זכות השיבה

מיצג מפתחות לבתי פלסטינים שנעזבו, סמל זכות השיבה.

זכות השיבהערבית: حق العودة الفلسطيني) היא מונח המשמש לציון תביעת הפלסטינים והעולם הערבי שתינתן לכ-4.4 מיליון (נכון ל-2007)[1] פליטים פלסטינים האפשרות לשוב לבתיהם בתחומי ארץ ישראל, אותם עזבו, הם או אבותיהם, לפני מלחמת העצמאות ובמהלכה ולאחר מלחמת ששת הימים.[2][3]

התביעה לשיבת הפליטים היא מחלוקת מרכזית בסוגיית הפליטים הפלסטינים, סלע מחלוקת מרכזי במכלול נושאי הליבה בסכסוך הישראלי-ערבי.

ממשלות ישראל לדורותיהן הביעו התנגדות מוחלטת לדרישה זו, אם כי במסגרת המשא ומתן לשלום שהחל בהסכמי אוסלו שנחתמו בשנת 1993 היה ברור לצדדים הנושאים ונותנים שבעיית הפליטים הפלסטינים היא אחד מנושאי הליבה שיש לדון עליהם לקראת הסדר שלום של קבע. במהלך השנים אף הועלו רעיונות שונים על ידי שני הצדדים שבבסיסם מתן אפשרות לשיבה של כמות מוגבלת של פליטים, ומתן פיצוי כספי לאחרים בתמורה לויתור על הזכות.

ב-14 בדצמבר 2010 פרסם סאיב עריקאת, ראש צוות המשא ומתן הפלסטיני, מאמר בעיתון "הגרדיאן" בו כתב כי כל הסדר שלום שלא יפתור את סוגיית הפליטים על בסיס החלטה 194 של העצרת הכללית של האו"ם - ייכשל. הוא אף נקב במספר שבעה מיליון כמספרם של הפליטים ברחבי בעולם.[4] במאמר תגובה שפורסם באותו גיליון, הזהיר העיתונאי והפרשן עקיבא אלדר כי משמעותה המעשית של הצהרה זו על מימוש זכות השיבה, היא חיסול מדינת ישראל כמדינת העם היהודי: "עריקאת אינו יכול לומר בתום לב שהדבר "לא יביא למשבר קיומי עבור ישראל", שכן הוא רומז שבעבור הזמן, ישראל תיעלם ולא תהיה עוד מולדת ליהודים, שכן מעבר לנקודה מסוימת היהודים יהיו מיעוט בגבולות שלפני 1967".[5][6]