יהודה ושומרון ומזרח ירושלים תחת שלטון ירדן

שטחה של ממלכת ירדן בין השנים 1948–1967

בין 1948 ל־1967 שלטה ירדן במזרח ירושלים ובשטחי יהודה ושומרון, לאחר שבסיומו של המנדט הבריטי, כבשה שטחים אלו, אשר הוכרו כשטח המיועד למדינה יהודית במסגרת הצהרת בלפור ב־1917,[1] בעוד תוכנית החלוקה מ־1947 ייעדה את רובם למדינה הערבית. במהלך מלחמת העצמאות השתלט הצבא הירדני על שטחי יהודה ושומרון ועל מזרח ירושלים, וב־1950 הכריזה ירדן על סיפוח שטחים אלו לשטחה הריבוני. הסיפוח לא הוכר בינלאומית (למעט הכרה על ידי בריטניה, עיראק ופקיסטן), ואף הייתה כלפיו התנגדות מצד הליגה הערבית.

בתקופת שלטונה כינתה ירדן את שטחי יהודה ושומרון בשם "הגדה המערבית" (בערבית: الضـّفـّة الغربيـّة, בתעתיק מדויק: "אלצ'פה אלע'רביה"), ממלכת ירדן כולה כונתה בשם "ממלכת שתי הגדות" (כאשר במרכזה עובר נהר הירדן) כאשר שטחי יהודה ושומרון כונו בשם "הגדה המערבית" ואילו השטחים הירדנים שממזרח לנהר נקראו בשם "הגדה המזרחית". השליטה הירדנית בשטחים אלו הגיעה לסיומה עם כיבוש השטחים על ידי ישראל במלחמת ששת הימים.

תקופה זו אופיינה בהגירה אל מחוץ לגדה המערבית, על רקע התדרדרות המצב הכלכלי, עקב ניתוק האזור מיתרת שטחי ארץ ישראל המערבית.