מלחמת האזרחים האמריקנית

מלחמת האזרחים האמריקנית
American Civil War Collage.jpg

מימין לשמאל ומלמעלה למטה:
אברהם לינקולן – נשיא ארצות הברית
קרב צ'קמוגה, הקרב על אי מספר 10
קרב שילה, קרב המפטון רודס
ג'פרסון דייוויס – נשיא הקונפדרציה
תאריך התחלה: 12 באפריל 1861
תאריך סיום: 9 במאי 1865[1]
משך הסכסוך: 4 שנים
מקום: ארצות הברית
תוצאה: ניצחון של האיחוד, תקופת השיקום, ביטול העבדות
הצדדים הלוחמים
מפקדים
כוחות

2,200,000 איש

1,064,000 איש

אבידות

360,000 הרוגים, 275,000 פצועים

258,000 הרוגים, 137,000 פצועים

מלחמת האזרחים האמריקניתאנגלית: The American Civil War) הייתה מלחמת אזרחים שהתרחשה בארצות הברית בשנים 18611865. 11 מדינות בדרום ארצות הברית, שתמכו בעבדות, הכריזו על פרישה מארצות הברית והקימו את קונפדרציית המדינות של אמריקה, הידועה יותר בשמה המקוצר "הקונפדרציה".

הקונפדרציה, בהנהגתו של ג'פרסון דייוויס, לחמה על עצמאותה מארצות הברית והציגה את מלחמת האזרחים כמלחמת העצמאות של הקונפדרציה. הממשל הפדרלי בארצות הברית נתמך בידי עשרים מדינות, רובן מצפונה של ארצות הברית, שבהן בוטלה העבדות, ובידי חמש מדינות שבהן העבדות עדיין הותרה, אשר נודעו כמדינות הגבול.

בין המניעים למלחמה היו הפערים הכלכליים בין 25 המדינות המוכרות בשמן המקוצר "האיחוד", שהיו בעלות אוכלוסייה רבה יותר ותעשייה מפותחת,[2] לבין מדינות הדרום, אשר כלכלתן נשענה על חקלאות, וגידול הכותנה, מוצר הייצוא העיקרי, חייב שימוש בכוח אדם רב אשר התבסס על עבדים.

לאחר ארבע שנים של לחימה קשה ועקובה מדם (שרובה התרחשה בדרומה של ארצות הברית), נכנעה הקונפדרציה והעבדות בוטלה בכל רחבי ארצות הברית. הבעיות שהובילו למלחמה נפתרו רק בתקופת השיקום בסוף המלחמה שארכה 12 שנים (בין 1865 ל-1877).

בבחירות לנשיאות ארצות הברית בשנת 1860, המפלגה הרפובליקנית, בהנהגתו של אברהם לינקולן, ערכה קמפיין נגד הרחבת העבדות מעבר למדינות בהן התקיימה עד אז. הרפובליקנים היו חסידים נלהבים של לאומיות, ובמצע הבחירות שלהם בשנת 1860 קבעו כי כל איום לפירוק האיחוד ייראה כבגידה. לאחר הניצחון הרפובליקני בבחירות, ולפני שהממשל החדש נכנס לתפקידו ב-4 במרץ 1861, הכריזו 7 מדינות הכותנה על פרישתן מהאיחוד וחברו יחדיו כדי ליצור את הקונפדרציה. הן הממשל היוצא של הנשיא הדמוקרטי ג'יימס ביוקנן והן הממשל הנכנס של הנשיא הרפובליקני אברהם לינקולן דחו את חוקיותו של מהלך הפרישה, והכריזו עליו כמרד. שמונה מדינות נוספות בהן התקיימה עבדות דחו את רעיון הפרישה בשלב זה. הקונפדרציה לא זכתה להכרה דיפלומטית מאף מדינה זרה.

פעולות האיבה החלו ב-12 באפריל 1861, כאשר תקפו כוחות הקונפדרציה את המצודה של צבא ארצות הברית בפורט סאמטר שבמדינת דרום קרוליינה. תגובתו של לינקולן הייתה גיוס של צבא מתנדבים מכל מדינה באיחוד לכיבוש מחדש של השטח הפדרלי. תגובה זו הביאה להכרזת פרישה של ארבע מדינות תומכות עבדות נוספות. שני הצדדים גייסו צבאות; האיחוד תפס את השליטה במדינות הגבול בתחילתה של המלחמה והטיל סגר ימי על מדינות הקונפדרציה, אשר מנע מהן ייצוא כותנה עליו התבססה כלכלתן, וחסם את מרבית הייבוא. במזרח נותרה הלחימה היבשתית ללא הכרעה בשנים 62–1861, בהן הצליחה הקונפדרציה להדוף את התקפות האיחוד, שניסה לכבוש את בירת הקונפדרציה, ריצ'מונד, וירג'יניה. בחודש ספטמבר 1862 הפכה הכרזת האמנציפציה של הנשיא אברהם לינקולן, אשר הורתה על סיום העבדות במדינות הדרום, לאחת ממטרות המלחמה,[3] והניאה את הבריטים מלהתערב בנעשה,[4] על אף האינטרסים הכלכליים שהיו להם באזור.

מפקד הקונפדרציה, רוברט לי, ניצח בקרבות בווירג'יניה, אך בשנת 1863, לאחר קרב גטיסבורג, נעצרה התקדמותו צפונה והוא החל לסגת דרומה, תוך כדי אבדות כבדות. במערב השיג האיחוד שליטה על נהר המיסיסיפי, לאחר תפיסתה של ויקסבורג, ובכך חילק את הקונפדרציה לשניים. האיחוד הצליח להפיק תועלת לאורך זמן מיתרונו בציוד ובכוח אדם בשנת 1864 בהובלת יוליסס סימפסון גרנט, מול הקונפדרציה בהובלת הגנרל רוברט לי, בעוד הגנרל ויליאם שרמן מצבא האיחוד כבש את העיר אטלנטה וצעד אל הים. התנגדותה הצבאית של הקונפדרציה פסקה לאחר כניעתו של לי בפני גרנט בבית המשפט באפומטוקס ב-9 באפריל 1865.

מלחמת האזרחים האמריקנית הייתה אחת ה"מלחמות הטכנולוגיות" הראשונות. מסילות רכבת, טלגרף, ספינות קיטור ונשק בייצור המוני, היו בשימוש נרחב במהלכה. התרגול במלחמה כוללת, שפותח על ידי שרמן בג'ורג'יה, ומלחמת החפירות שנערכה סביב פטרסבורג (וירג'יניה) בישרו את אופי מלחמת העולם הראשונה ביבשת אירופה כחצי מאה לאחר מכן. מלחמת האזרחים האמריקנית נותרה המלחמה הקטלנית ביותר בתולדות ארצות הברית, עם כ-620,000 חיילים חללים ומספר לא ידוע של אבדות בקרב האוכלוסייה האזרחית. 10% מקרב גברים בטווח הגילאים 20–45 במדינות הצפון נהרגו או נפצעו, כמו גם 30% מכלל הגברים הלבנים בטווח הגילאים 18–40 במדינות הדרום.[5] ניצחונו של הצפון סימן את סופה של הקונפדרציה ושל העבדות בארצות הברית, וחיזק את כוחו של הממשל הפדרלי. ההיבטים החברתיים, הפוליטיים, והכלכליים של המלחמה עיצבו את תקופת השיקום שנמשכה עד שנת 1877.

תוכן עניינים