הרתעה (משפטים)

הרתעה היא הכוונת התנהגות פרטים בחברה שנועדה לשנות את שיקולי הרווח-תועלת שלהם בעת שהם שוקלים האם להפר את החוק, מתוך הנחה כי שיקולי רווח-תועלת רציונליים תקפים במקרים אלו. יצירת ההרתעה היא אחת המטרות הראשיות של מערכת המשפט.

הרתעה במשפט הפלילי

כלי עיקרי ליצירת הרתעה הוא הענישה, המשמשת להרתעת העבריין כך שיימנע מלחזור ולבצע את מעשהו פעם נוספת, וכן משמשת כדוגמה להרתעת עבריינים פוטנציאליים אחרים. בתקופות קדומות היו נהוגים עונשים גופניים (החל מ"שן תחת שן" וכלה בעונש מוות) ואילו כיום נהוגים יותר, ברוב המדינות המתקדמות, עונשי מאסר, המגבילים את חירותו של העבריין, וקנסות - עונשים כספיים.

לשיקולי הרתעה משקל רב בעת מתן גזר הדין, כלומר בעת קביעת העונש שיוטל על העבריין לאחר שנמצא אשם. דוגמה לכך מופיעה בדבריו של שופט בית המשפט העליון, סלים ג'ובראן:

אין מנוס מלהטיל על המבקש עונש מרתיע, אשר יעביר את המסר החד, למבקש עצמו ולנהגים אחרים, כי הנוהג ברכב אוחז באחריות כבדה לחייו ולחיי המשתמשים בדרך מסביבו. שימוש בסם מסוכן, המהווה עבירה כשלעצמו, ועל אחת כמה וכמה שימוש שכזה תוך כדי הנהיגה ברכב, מהווה זלזול חמור ומחוצף באחריות זו לחיי אדם ויש להתייחס לכך בחומרה הראויה, במדיניות ענישה מחמירה וכואבת.[1]

בעקבות מחקרים רבים שהראו כי חומרת העונש אינה משפיעה משמעותית על ההרתעה, קבע המחוקק, בתיקון 113 לחוק העונשין, כי שיקול הענישה יילקח בחשבון רק כאשר יש הראו סיכוי של ממש שהחמרה בענישה תקדם הרתעה, וגם אז משקלו יהיה מוגבל וכפוף לשיקול ההלימה (הגמול). גם הוועדה לבחינת מדיניות הענישה והטיפול בעבריינים קבעה כי אין טעם בניסיון לקדם את ההרתעה באמצעות הרחבת השימוש במאסרים או באמצעות שימוש במאסרים ממושכים יותר. למרות זאת, מרבית בתי המשפט ממשיכים להעניק לשיקול זה משקל משמעותי בענישה כבעבר בלי לדרוש הוכחה לכך שההחמרה אכן תקדם הרתעה. ראו למשל דברי השופט יורם דנציגר בפרשת קרטל הלחם:

יש לדחות את טענות המערערים כי בית המשפט המחוזי שקל שלא בצדק שיקולי הרתעה. העבירות שבהן הורשעו המערערים נמנות על אותן עבירות בהן יש מקום לשקול שיקולי הרתעת הרבים והיחיד לצד "העיקרון המנחה" של ההלימה. בטיעוניהם, מפנים המערערים לדו"ח "הועדה הציבורית לבחינת מדיניות הענישה והטיפול בעבריינים" מנובמבר 2015 (להלן: דו"ח דורנר), המטיל ספק באשר לכך שהחמרה בענישה אכן מקדמת הרתעה . עם זאת, יש לזכור כי על אף מסקנות דו"ח דורנר, סעיפים 40ו ו-40ז לחוק העונשין בעינם עומדים. אל לנו לאמץ את מסקנותיו של הדו"ח, כל עוד לא ראה המחוקק לנכון לשנות את הוראות הסעיפים האמורים.[2]

ביצירתה של הרתעה יעילה ישנם שני סיכונים:

  • הרתעת יתר: הרתעה שעקב חומרתה מרתיעה לא רק את העבריין, אלא גם את האזרח השומר חוק, הנמנע מעשיית מעשים כשרים, מחשש שמא יתפרשו ככאלה שיפעילו כנגדו צעדי ענישה.
  • הרתעת חסר: הרתעה שאינה משיגה את מטרתה, משום שעוצמתה נמוכה מאוד יחסית לרווח הגלום בביצוע העבירה.