המשבר הכלכלי בשנותיה הראשונות של ישראל

הגורמים למשבר

כאשר הוחלפה הלירה הארץ ישראלית (לא"י) בלירה הישראלית עם קום המדינה נקבעו שערי חליפין עם שאר המטבעות, הוחלט ששוויו של המטבע החדש יהיה שווה ערך לשוויה של לירה שטרלינג אחת. עד מהרה התברר שהשערים שנקבעו לא ריאלים- לירה ישראלית אחת הייתה שווה פחות מלירה שטרלינג. במהלך השנים נמנעה המדינה לשנות את שער החליפין (פרט לשינוי זעיר בספטמבר 1949). המניע נבע בעיקר מהרצון למנוע את התגברות האינפלציה (שהייתה גבוהה באותו זמן) ולשמר את המחירים הנמוכים של מוצרי הצריכה כחלק ממדיניות הקיצוב.

התוצאה הייתה שמירה על שער חליפין נמוך כדי לא להגדיל את החריגה בתקציב. הנזק המרכזי היה המשמעות שיש לדבר לגבי מאזן התשלומים (מדד המסכם את כל ההוצאות במטבע חוץ כנגד כל ההכנסות ממטבע חוץ). במצב שנוצר היה למטבע ערך גבוה ביחס למטבעות אחרים והתאפשר יבוא זול עליו שילמה המדינה במטבע חוץ. היצוא לעומת זאת, עליו מקבלת המדינה תמורה במטבע חוץ נחלש, שכן בשל שער החליפין היצואנים מקבלים פחות תמורה (במטבע חוץ) על מוצרי היצוא (שיוצרו בתוך המדינה, במטבע מקומי). עד למדיניות הכלכלית החדשה, נמשך המצב הזה ובמציאות נוצרו כמה וכמה שערי חליפין ביניהם היה על המדינה לתמרן. ריבוי השערים גרם בלבול רב, ופגע קשות ביכולת התכנון של המשק (שכן אף אחד לא יודע על פי איזה שער חליפין יקנו מוצרי היבוא) ולחצים שונים שהופעלו כדי לקבל שער חליפין שיגביר את הרווח מעיסקאותיהם.