ספינה (אדריכלות)
English: Nave

הספינה הראשית
ספינות צדדיות
הספינה הראשית הגותית בקתדרלת ריימס, צרפת (מבט מערבה)
הספינה הראשית הגותית בקתדרלת נאנט, צרפת (מבט מזרחה)
הספינה של כנסיית סנטו ספיריטו בפירנצה מתקופת הרנסאנס

הספינה, הספינה הראשית או אולם התווך (לטינית: Navis, אנגלית: Nave) היא החלל המרכזי של הכנסייה.

החלק המרכזי של הכנסייה, כלומר מבנה האורך שלה, נקרא גם ספינה (לטינית: Navis, אנגלית: Nave) או "אולם התווך", ולצדדיו 'ספינות משניות', 'מעברים' או 'סיטראות' (אנגלית: Aisles). השימוש במילה 'ספינה' נובע מהעובדה שלבזיליקות המוקדמות היה גג עץ בצורת משולש, הנתמך על מערכת עמודים ותומכות המזכירה שלדה של סירה, משום שבוני הגגות המוקדמים בנו במקביל גם ספינות. בנצרות קיבל השם 'ספינה' משמעות נוספת, בכך שהכנסייה משולה לספינה שתביא את המאמין אל גן העדן העתידי.

שורות עמודים מחלקות את החלל המרכזי של הבזיליקה לאגפים משניים (סיטראות), המכונים גם 'ספינות משניות' (לעומת הספינה הראשית). בכנסיות רבות היה החלל מחולק בין סוגי קהלים שונים. בכנסיות ימי הביניים, לדוגמה, ישבו בקדמת הבזיליקה, במקום הקרוב לאפסיס במזרח, בני האצולה.

בדרך כלל כלל אולם התווך ספינה ראשית גבוהה ושתי ספינות משניות (אחת מכל צד) הנמוכות ממנה. קתדרלות גדולות (כגון קתדרלת בורז' וקתדרלת קלן) כללו לעיתים שתי ספינות משניות מכל צד ובכך חילקו את אולם התווך לחמישה אגפים. הספינות המשניות נמוכות יותר מהספינה הראשית ומעליהן נבנתה גלריה ותמיכות לספינה הראשית. למרות זאת, היו כנסיות בהן הספינות המשניות היו באותו גובה כמו הספינה הראשית, כנסיות כאלה נקראות כנסיות אולם (Hall church).

גודל הספינה, הפרופורציות שלה ומידת האווריריות של מעטפת החלל שלה, היוו גורם מחולל בהתפתחות אדריכלות הכנסיות. הניסיונות המתמשכים מצד אדריכלי הכנסיות לאורך ההיסטוריה ליצור חללים גבוהים ורחבים יותר ובעלי קירות דקים יותר שדרך הפתחים שלהם תיכנס כמות גדולה יותר של אור, הביאו בסופו של דבר להתפתחות של צורת הכנסיות הטיפוסית. צורה זו הנובעת כולה ממאפייני הספינה כוללת תמיכות או תמיכות דואות בצידיה אשר תחתן נוצר המקום לספינות המשניות, גג עץ משופע שנבנה מעל לקירוי הספינה וחזית חיצונית המרמזת על צורת החלל הפנימי.

באדריכלות הנוצרית המוקדמת, כמו במבני הבזיליקה של האדריכלות הרומית, קורתה לרוב הספינה הראשית בקורות עץ, או במקרים נדירים יותר בקמרון חבית. אדריכלות הרומנסק החלה להשתמש בקמרונות צולבים כדי ליצור את החלל הראשי מחולק לתאים נפחיים לאורכו. ברומנסק המאוחר נעשה גם שימוש בקמרונות סקספרטייט. הספינה הרומנסקית יצרה חלוקה ברורה של אותם תאים נפחיים כך שלצד כל תא שקורה הקמרון אחד חולקו צידיו על ידי עמוד משני בין שני עמודים עיקריים אשר הקטינו את גודל התאים בספינות המשניות בחצי.

באדריכלות הגותית נעשה שימוש בקמרונות צלעות (בני 6 צלעות במקודמת ובעלי 4 צלעות בבשלה) שהדגישו את הקווים של התקרה. בגותיקה המאוחרת באירופה התפתחו קמרונות רשת מורכבים ובגותיקה המאוחרת באנגליה, התפתחו קמרונות הצלעות לקמרונות מניפה. בסגנון זה הקווים האנכיים שלאורך העמוד מתרחקים זה מזה, לקראת התקרה, ויוצרים לספינה הראשית מראה המזכיר שורת עצים ביער. הספינות הגותיות הרקיעו לגבהים חדשים (ראו רשימה בהמשך) תוך שהן נתמכות בידי מערכת עמודים מורכבים וקשתות מבפנים ותמיכות דואות מבחוץ.

אדריכלות הרנסאנס שהתפתחה באיטליה לא השתמשה כלל בקמרונות מרובי קווים, אלא בקמרונות פשוטים יותר, לרוב קמרון חבית אחד לכל אורך הספינה, או אפילו תקרה שטוחה ללא קמרון בכלל ובה עיטורים בלבד. קיימות כנסיות רבות שנבנו באיטליה במאה ה-15 וה-16 שבהן תקרת הספינה הראשית היא משטח אופקי הבנוי על קורות עץ או גמלון משולש מקורות עץ.

השימוש בקמרונות מסוגים שונים נפוץ עד ימינו. בכנסיות רבות שנבנו במאה ה-20 נעשה שימוש בקמרונות בעלי צורות קלאסיות, שנבנות מבטון מזוין או טכנולוגיות חדשות אחרות. לעומתן, קיימות כנסיות מודרניות, בעיקר בנצרות הלא-קתולית, אשר צורת החלל בהן שונה לחלוטין, או שכלל לא קיימת ספינה ראשית ברורה כבדורות הקודמים.