מערכת גליפולי

מערכת גליפולי
מלחמה: מלחמת העולם הראשונה
תאריך התחלה: 25 באפריל 1915
תאריך סיום: 9 בינואר 1916
משך הסכסוך: 37 שבועות ויום
מקום: חצי האי גליפולי
40°22′02″N 26°27′18″E / 40°22′02″N 26°27′18″E / 40.367222222222; 26.455 
תוצאה: ניצחון לאימפריה העות'מאנית
הצדדים הלוחמים

בריטניהבריטניהבריטניה

צרפתצרפת צרפת

טורקיהטורקיה האימפריה העות'מאנית
האימפריה הגרמניתהאימפריה הגרמנית האימפריה הגרמנית

מפקדים

האימפריה הגרמניתהאימפריה הגרמנית אוטו לימן פון זאנדרס
טורקיהטורקיה אנוור פאשה

כוחות

568,000 חיילים

315,000 חיילים

אבידות

252,000

218,000 - 251,000

(למפת מחוז מרמרה רגילה)
Marmara Region location map.svg
 
מערכת גליפולי
מערכת גליפולי
Gallipolimap-HE.svgחצי האי גליפולי - הקווים המקווקווים מראים את שיא התקדמותן של מדינות ההסכמה

מערכת גליפולי הייתה מערכה שהתנהלה במלחמת העולם הראשונה מאפריל 1915 עד ינואר 1916 בחצי האי גליפולי שממערב למצרי הדרדנלים, בין כוחות האימפריה הבריטית בסיוע צרפתי לבין כוחות האימפריה העות'מאנית. הכוחות הבריטיים ניסו לפלוש לחוף גליפולי שבאימפריה העות'מאנית, במטרה לפתוח נתיב אספקה ימי לרוסיה, שנמליה בים השחור היו נתונים תחת סגר מאז כניסת טורקיה למלחמה, ואולי אף לתפוס את הבירה העות'מאנית קונסטנטינופול (כיום איסטנבול). הניסיון כשל והותיר 113,350 חיילים הרוגים ו־230,305 פצועים משני הצדדים. 46,909 מן ההרוגים היו בריטים, אוסטרלים, ניו זילנדים, קנדים והודים. כמו כן נהרגו 9,798 צרפתים. בסך הכל מעצמות ההסכמה איבדו כ-56,707 איש. מן הצד העות'מאני נהרגו 56,643 איש.

ב-25 באפריל נחתו יחידות צבא בריטיות, צרפתיות, אוסטרליות וניו זילנדיות (ANZAC) בחוף חצי האי גליפולי ובסביבתו, וניהלו שם קרב עקוב מדם במשך חודשים, שהסתיים בכישלון. עד היום מציינים באוסטרליה ובניו זילנד את יום ANZAC ב-25 באפריל, לזכר יום הפלישה.

בקרבות שהתחוללו בגליפולי נטל חלק מרכזי גם קצין טורקי בדרגת סגן-אלוף ושמו מוסטפא כמאל. הוא הפסיק את הנסיגה העות'מאנית מול חוף אנזק כאשר הכריח חיילים עות'מאניים נסוגים לעמוד על מקומם ולהלחם.[1] לימים כונה אתא טורק, האיש שנחשב למייסדה ואביה של טורקיה החדשה.

במערכה זו השתתף כחלק מהצבא הבריטי גם גדוד נהגי הפרדות העברי. שמונה מאנשיו נהרגו ו-55 נוספים נפצעו. הגדוד כולו מנה כ-650 איש.

ההתייחסות למערכה זו מצד מעצמות ההסכמה הייתה אמביוולנטית. מחד, החזית העיקרית הייתה אל מול הגרמנים, וכתוצאה חששו מדינות ההסכמה מהקצאת משאבים רבים מדי לזירה העות׳מאנית, שנחשבה משנית. מאידך, שררה התקווה שמאמץ קל נוסף, תוך הקצאת משאבים נוספת, יביא לתוצאות בעלות משמעות אסטרטגית רבה ללא כל פרופורציה להיקף ההשקעה הצבאית, כגון פתיחת נתיבי השיט לים השחור ולרוסיה, והטיית מדינות בבלקן ובחופי הים התיכון לכיוון מעצמות ההסכמה. ברקע עמדו גם זלזול מה בכושרה הצבאי של טורקיה, וההנחה שהיא עומדת להתמוטט בכל רגע, מה גם שבמלחמת הבלקן, בשנים שקדמו למלחמת העולם הראשונה, היא נחלה הפסדים בלתי פוסקים. הטורקים, שלחמו בעוז, על ביתם וסמוך לבירתם, הפריכו הנחה זו.