וודרו וילסון

וודרו וילסון
Thomas Woodrow Wilson
Thomas Woodrow Wilson, Harris & Ewing bw photo portrait, 1919.jpg
וודרו וילסון, 1919
לידה28 בדצמבר 1856
ארצות הבריתארצות הברית סטאונטון (אנ'), וירג'יניה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה3 בפברואר 1924 (בגיל 67)
ארצות הבריתארצות הברית וושינגטון די. סי. עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינהארצות הבריתארצות הברית  ארצות הברית
מקום קבורההקתדרלה הלאומית של וושינגטון עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה
עיסוקפוליטיקאי, אקדמאי, מדינאי עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגההמפלגה הדמוקרטית עריכת הנתון בוויקינתונים
בת זוגאלן לואיז וילסון
אדית בולינג וילסון
נשיא ארצות הברית ה־28
4 במרץ 19134 במרץ 1921
(8 שנים)
סגןתומאס מרשל
מושל מדינת ניו ג'רזי ה־34
17 בינואר 19111 במרץ 1913
(שנתיים ו-6 שבועות)
נשיא אוניברסיטת פרינסטון ה־13
19021910
(כ־8 שנים)
פרסים והוקרה
  • פרס נובל לשלום (1919)
  • עיטור מסדר העיט הלבן
  • היכל התהילה של ניו ג'רזי
  • דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת ורשה
  • דוקטור לשם כבוד של האוניברסיטה היגלונית של קרקוב
  • עמית האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים עריכת הנתון בוויקינתונים
חתימהWoodrow Wilson Signature 2.svg עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

תומאס וודרו וילסוןאנגלית: Thomas Woodrow Wilson;‏ 28 בדצמבר 18563 בפברואר 1924) היה נשיאה ה-28 של ארצות הברית, בשנים 19131921 מטעם המפלגה הדמוקרטית. קודם לכן היה פרופסור במוסדות רבים ונשיאה של אוניברסיטת פרינסטון, בין השנים 1902 ל-1910. בבחירות של 1910, נבחר להיות מושל ניו ג'רזי, המושל ה-34 של המדינה, בין 1911 ל-1913.

וילסון התמודד לנשיאות ארצות הברית ב-1912, וזכה בזכות פילוג במפלגה הרפובליקנית, מה שאפשר לו להשיג מעט יותר מארבעים אחוזים בקרב הבוחרים ולזכות לרוב גדול בחבר האלקטורים. הוא היה הנשיא הדרומי הראשון מאז זאכרי טיילור ב-1848, וחבר בתנועה הפרוגרסיבית בארצות הברית. בתקופתו, הרוב של המפלגה הדמוקרטית בבית הנבחרים ובסנאט אפשר לו להעביר רפורמות פרוגרסיביות רבות.

בתקופתו כנשיא, החזיר וילסון את מסורת נאום מצב האומה, שננטשה מאז 1801. הוא העביר חוקים פרוגרסיביים שקדמו לניו דיל, ביניהם חוק הפדרל ריזרב, חוק ועדת המסחר הפדרלית, חוק נגד מונופולים, וחוק הלוואות לחקלאים. הוא נכנס לתפקידו כחודש לאחר שעבר התיקון ה-16 לחוקת ארצות הברית (תיקון שאיפשר בפועל לארצות הברית לגבות מס הכנסה), וכנשיא כינס מושב מיוחד של הקונגרס, שהעביר חוק שהוריד מכסים והנהיג במקומם מס הכנסה. בעזרת חוק שהנהיג יום עבודה בן שמונה שעות לפועלי הרכבת, מנע שביתה ומשבר כלכלי. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914, שמר על נייטרליות, בעוד שהיה תקיף בתגובתו למלחמת האזרחים במקסיקו.

בכהונתו השנייה כנשיא, התמודד וילסון מול מושל ניו יורק לשעבר, צ'ארלס אוונס יוז, בבחירות של 1916. הוא ניצח בפער דחוק, והפך לנשיא הדמוקרטי הראשון מאז אנדרו ג'קסון שנבחר לתקופת כהונה שנייה ברציפות.

כהונתו השנייה חפפה למלחמת העולם הראשונה ולמעורבות האמריקנית בה. באפריל 1917, לאחר שגרמניה החלה במלחמת צוללות בלתי מוגבלת ושלחה את מברק צימרמן, ביקש וילסון מהקונגרס אישור לצאת למלחמה כדי להפוך את העולם ל"בטוח עבור הדמוקרטיה". ארצות הברית ביצעה פעולות צבאיות לצד מדינות ההסכמה, בלי ברית רשמית. וילסון התמקד בעניינים כספיים ודיפלומטיים במלחמה, והותיר את האסטרטגיה הצבאית לגנרלים. הוא הלווה מיליארדי דולרים לבריטניה, צרפת ובעלות ברית אחרות למען המלחמה. בעזרת חוק שירות מ-1917, הצליח וילסון לשלוח 10,000 חיילים לצרפת בכל יום עד קיץ 1918. בתוך המדינה, הוא העלה את מס ההכנסה, ולווה מיליארדי דולרים מהציבור בעזרת הליברטי בונדס. הוא הקים ועדה תעשייתית לזמן המלחמה, קידם שיתוף פעולה עם איגודי עובדים, הנהיג רגולציה על חקלאות והפקת מזון, והעניק למזכיר האוצר שלו, ויליאם גיבס מקאדו, שליטה ישירה על מערכת הרכבות של המדינה.

בנאום מצב האומה שלו ב-1915, ביקש וילסון מהקונגרס להעביר את חוק הריגול וחוק ההמרדה, ואלה אכן עברו ב-1917 וב-1918 בהתאמה, ומנעו פעילות נגד הגיוס. מחלקת המשפטים שלו, בהנהגת אלכסנדר מיצ'ל פאלמר, גירשה אזרחים בעלי אזרחות זרה שנחשדו בשיתוף פעולה עם הקומוניסטים במהלך "פשיטות פאלמר", בין 1919 ל-1920. הוא תמך במתן זכויות הצבעה נרחבות, וב-1918 תמך בתיקון ה-19 לחוקה, שהעניק זכות הצבעה לנשים בכל רחבי ארצות הברית, למרות התנגדות הדרום.

וילסון מינה לתפקידים בכירים בממשלו דרומיים שהאמינו בהפרדה גזעית. הוא העניק לראשי המחלקות שליטה גדולה יותר בניהולן. בתחילת 1918, הציג את עקרונות השלום שלו, ארבע עשרה הנקודות, וב-1919, לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה ב-11 בנובמבר 1918, נסע לפריז, כשהוא מקדם את יצירת חבר הלאומים, והשתתף בניסוח חוזה ורסאי, אף על פי שהתנגד לנוסח הסופי שלו, שהחמיר עם גרמניה. לאחר חזרתו מאירופה, הוא ערך מסע ברחבי ארצות הברית לטובת ההסכמים, ולקה בשבץ. הרפובליקנים בסנאט התנגדו להסכם והובילו לדחייתו. בגלל השבץ חלה ירידה בתפקודו, כוחו והשפעתו פחתו עם נכותו. וילסון רצה להיבחר לכהונה שלישית, וניסה להוביל לכך שהוועידה הדמוקרטית הלאומית של 1920 לא תצליח לבחור מועמד חלופי, אולם הוועידה דחתה את ניסיונו להיבחר מחדש.

כפרסביטריאני מובהק, הוסיף וילסון מוסריות לגישתו הבינלאומית, והוביל ליצירת האידאולוגיה ה"וילסונית"- מדיניות חוץ פעילה שקוראת לקידום דמוקרטיה עולמית. עבור תמיכתו בחבר הלאומים, הוא זכה בפרס נובל לשלום ב-1919, הנשיא השני מתוך ארבעה שזכה לכבוד הזה. הנשיאים האחרים שזכו בפרס היו תיאודור רוזוולט, ג'ימי קרטר, וברק אובמה.

היסטוריונים ומדעני מדינה מדרגים את וילסון כאחד מעשרת הנשיאים הטובים של ארצות הברית בכל הזמנים. וילסון תמך יותר מקודמיו ביצירת ממשל מרכזי חזק שיגן על האזרח הממוצע מפני כוח התאגידים. רוב הישגיו, כמו הפדרל ריזרב, ועדת הסחר הפדרלית, מס הכנסה פרוגרסיבי וחוקי עובדים, המשיכו להשפיע על ארצות הברית זמן רב לאחר מותו. הוא נחשב לדמות מפתח בביסוס הליברליזם האמריקני המודרני, שהשפיע על נשיאים עתידיים כפרנקלין דלאנו רוזוולט ולינדון ג'ונסון. מדיניות החוץ האידיאליסטית שלו הייתה נדבך בולט במדיניות החוץ האמריקנית, וחבר הלאומים שלו השפיע על התפתחות האו"ם. לעומת זאת, עמדותיו בנוגע לזכויות האזרח זכו לביקורת. ממשלו הוביל להפרדה גזעית בממשלה, והקבינט שלו הכיל כמה גזענים מוצהרים.

תוכן עניינים