דיכאון קליני

Disambig RTL.svg המונח "דיכאון" מפנה לכאן. אם הכוונה למשמעות אחרת, ראו דיכאון (פירושונים).
דיכאון קליני
Vincent Willem van Gogh 002.jpg
אדם זקן בצערו (על סף הנצח), ציור מאת וינסנט ואן גוך, 1890
שם בלועזיתMajor depressive disorder
סיווג
 ‑ ICD-1032, 33
 ‑ DSM5Major Depressive Disorder 296.21-296.30
קישורים ומאגרי מידע
eMedicinearticle/286759 
DiseasesDB3589
MeSHD003865
MedlinePlus003213
OMIM608516

דיכאון קליני (קרוי גם: דיכאון מז'ורי, מצב דיכאוני מז'ורי או אפיזודה דיכאונית מז'ורית; וכן בשם העברי התקני דיכאון רבא. באנגלית: Major Depression או Major Depressive Episode; בעבר נקרא גם "דיכאון אנדוגני") הוא הפרעה נפשית, המאופיינת בדפוס נרחב ומתמשך (בדרך כלל שבועות וחודשים) של מצב רוח ירוד, שאליו מתלווים הערכה עצמית נמוכה ואובדן עניין והנאה מפעילויות מהנות, חרדה, הפרעות שינה ותיאבון, חוסר מרץ, מחשבות פסימיות בדרגות שונות – עד כדי מחשבות של חוסר טעם לחיים ואובדניות, ירידה בריכוז ובזיכרון, ופגיעה משמעותית בתפקוד. לפעמים מופיע גם בהרגשה של ריקנות וחוסר רגש. אוסף תסמינים זה קיבל את שמו המקצועי, תואר וסווג כהפרעת מצב רוח במהדורה משנת 1980 של ספר האבחנות של האגודה האמריקנית לפסיכיאטריה (ה-DSM). מחלה זו שכיחה וכיום אף מופיעה בקרב צעירים יותר מכפי שהיה בעבר[1]. דיכאון מופיע בקרב 15-20% מהאוכלוסייה. המחלה יכולה להתפרץ בכל גיל. לפי מחקרים, נשים לוקות בדיכאון יותר מאשר גברים[2].

המצב הדיכאוני המז'ורי יכול להיות אפיזודה חד-פעמית או אחת מהאפיזודות או ההתלקחויות החוזרות של ההפרעה הדיכאונית המז'ורית (Major Depressive Disorder או MDD) הידועה כ"דיכאון חד-קוטבי" (Unipolar Depression) או יותר נכון ההפרעה האפקטיבית החד-קוטבית (Unipolar Affective Disorder ,Unipolar Mood Disorder). כמו כן יכול מצב דיכאוני מז'ורי להיות התקף דיכאוני במסגרת הפרעה אפקטיבית דו-קוטבית (מַנְיָה-דֶּפְּרֶסְיָה). במקרים קיצוניים המצב הדיכאוני יכול ללבוש אף צורה פסיכוטית, עם מחשבות שווא של אשמה, למשל.

המונח "דיכאון" יכול להתייחס גם להפרעות אחרות שבהן מצב הרוח ירוד – כמו התגובה הדיכאונית למצבי דחק (הפרעת הסתגלות עם ביטוי דיכאוני), דיכאון עונתי, צורות של דכדוך אחרי לידה, דיסתימיה, הפרעות דיכאוניות על רקע הפרעה "גופנית" גרידא ("דיכאון אורגני") ובלשון היום יום נהוג לקרוא בשם דיכאון לרגעים של ירידה במצב רוח או דכדוך המהווים חלק משגרת החיים הנורמלית אצל רוב האנשים.

דיכאון קליני הוא מצב משתק רגשית המשפיע לרעה על מגוון תחומים בחיי האדם כגון משפחה, עבודה ולימודים, הרגלי אכילה ושינה, ובריאות כללית. ממחקרים על אוכלוסיית ארצות הברית עולה כי כ-3.4% מהלוקים בדיכאון קליני מתאבדים, ועד 60% מהמתאבדים סבלו מדיכאון קליני או הפרעת מצב רוח אחרת.[3]

אבחון דיכאון קליני מתבסס על חוויית המטופל לפי דיווחו העצמי, התנהגותו לפי דיווח קרובי משפחה או חברים, ובדיקת מצב פסיכיאטרי על ידי איש מקצוע. אין בדיקת מעבדה המאבחנת דיכאון קליני, עם זאת כאשר החולה סובל מהתסמינים במשך תקופה של שבועיים או יותר רופאים נוהגים לערוך בדיקות כדי לשלול מצבים פיזיים שעלולים לגרום לתסמינים דומים וכדי לוודא את מצבו הגופני של המטופל לקראת הטיפול הביולוגי. הזמן השכיח ביותר להופעה ראשונית של תסמיני דיכאון קליני הוא בגיל 20–30, ברוב המקרים יש מופע נוסף בגיל מבוגר יותר.[4]

הטיפול הרגיל כולל טיפול תרופתי בנוגדי דיכאון, ובמקרים רבים גם פסיכותרפיה. יעילות ההשפעה של טיפול תרופתי לבד נמצאה מובהקת רק במקרים של דיכאון חמור.[5][6]

את הטיפול בדיכאון בדרך כלל מתחילים בימינו עם תרופות מקבוצת SSRI כגון פלואוקסטין (פרוזאק), פרוקסטין (סרוקסט), פלובוקסמין, ציטאלופרם (רסיטל, ציפרמיל), אסציטלופרם (ציפרלקס) או סרטרלין. אפשרות אחרת היא תרופות מקבוצת SNRI כמו ונלפאקסין (אפקסור) ו מילנציפרן (איקסל). במקרים מסוימים ניתן לטפל גם בתרופות מדור ישן יותר כמו תרופות טריציקליות (למשל, נורטריפטילין (נורטילין) או קלומיפרמין (אנאפרניל) או תרופות טטרציקליות (מפרוטילין, טרזודון, מיאנסרין או בונסרין, ומן הדור החדש יותר – מירטזאפין). מטא-אנליזה מ-2009, שהשוותה 12 נוגדי דיכאון מהדור החדש, הראתה שהן משמעותית יותר אפקטיביות מן השאר.[7][8]

המענה במקרים של דיכאון קשה, אחרי שכמה נוגדי דיכאון לא הצליחו לטפל בו, יכול להיות שילוב בין מספר תרופות מקבוצות שונות. שילוב של מירטאזאפין עם ונלפאקסין, השיג רמיסיה (הפוגה במחלה. מצב שבו תסמיני המחלה נעלמים באופן חלקי או מלא) אצל 58% מהמטופלים לעומת 25% עם טיפול בפלואוקסטין לבדו. שילוב בין פלואוקסטין למירטאזאפין השיג רמיסיה ב-52% מהמקרים ומירטאזאפין ביחד עם בופרופיון ב-46%.[9]

אשפוז עלול להיות נחוץ כשמעורבת הזנחה עצמית או סיכון משמעותי לפגיעה עצמית או בזולת וחוסר מערכת תמיכתית ואפשרות להשגחה בבית. לעיתים נדירות מטפלים בנזעי חשמל. מהלך ההפרעה מתאפיין בתקופות דיכאוניות הנקראות התלקחויות (אפיזודות), ומשתנה ממקרים של התלקחות בודדת הנמשכת שבועות ספורים ואינה חוזרת למקרים של הפרעה הקיימת כל החיים עם התלקחויות דיכאוניות חוזרות ונשנות. לאנשים מדוכאים תוחלת חיים קצרה מהממוצע, בין השאר עקב אובדנות ורגישות גבוהה יותר למחלות מסוימות כגון מחלות לב. לא ידוע בוודאות אם תרופות משפיעות על הסיכון לבצע התאבדות אך צריך לקחת בחשבון שפעילותן היעילה מתחילה כ-2–4 שבועות אחרי תחילת הטיפול ובתקופה זו יש לעיתים קרובות לצרף תרופות להרגעה. הסובלים מדיכאון עלולים להיות מתוייגים חברתית בגלל תמונת המחלה, קשיי התפקוד, האבחנה והטיפול התרופתי עצמם, כשלאנשים בריאים בסביבה יש קושי להבין על מה מדובר.

הבנת הדיכאון והגורמים לו התקדמה רבות במשך השנים, עם זאת עדיין אין ההבנה שלמה והיבטים מסוימים של הדיכאון מהווים נושא לדיון ומחקר. בין השאר הוצעו הסברים מתחום הפסיכולוגיה, פסיכו-סוציולוגיה, תורשה, אבולוציה וביולוגיה. צריכת סמים ואלכוהול עלולה לגרום או להחריף תסמיני דיכאון בטווח הארוך. טיפולים פסיכולוגיים לדיכאון מתבססים על תאוריות של האישיות, תקשורת בין-אישית ולמידה. תאוריות ביולוגיות מתמקדות בעיקר בקשר בין דיכאון למוליכים העצביים סרוטונין, נוראדרנלין ודופמין, המעורבים בתקשורת בין תאי העצב.