דמוקרטיה ליברלית

  • הדמוקרטיה הליברלית היא צורת ממשל המבוססת על דמוקרטיה ייצוגית הכוללת הגבלת כוחם הפוליטי של הנציגים הנבחרים בה על ידי הרוב, באמצעות הכפפתו לשלטון החוק ולערכי יסוד, במטרה להגן על זכויות האזרח. עקרונות השיטה מעוגנים לרוב בחוקה או חוקי יסוד הקובעים את ההגנה על זכויות אדם בסיסיות וכן בלמים ואיזונים בין הרשויות השונות במערכת הפוליטית, המונעים ריכוז כוח רב מדי בידי רשות שלטונית אחת בלבד. הדמוקרטיה הליברלית משתדלת שלא להתערב בחייהם הפרטיים של האזרחים יותר מהדרוש והיא שמה דגש על חופש (חופש הביטוי, חופש דת, חופש התנועה וכו'...)

    שיטות ממשל

    אוליגרכיה
    אנרכיזם
    דיקטטורה
    דמוקרטיה
    סוציאל-דמוקרטיה
    דמוקרטיה ליברלית
    דמוקרטיה רפובליקנית
    דמוקרטיה מסורתית
    ליברליזם
    ליברטריאניזם
    מונרכיה
    מונרכיה חוקתית
    משטר צבאי
    פדרציה חוקתית
    פדרציה נשיאותית
    פשיזם
    קומוניזם
    סוציאליזם
    רפובליקה
    תאוקרטיה
    מריטוקרטיה

    פורטל מדע המדינה

    הדמוקרטיה הליברלית אינה רואה בשלטון הרוב את הערך הפוליטי העליון. בדמוקרטיה הליברלית שלטון הרוב נסוג מפני ההגנה על זכויות הפרט וחירויותיו. בדמוקרטיה הליברלית הרוב, גדול ככל שיהיה, אינו יכול לפגוע בזכויותיו המוגנות של היחיד, זאת בניגוד לדמוקרטיה רפובליקנית, הרואה ב סקטוריאליות ובאינדווידואליזם איום על המדינה, ולכן מחלישה את ההגנה על זכויות הפרט. חשש זה מפני מה שכינו אלכסיס דה טוקוויל וג'ון סטיוארט מיל "עריצות הרוב" מובטח באמצעות השילוב בין דמוקרטיה ייצוגית, ובין קיומה של חוקה, קיומם של בלמים ואיזונים והפרדת הרשויות המאפיינים את הדמוקרטיה הליברלית.

    זכויות האדם והזכויות הטבעיות המוגנות על ידי החוקות בדמוקרטיות הליברליות הן מגוונות, אך לרוב הן כוללות את הזכות להליך הוגן, לפרטיות, לקניין, את השוויון בפני החוק, את חופש הדיבור, חופש ההתארגנות וחופש הדת. בדמוקרטיות ליברליות זכויות אלו מובטחות לרוב באופן חוקתי.

    הדמוקרטיות הליברליות מאופיינות בסובלנות ופלורליזם. לעיתים ניתנת הגנה למגוון של דעות, ואף דעות קיצוניות או חריגות, וניתן להן להתחרות בזירה בה נשקלים הרעיונות, ומוענק הכוח הפוליטי על בסיס דמוקרטי.

    בחירות הן אחד המאפיינים העיקריים של הדמוקרטיה הליברלית, לצד השמירה על זכויות האדם. בבחירות אלה קבוצות בעלות עמדות שונות מקבלות את ההזדמנות לקבל את הכוח הפוליטי. למעשה, בחירות אלו כמעט תמיד מעניקות את הכוח לאלו התומכים בהמשך קיומה של הדמוקרטיה הליברלית.

    ההגנה על חירויות הפרט, ובמיוחד על חופש הקניין[דרוש מקור], בדמוקרטיה הליברלית, באה בדמוקרטיות ליברליות רבות לצד הנטייה, מורשת הליברליזם להקטנת טווח ההתערבות של המדינה. הדמוקרטיה הליברלית מפרידה באופן ברור בין הספירה ה"פרטית" אליה אין למדינה גישה, והספירה ה"ציבורית", בה פועלת המדינה, ושהנטייה היא לצמצמה ככל האפשר. נטייה זו לשמור מפני התערבות המדינה בספירה הנתפסת כ"פרטית", מקבילה לעיתים קרובות לדרישה של הקפיטליזם להימנע מהתערבות המדינה בפעולתו של השוק, ולעיתים קרובות חופפים עקרונות הליברליזם הפוליטי והקפיטליזם הכלכלי, עד כדי כך שהדמוקרטיה הליברלית הפכה למזוהה לחלוטין עם כלכלת השוק החופשי.

    צירוף זה של האידאולוגיה הליברלית הקלאסית, עם עקרונות הדמוקרטיה הייצוגית שאיפשרו את פעולתה של הדמוקרטיה במדינה המודרנית, יצר יציר כלאיים שניתן ליישמו, בשינויים המחויבים, כך שיתאים למגוון של אידאולוגיות, גם כאלו שאינן מוגדרות כ"ליברליות", כגון שמרנות, סוציאל-דמוקרטיה (בתנאים מסוימים) והטווח האידאולוגי שביניהן. המבנה התאורטי של הדמוקרטיה הליברלית יושם בפועל במגוון של אופנים הראויים להיקרא "דמוקרטיה ליברלית", ונעים בין מדינות סוציאל-דמוקרטיות המספקות תמיכה נרחבת בזכויות חברתיות, דוגמת צרפת, למדינות בעלות מדיניות רווחה וזכויות חברתיות מצומצמת הרבה יותר דוגמת קוריאה הדרומית. אלו וגם אלו ראויות להיקרא "דמוקרטיה ליברלית", כל עוד הן שומרות על המאפיינים העיקריים של הדמוקרטיה הליברלית - דמוקרטיה ייצוגית וזכויות אדם מוגנות. כן ניתן ליישם את המודל של הדמוקרטיה הליברלית במגוון של צורות ממשל, החל במשטר נשיאותי, דרך משטר פרלמנטרי וכלה במלוכה חוקתית.

    הדמוקרטיה הליברלית נראית כיום כסוג הרווח של הדמוקרטיה, ולרוב מזדהים עקרונותיה עם הפרשנות הרווחת בציבור למילה "דמוקרטיה". בסוף המאה ה-20 כתב פרנסיס פוקויאמה כי קבלתה האוניברסלית של הדמוקרטיה הליברלית, כפי שנראתה בעת שנכתבו הדברים במאמר "קץ ההיסטוריה" בשנת 1989 עת קרסה שיטת הממשל הקומוניסטית שנראתה לאורך עשורים רבים כאתגר הגדול מולו עמדה הדמוקרטיה הליברלית, היא נקודת הסיום של ההתפתחות האידאולוגית, ושל ההיסטוריה עצמה. בדומה, ניתן למצוא קריאות תגר מצד גורמים פוסט מודרניסטים הרואים את הדמוקרטיה הליברלית ככלי לקידום ושימור הכוח של אליטות קיימות, בין אם אליטות אתניות, כלכליות או מגדריות.

  • מאפיינים
  • מקורותיה ההיסטוריים של הדמוקרטיה הליברלית
  • תפוצת הדמוקרטיה הליברלית בעולם
  • סוגים של דמוקרטיה ליברלית, ומשתנים שלטוניים בדמוקרטיה הליברלית
  • דמוקרטיה ליברלית כמשטר משולב (דמוקרטיה-מונורכיה-אריסטוקרטיה)
  • ביקורת הדמוקרטיה הליברלית
  • קישורים חיצוניים
  • הערות שוליים

הדמוקרטיה הליברלית היא צורת ממשל המבוססת על דמוקרטיה ייצוגית הכוללת הגבלת כוחם הפוליטי של הנציגים הנבחרים בה על ידי הרוב, באמצעות הכפפתו לשלטון החוק ולערכי יסוד, במטרה להגן על זכויות האזרח. עקרונות השיטה מעוגנים לרוב בחוקה או חוקי יסוד הקובעים את ההגנה על זכויות אדם בסיסיות וכן בלמים ואיזונים בין הרשויות השונות במערכת הפוליטית, המונעים ריכוז כוח רב מדי בידי רשות שלטונית אחת בלבד. הדמוקרטיה הליברלית משתדלת שלא להתערב בחייהם הפרטיים של האזרחים יותר מהדרוש והיא שמה דגש על חופש (חופש הביטוי, חופש דת, חופש התנועה וכו'...)

שיטות ממשל

אוליגרכיה
אנרכיזם
דיקטטורה
דמוקרטיה
סוציאל-דמוקרטיה
דמוקרטיה ליברלית
דמוקרטיה רפובליקנית
דמוקרטיה מסורתית
ליברליזם
ליברטריאניזם
מונרכיה
מונרכיה חוקתית
משטר צבאי
פדרציה חוקתית
פדרציה נשיאותית
פשיזם
קומוניזם
סוציאליזם
רפובליקה
תאוקרטיה
מריטוקרטיה

פורטל מדע המדינה

הדמוקרטיה הליברלית אינה רואה בשלטון הרוב את הערך הפוליטי העליון. בדמוקרטיה הליברלית שלטון הרוב נסוג מפני ההגנה על זכויות הפרט וחירויותיו. בדמוקרטיה הליברלית הרוב, גדול ככל שיהיה, אינו יכול לפגוע בזכויותיו המוגנות של היחיד, זאת בניגוד לדמוקרטיה רפובליקנית, הרואה ב סקטוריאליות ובאינדווידואליזם איום על המדינה, ולכן מחלישה את ההגנה על זכויות הפרט. חשש זה מפני מה שכינו אלכסיס דה טוקוויל וג'ון סטיוארט מיל "עריצות הרוב" מובטח באמצעות השילוב בין דמוקרטיה ייצוגית, ובין קיומה של חוקה, קיומם של בלמים ואיזונים והפרדת הרשויות המאפיינים את הדמוקרטיה הליברלית.

זכויות האדם והזכויות הטבעיות המוגנות על ידי החוקות בדמוקרטיות הליברליות הן מגוונות, אך לרוב הן כוללות את הזכות להליך הוגן, לפרטיות, לקניין, את השוויון בפני החוק, את חופש הדיבור, חופש ההתארגנות וחופש הדת. בדמוקרטיות ליברליות זכויות אלו מובטחות לרוב באופן חוקתי.

הדמוקרטיות הליברליות מאופיינות בסובלנות ופלורליזם. לעיתים ניתנת הגנה למגוון של דעות, ואף דעות קיצוניות או חריגות, וניתן להן להתחרות בזירה בה נשקלים הרעיונות, ומוענק הכוח הפוליטי על בסיס דמוקרטי.

בחירות הן אחד המאפיינים העיקריים של הדמוקרטיה הליברלית, לצד השמירה על זכויות האדם. בבחירות אלה קבוצות בעלות עמדות שונות מקבלות את ההזדמנות לקבל את הכוח הפוליטי. למעשה, בחירות אלו כמעט תמיד מעניקות את הכוח לאלו התומכים בהמשך קיומה של הדמוקרטיה הליברלית.

ההגנה על חירויות הפרט, ובמיוחד על חופש הקניין[דרוש מקור], בדמוקרטיה הליברלית, באה בדמוקרטיות ליברליות רבות לצד הנטייה, מורשת הליברליזם להקטנת טווח ההתערבות של המדינה. הדמוקרטיה הליברלית מפרידה באופן ברור בין הספירה ה"פרטית" אליה אין למדינה גישה, והספירה ה"ציבורית", בה פועלת המדינה, ושהנטייה היא לצמצמה ככל האפשר. נטייה זו לשמור מפני התערבות המדינה בספירה הנתפסת כ"פרטית", מקבילה לעיתים קרובות לדרישה של הקפיטליזם להימנע מהתערבות המדינה בפעולתו של השוק, ולעיתים קרובות חופפים עקרונות הליברליזם הפוליטי והקפיטליזם הכלכלי, עד כדי כך שהדמוקרטיה הליברלית הפכה למזוהה לחלוטין עם כלכלת השוק החופשי.

צירוף זה של האידאולוגיה הליברלית הקלאסית, עם עקרונות הדמוקרטיה הייצוגית שאיפשרו את פעולתה של הדמוקרטיה במדינה המודרנית, יצר יציר כלאיים שניתן ליישמו, בשינויים המחויבים, כך שיתאים למגוון של אידאולוגיות, גם כאלו שאינן מוגדרות כ"ליברליות", כגון שמרנות, סוציאל-דמוקרטיה (בתנאים מסוימים) והטווח האידאולוגי שביניהן. המבנה התאורטי של הדמוקרטיה הליברלית יושם בפועל במגוון של אופנים הראויים להיקרא "דמוקרטיה ליברלית", ונעים בין מדינות סוציאל-דמוקרטיות המספקות תמיכה נרחבת בזכויות חברתיות, דוגמת צרפת, למדינות בעלות מדיניות רווחה וזכויות חברתיות מצומצמת הרבה יותר דוגמת קוריאה הדרומית. אלו וגם אלו ראויות להיקרא "דמוקרטיה ליברלית", כל עוד הן שומרות על המאפיינים העיקריים של הדמוקרטיה הליברלית - דמוקרטיה ייצוגית וזכויות אדם מוגנות. כן ניתן ליישם את המודל של הדמוקרטיה הליברלית במגוון של צורות ממשל, החל במשטר נשיאותי, דרך משטר פרלמנטרי וכלה במלוכה חוקתית.

הדמוקרטיה הליברלית נראית כיום כסוג הרווח של הדמוקרטיה, ולרוב מזדהים עקרונותיה עם הפרשנות הרווחת בציבור למילה "דמוקרטיה". בסוף המאה ה-20 כתב פרנסיס פוקויאמה כי קבלתה האוניברסלית של הדמוקרטיה הליברלית, כפי שנראתה בעת שנכתבו הדברים במאמר "קץ ההיסטוריה" בשנת 1989 עת קרסה שיטת הממשל הקומוניסטית שנראתה לאורך עשורים רבים כאתגר הגדול מולו עמדה הדמוקרטיה הליברלית, היא נקודת הסיום של ההתפתחות האידאולוגית, ושל ההיסטוריה עצמה. בדומה, ניתן למצוא קריאות תגר מצד גורמים פוסט מודרניסטים הרואים את הדמוקרטיה הליברלית ככלי לקידום ושימור הכוח של אליטות קיימות, בין אם אליטות אתניות, כלכליות או מגדריות.