מדיניות הקיצוב

מדיניות הקיצוב הייתה מדיניות כלכלית שהנהיגה מדינת ישראל בין השנים 19491959, וזכתה לכינוי תקופת הצנע (ביטוי הבא לתאר תקופת צמצום במזון. בישראל, פעמים רבות משתמשי הכינוי מתכוונים רק לתקופה עד תחילת המדיניות הכלכלית החדשה). מטרתה של מדיניות כלכלית זו הייתה ליצור שער חליפין יציב וכך לחסוך במטבע חוץ. מדיניות זו באה לידי ביטוי בשתי דרכים מרכזיות: הכוונת אשראי והשקעות, אך בעיקר הגבלת הרכישה של מזון ומוצרי צריכה. בתחום המזון כל אזרח שובץ לחנות מכולת קבועה שבה קיבל את מוצרי המזון הבסיסיים על פי הקצבה קבועה, תמורת נקודות שהוקצבו לו בפנקס אישי לצורך זה. היו גם הגבלות על כספים שניתן לקחת לחו"ל - אזרח ישראלי שיצא לחופשה באותה תקופה יכול לשאת עמו רק מעט דולרים. בהמשך עלו אף הצעות להגברת המדיניות בדמות ייצור רהיטים "עממיים" במחיר זול ועוד.

את החידוש צֶנַע (ואת הפועל צִנַּע) טבע המילונאי ראובן אלקלעי ב-1939, בהיותו מתרגם שעבד בשירות השלטונות[1].