חוב ציבורי

חוב ציבורי הוא כלל החובות של המגזר הציבורי הכולל את הממשלה המרכזית ואת הממשלות האזוריות (רשויות אוטונומיות, עיריות, רשויות מקומיות ועוד). חוב ציבורי נוצר לעיתים רבות ממכירה של אגרות חוב או מקבלת הלוואות וכיוצא בזה. בדומה, חוב ממשלתי הוא כלל החובות של הממשלה המרכזית בלבד. חוב ריבוני הוא חוב ממשלתי שהונפק במטבע חוץ.

חוב ציבורי אינו מהווה בעיה אם המגזר הציבורי מנהל מדיניות פיסקלית נכונה בנוגע להלוואותיו. לעיתים, הלוואה שנלקחת על ידי דור אחד, עלולות להוות נטל כבד על הדורות הבאים שצריכים להחזירה. במדינות בעלות חוב ציבורי גבוה יש לרוב פגיעה בשירותים הניתנים עקב הנתח הגדול של החזרי החוב (החוב והריבית) בתקציב. את גודל החוב הציבורי לא נהוג למדוד בכסף עקב השפעות אינפלציה וכיוון שחוב ציבורי בגודל נתון עלול להוות נטל עצום ביחס לכלכלה קטנה, בעוד שלכלכלה גדולה הוא מהווה נטל זעיר. לכן נהוג לבטא את החוב הציבורי כאחוז מן התוצר המקומי הגולמי (תמ"ג), כלומר מציינים את שיעורו של החוב מכלל התוצר המקומי של אותה כלכלה. היקף החוב הציבורי קובע את גובה ההוצאה של הממשלה על החזרי חובות, תשלום הקרן ותשלום הריבית. כאשר החוב גבוה מאוד, היקף ההוצאה על ריבית גבוה מאוד.

לעיתים נהוג להציג את החוב הציבורי כמורכב מחוב חיצוני הכולל חובות לגורמים מחוץ למדינה, וחוב פנימי לגורמים בתוך המדינה.

מדינות רבות שלוו כסף, כגון ישראל ורוסיה, משתדלות להחזיר את חובן בזמן כדי שאותם מקורות ימשיכו להעניק להן הלוואות חדשות כשהן יצטרכו, וגם כדי שהריבית העצומה לא תתפח. ישראל מחזירה הלוואות ולוקחת חדשות באופן שוטף. דבר זה יעיל יותר מבחינה כלכלית מאשר אי החזרת הלוואה ישנה. על כן ישראל מחזירה את חובה הישן מהר ככל האפשר על מנת ליטול הלוואה חדשה בריבית נמוכה יותר וכך לצמצם את החוב באופן הדרגתי. שיטה זו מאפשרת המשך גרעון עד אשר ההיצע מדביק את הביקוש.

למדינות יש מגוון כלים על מנת לווסת את החוב הציבורי. כלים אלו מכונים כללים פיסקליים.

ממוצע החוב הציבורי במדינות הארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי (OECD) עומד על כ-60%.