הכתב העברי הקדום

התפתחות האלפבית העברי

אלפבית פרוטו-כנעני / פרוטו-סינאי
אבגדהו
זחטיכל
מנסעפצ
 קרשת 
אלפבית פיניקי
אבגדהו
זחטיכל
מנסעפצ
 קרשת 
הכתב העברי הקדום
אבגדהו
זחטיכל
מנסעפצ
 קרשת 
אלפבית שומרוני
אלפבית ארמי
אבגדהו
זחטיכל
מנסעפצ
 קרשת 
כתב יהודי ("מרובע")
אבגדהו
זחטיכ / ךל
מ / םנ / ןסעפ / ף
צ / ץקרשת

הכתב העברי הקדום (שם ארכאי: כתב דַעַץ) הוא נוסח מקומי של האלפבית הפיניקי כפי שהיה נהוג בקרב תושבי ממלכת יהודה ותושבי ממלכת ישראל במחצית הראשונה של האלף הראשון לפני הספירה, ואף הייתה לו השפעה על הכתב של מספר ממלכות שכנות (מואב,[א] פלשת[ב] וארם). באלפבית זה כמו באלפבית הפיניקי היו 22 סימנים ("אותיות") המייצגים עיצורים בלבד ולא תנועות (רק מאוחר יותר החל השימוש באמות קריאה) ומשום כך הוא מסווג כ"אבג'ד". כיוון הכתיבה באלפבית העברי העתיק כמו באלפבית הפיניקי הוא מימין לשמאל, כאשר צורת זווית האותיות נוטה להיות יציבה וקבועה (ולא משתנה כמו באלפבית הפרוטו-כנעני).

בעקבות גלות העם לבבל, ושלטון אשורי ובבלי על ארץ ישראל במאה השישית לפני הספירה, פשט השימוש באלפבית הארמי, שהייתה ללינגואה פרנקה (שפת גישור בינלאומית) של האימפריה האשורית והבבלית. במאות הבאות (ה-6–2 לפנה"ס), בתקופת פחוות יהודה עד מלכות החשמונאים עדיין שימש הכתב העברי העתיק בעירבוביה עם הכתב הארמי, אולם לקראת המאה ה-2–1 לפני הספירה פסק השימוש בקרב היהודים בכתב העברי העתיק למעט לצרכים סמליים או מקודשים. וריאציה ספציפית שלו ממשיכה להיות בשימוש בקרב השומרונים (הכתב השומרוני שונה מעט מן הכתב העברי הקדום) גם כיום. במאות הראשונות לספירה התגבשה צורתו של הכתב הארמי כפי שהיה נהוג בקרב היהודים, והוא קיבל את צורתו ה"מרובעת", המהווה אב טיפוס של הכתב העברי של ימינו.[ג]