עבדות בארצות הברית

משפחת עבדים עוסקת בקטיף כותנה במדינת ג'ורג'יה, בסביבות 1850

העבדות בארצות הברית הייתה מוסד חוקי שבו בעלי עבדים קנו ומכרו בני אדם כסחורה. עבדות התקיימה בארצות הברית מאז הקמת האיחוד ב-1776, ועוד קודם לכן בשלוש עשרה המושבות החל מראשית המאה ה-17. רוב העבדים היו ממוצא אפריקני והגיעו לארצות הברית במסגרת סחר העבדים האטלנטי. רוב בעלי העבדים היו לבנים עשירים מהדרום. במדינות הצפון העבדות נאסרה בתקופה של כ-20 שנה לאחר מלחמת העצמאות של ארצות הברית, ויבוא העבדים מאפריקה פחת אחרי שנת 1810. אולם במדינות הדרום מספר העבדים הלך וגדל, בעיקר לשם עבודות במטעים. רוב הלבנים בדרום לא החזיקו בעבדים, חלקם החזיקו במספר קטן של עבדים, ואילו מיעוט קטן של לבנים החזיקו חוות ענק בהן עבדו מאות ולפעמים אלפי עבדים. לעבדים לא היו זכויות אדם או אזרח. חלקם מתו או עברו עינויים במסע לארצות הברית. בתוך ארצות הברית התייחסו אליהם כאל רכוש שניתן למכור, לקנות ולבטח אותו בדומה לקנייה של נכס יקר. עבדים רבים הופרדו ממשפחותיהם על רקע של שיקול כלכלי של בעליהם. חלקם עונו או נרצחו עקב נסיונות בריחה או התנהגות שלא מצאה חן בעיני בעליהם. גברים לבנים רבים קיימו יחסי מין עם שפחות שחורות בהסכמה או בכפייה. רוב העבדים לא זכו להשכלה. שחורים במדינות הצפון היו עלולים להדרש לחזור לעבדות במסגרת "חוק העבד הנמלט" ואף להחטף לעבדות. כדי להצדיק את המשך העבדות השתמשו הלבנים תומכי העבדות בטיעונים גזעניים נגד השחורים, טענו כי זה מצב טוב עבורם וכי מדובר בכורח כלכלי, חברתי ואף מוסרי או דתי. מצב זה יצר מתחים רבים בין הצפון לדרום, ובכלל בחברה בארצות הברית, בין היתר על רקע בריחת עבדים למדינות הצפון ושאלת מוסריות העבדות.

החל מסוף המאה ה-18, החלה לפעול בבריטניה ובארצות הברית התנועה לביטול העבדות. תנועה חברתית זו פעלה לסיים את הסחר הבינלאומי בעבדים ואת העבדות עצמה. עד אמצע המאה ה-19 העבדות בוטלה כבר ברוב המדינות המותעשות (לרבות מושבותיה של אנגליה וצרפת) וברוב מדינות דרום אמריקה, ואילו בארצות הברית המתח סביב הנושא הלך וגדל. בשנת 1861 המחלוקת על העבדות הובילה לפרישת 11 מדינות דרומיות והקמת "הקונפדרציה", ודבר זה הוביל לפרוץ מלחמת האזרחים האמריקנית. בתום המלחמה, בשנת 1865, נאסרה העבדות במסגרת התיקון ה-13 לחוקת ארצות הברית. ביטול העבדות בארצות הברית סייע להמשך הלחץ הבינלאומי לביטול העבדות במדינות אחרות ברחבי העולם, כמו ברזיל והאיים הקריביים (סוף המאה ה-19), ומדינות ערב ואפריקה (במהלך המאה ה-20). המאבק לביטול העבדות השפיע באופן משמעותי על ראשיתו של המאבק לזכויות האשה.

למרות סיומה הרשמי של העבדות בארצות הברית ב-1865, דיכוי השחורים בארצות הברית נמשך עוד שנים רבות לאחר מכן. הדבר בוצע באמצעות אלימות, איומים, נורמות וחוקים מפלים, ונמנעו מהם זכויות רבות, לרבות זכות ההצבעה. דבר שהתשנה רק כמאה שנים לאחר מכן בעקבות מאבקה של התנועה לזכויות האזרח. מעמדם הכלכלי והחברתי נותר נמוך ונמשך המתח בין שחורים ללבנים, ובין ליברלים לבין מי שמחזיקים בדעות געזניות נגד השחורים. המתח בין שחורים ולבנים במדינה, וזכר העבדות ומלחמת האזרחים נמשך גם במאה ה-21.

הבאת העבדים מאפריקה

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – סחר העבדים האטלנטי

עבדים ממוצא אפריקני הובאו לראשונה לג'יימסטאון, וירג'יניה (Jamestown, Virginia) בשנת 1619 על סיפונה של ספינה הולנדית. עבדים אלו נלקחו כשלל מספינת עבדים ספרדית.[1] לאורך המאה ה-17 מתיישבים אירופיים בצפון אמריקה החלו לקנות ולייבא עבדים אפריקאים ככוח עבודה זול בתחומי חקלאות שונים.[2]

באמצע המאה ה-15 החל ייצוא העבדים מאפריקה. אומות אירופיות שונות החלו להתחרות בשוק העבדים הרווחי שבו שלטו בעיקר האנגלים וההולנדים. בתחילה, האירופים פשטו על משפחות לא חמושות וכפרים חסרי הגנה באפריקה כמקור עיקרי לכוח האדם. בשלב מאוחר יותר הם החלו להתמקח על עבדים וזהב בכפרים הסמוכים לחוף המערבי של היבשת. סוחרים אירופיים החלו להציב מושבות קטנות ומבוצרות בדרכים מרכזיות לאורך החוף. מושבות אלו נקראו "מפעלי העבדים" והן אויישו בסוכנים שנשאו ונתנו עם אפריקנים ועודדו אותם לארגן מסעות ציד-עבדים בתמורה לתשלום.[3]

מתוך ספרם של Schneider & Schneider 2014, Slavery in America, התמונה מתארת את נתיבי הסחר העיקריים לשינוע העבדים, חומרי הגלם שנוצרו מעבודתם והסחורות המוגמרות שנשלחו לאפריקה

בראשית 1636 תושבי צפון אמריקה החלו גם הם לשלוח ספינות לאפריקה על מנת לשנע עבדים למושבות הבריטיות במעין מסלול משולש - סחר משולש הידוע כסחר העבדים האטלנטי שפעלה החל מסוף המאה ה-16 ועד לראשית המאה ה-19. במסגרת מערכת זו הועברו עבדים, מטעני יבול ומוצרי תעשייה בין מערב אפריקה, לבין הקריביים או המושבות ביבשת אמריקה לבין המעצמות הקולוניאליות האירופאיות. משולש אחד היה יצוא עבדים מאפריקה לאמריקה, יצוא סוכר, טבק וכותנה מאמריקה לאירופה וייצוא מוצרי טקסטיל, רום, נשק ומוצרים מוגמרים אחרים מאירופה לאפריקה. משולש סחר נוסף היה העברת עבדים מאפריקה לאיים הקריביים ואמריקה הלטינית, העברת סוכר ודבשה ממרכז אמריקה לניו אינגלד ורום וסחורות אחרות שיוצאו מאמריקה הצפונית לאפריקה.

העבדים נחטפו בידי סוחרים מקומיים או על ידי בני שבטים יריבים, ולעיתים נמכרו גם בידי בני משפחותיהם שעבורם אספקת העבדים הייתה דרך פרנסה עיקרית. העבדים הובלו בספינות בתנאים קשים מאד, בעיקר לאיים הקריביים ולברזיל, שם עונו ונמכרו תמורת זהב או סחורות בהתאם לאיכותם. בשלבים מאוחרים יותר של סחר העבדים נשלט הסחר בידי סוחרים ברזילאים והולנדים. ההערכה היא כי למעלה מ-12.5 מיליון עבדים הובלו ליבשת אמריקה, ובין 1.2 ל-2.4 מיליון מהם מתו במסע הקשה, ועוד מתו זמן קצר לאחר הגיעם לאמריקה. סוחרי עבדים מצפון אמריקה מעולם לא היו הדומיננטיים ביותר בשוק העבדים גם בשנות השיא של פעילותם בתחום. נתח השוק שהחזיקו האמריקנים עמד על כשישית מהעבדים שהובאו מאפריקה. עם זאת, בין השנים 1725–1807 יצאו יותר מ-900 כלי שיט מרוד איילנד לחוף המערבי של אפריקה ונשאו על גבם יותר ממאה אלף עבדים.[3]

עבדות בשלוש-עשרה המושבות

עד ראשית המאה ה-18 ייבוא עבדים אפריקנים למושבות שהפכו לימים לארצות הברית של אמריקה נתקל בקשיים משמעותיים. היקף הגידולים החקלאיים ושיעור התמותה הגבוה הובילו לצורך שהלך ועלה בייבוא עבדים. במהלך מרבית התקופה הקולוניאלית הבריטית עבדות התקיימה בכלל המושבות. בראשיתה של התופעה היא כללה עבדים לבנים ושחורים כאחד. בתחילה מוסד העבדות בארצות הברית לא היה קיים במשמעות המיוחסת לו היום, כאשר הן שחורים והן לבנים הועסקו בחוות החקלאיות ברחבי המושבות האמריקאיות, וזאת על תקן "משרתים לזמן מוגבל" (Indentured Servant). עם זאת, בעקבות תחילת גידולו של האורז במושבות, והצורך של החוות להתרחב לשם יעילות כלכלית, הלך וגבר השימוש דווקא בעבדים שחורים. בעקבות הרעת התנאים בחוות (בשל הגידול הדמוגרפי) ותמותה גוברת של "משרתים לזמן מוגבל" כתוצאה ממחלות מזהמות כגון מלריה, הלך ופחת זרם העובדים הלבנים שהגיעו למושבות. כמו כן, הלך וגבר הצורך של בעלי החוות בכוח אדם זול וצייתן, כדוגמת העבדים השחורים שנלקחו ממולדתם בכפייה.

עבדים במדינות הצפון בדרך כלל הועסקו כמשרתים ביתיים, כבעלי מלאכה וכפועלים ומרביתם הועסקו בערים. בשנת 1703 יותר מ-40% מבתי האב בעיר ניו יורק החזיקו בבעלותם עבדים. עם זאת, עבדים הועסקו גם בענפי תעשייה כגון נמלים, רציפים וחקלאות. מדינות הדרום פיתחו כלכלה אגררית התלויה כמעט לחלוטין בסחר תבואה. עקב טבעה של כלכלה זו ואופי העבודה הסיזיפי בעלי האדמות החזיקו בבעלותם מספר גבוה משמעותית של עבדים ביחס לצפון. עבדים בדרום הועסקו בעיקר בחקלאות, בחוות וגידולים של אורז, טבק, כותנה ועוד.[4]

בכמה מן המושבות הבריטיות נעשו ניסיונות לבטל את סחר העבדים הבין-לאומי עקב החשש שייבוא נוסף של אפריקנים עשוי לפגוע באוכלוסייה הלבנה, זאת בשל צמיחה דמוגרפית מואצת בקרב העבדים ביחס אליה. מלבד ג'ורג'יה כלל המושבות אסרו או הגבילו סחר בעבדים עד שנת 1774. בתקופה הקולוניאלית יובאו כ-350,000 עבדים לשלוש עשרה המושבות שהפכו עם השנים לארצות הברית. 40% יובאו ישירות מאפריקה והיתר הובאו מהאיים הקריביים. סך הכל עד סיום העבדות בארצות הברית הובאו אליה כ-600 אלף עבדים. אלו היוו פחות מ-5% מכ-12 מיליון העבדים שיובאו מאפריקה ליבשת אמריקה בתקופה הקולוניאלית. רוב רובם של האפריקנים המשועבדים הועברו למושבות הסוכר באיים הקריביים ובברזיל. בשל תנאי החיים הסבירים ביחס לאלו שבאמריקה הלטינית מספר העבדים במושבות גדל במהירות והגיע לכ-4 מיליון עד שנת 1860.[5]

במהלך הזמן, ובעקבות התהליך הכלכלי, גברו הקריאות מטעם בעלי החוות להעביר לידיהם את הסמכות הממשית על עבדיהם השחורים, קריאות שנענו לבסוף בסביבות שנת 1700 עם חקיקת " חוקי העבדות", אשר העניקו לבעלי החוות הלבנים סמכות כמעט מוחלטת כלפי עבדיהם השחורים. במהלך זמן זה גם פסק באופן סופי מוסד ה"עבדות הזמנית" אשר כלל גם לבנים (הם קיבלו חלקת אדמה והפכו לאזרחים שווי זכויות), והעבדות של השחורים בצפון אמריקה קיבלה תוקף חוקי, ובעקבותיו גם תוקף מוסרי, כאשר רבים מהמתיישבים החלו לחוש כי השחורים מטבעם "נועדו להיות עבדים".

עד מלחמת העצמאות של ארצות הברית שהתחוללה בין השנים 1775–1783 מעמדם של העבדים היה ממוסד כמעמד נחות הקשור בגזענות בשל מוצאם האפריקני. במשך רוב התקופה הקולוניאלית הבריטית, העבדות הייתה קיימת בכל המושבות האמריקאיות.

תנאי העבדות ומצב העבדים

שורה של עבדים אזוקים זה לזה במסעם ליצוא מאפריקה. עבדים ושפחות שלא יכלו לעמוד בקצב ההליכה נרצחו בדרך

העבדים שהובאו לאמריקה מיבשת אפריקה סבלו במהלך מסעם מהלם, השפלה וסבל רב הכרוך באופן שבו נאזקו בשיירות לעיתים לתקופות ממושכות של כשישה חודשים או יותר. בזמן המסעות הם סבלו מצפיפות, קור, מחסור באוכל ומחלות. רבים מהזקנים והצעירים מתו במהלך המסע בים. במתקני הכליאה הזמניים בחוף רבים נוספים מתו כתוצאה מאוכל מקולקל, מים מזוהמים ותנאי תברואה ירודים. בשל הידיעה כי עיכוב בנמלים יוביל למחלות בקרב העבדים הכלואים, הונהג נוהל אשר לפיו הרגו את העבדים הראשונים שהראו תסמיני מחלות שנחשדו כמדבקות.[6] עבדים חולים או גוססים נזרקו לים.

היחס לעבדים בתחומי ארצות הברית השתנה בהתאם למספר תנאים, מקומות ותקופות. אך לא הייתה קיימת כל הגנה חוקית על זכויות העבדים. יחסי הכוח השחיתו בעלי עבדים לבנים רבים. אדונים ומפקחים הנהיגו לרוב עונשים פיזיים כדי לכפות עליהם את רצונם. עבדים היו נענשים בהצלפת שוט, כבילה, תלייה, הכאה, כליאה ועוד. העונשים לרוב נחשבו כתגובה לאי-ציות או הפרה של חוק, אך לעיתים התעללות פיזית נעשתה רק על מנת לבסס את מרותו ושליטתו של האדון או המפקח על העבדים.[7]

בשל יחסי הכוח בין האדון לעבד, השפחות היו בסיכון גבוה מאוד לאונס והתעללות מינית, הן במסע לאמריקה והן בתוכה. עבדים רבים נאבקו כנגד תקיפות מיניות וכמה מצאו את מותם בדרך זו. הפרקטיקה של התעללות מינית בשפחות הייתה נטועה בחלקה בתרבות הפטריארכלית בדרום שהתייחסה לנשים שחורות כרכוש או כנכס. התרבות בדרום אכפה באדיקות את האיסור לקיים יחסים מיניים בין גברים שחורים ונשים לבנות בטענה שיש לשמור על טוהר הגזע. אולם, בסוף המאה ה-18 ריבוי העבדים ה"מעורבים" וצאצאיהם הראו כי הגברים הלבנים ניצלו מינית באופן תדיר שפחות שחורות. מעשה זה לא נחשב כעבירה על החוק. כל העבדים היו אפריקאים במוצאם, אך בחלקם היו ממוצא מעורב, לעיתים צאצאי האדון עצמו, ששכב בהסכמה או אנס את שפחותיו. לראיה, מחקרי די-אן-איי (DNA) עכשוויים הראו כי לאחוזים גדולים מהקהילה האפרו-אמריקנית יש שורשים אירופאיים-לבנים.[8]

מאפיין נוסף של היחס המשפיל לעבדים הוא העובדה שלא היה להם שמות משפחה. לדוגמה, אם עבד מסוים נקרא הנרי והוא היה משועבד לאדון קולונל ווייט, הוא היה ידוע בשם הנרי של קולונל ווייט (באנגלית: Colonel White's Henry). במידה ומספר עבדים נקראו באותו שם האדון היה מוסיף לאחד מהם שם תואר מבזה נוסף כדי להבחין ביניהם כגון הנרי "הקטן" או "הצהוב".[9]

גבו המצולק מהצלפות של גורדון העבד הנמלט - 1863

באחוזות החקלאיות הגדולות היו תנאיהם קשים במיוחד. בהן היו שכיחים עונשים פיזיים קשים ביותר שכללו הצלפות, לעיתים תוך פציעה וגרימת נכות. קטיעת בהונות הרגליים אף נחשבה כ"טיפול" יעיל ב"דראפטומניה". היו חוקים שאסרו רצח שרירותי של עבדים, אך הם נאכפו בסלחנות מרובה. בסמכותו של האדון היה, אם חפץ בכך, להפריד בין משפחות ובין הורים לילדיהם. העבדים מיעטו להתנגד, אם כי היו אפיזודות של מרי, ובדרך כלל הייתה צורת ההתנגדות המקובלת ביותר שלהם - בריחה. באמצע המאה ה-19 קם ארגון הרכבת התת-קרקעית על מנת לסייע לעבדים להימלט מאדוניהם.

בחלק ממדינות הדרום נאכפו חוקים שאסרו על הקניית השכלה לעבדים. דבר זה סייע לשמר את הדימוי הנמוך של העבדים, ונתן תרוץ ללבנים שכיבכול עשו טובה לשחורים שלא יכולים להסתדר בכוחות עצמם ובעצם העבדות היתה כביכול האפשרות הטובה ביותר עבורם.

שורשי התנועה לביטול העבדות בארצות הברית

אחד הראשונים להשמיע קול נגד העבדות של השחורים ונגד הנחות גזעניות שהצדיקו את קיומה היה המורה הקווייקרי אנתוני בנזט שפעל בפנסילבניה. ב-1750 הוא החל, בנוסף לעבודת היום שלו, לקיים בביתו שיעורי ערב לילדים שחורים עניים. תלמידיו הצליחו ובכך סתרו את המיתוס על אי יכולת בגלל מוצא שחור. בשנת 1750 הוא גם החל לפעול נגד עבדות. השפעתו החשובה של בנזט היתה השפתע כתביו על מספר פעילים בבריטניה שיזמו את התנועה לביטול העבדות במדינה זו, שלאחר מכן הפכה לתנועה בעלת השפעה כלל עולמית.

בשנת 1775 פרסם תומס פיין, הוגה הדעות ומי שנחשב אחד האבות המייסדים של ארצות הברית, מאמר נגד העבדות. שבועות מספר לאחר מכן, בנזט פיין ופעילים נוספים הקימו את בשנת 1775 הקימו בנזט פיין ופעילים נוספים את "האגודה לביטול העבדות של פנסילבניה", שהיתה הארגון הראשון שפעל לביטול העבדות באמריקה. חלק גדול מחברי האגודה היו מקרב קהילת הקוויקרים. בהמשך מונה בנג'מין פרנקלין כיו"ר האגודה.

בהמשך קמו אגודות דומות לביטול העבדות. ב-1785 קמה בניו יורק New York Manumission Society, על ידי ג'ון ג'יי, אלכסנדר המילטון ואחרים.

בזמן מלחמת העצמאות

בתחילת שנת 1775, עם פרוץ מלחמת העצמאות של ארצות הברית, מושל וירג'יניה (Virginia) ג'ון מוראיי הידוע בכינויו "לורד דנמור" (John Murray "Lord Dunmore”) חוקק את חוק הלחימה שטוען כי במידה והעבדים יצטרפו אליו ללחימה הם יקבלו את חירותם.[10] דבר זה הביא לכך שכ-1,500 עבדים נמלטו והצטרפו לכוחותיו של לורד דנמור. כ-300 מתוכם הצליחו לברוח לבריטניה ולזכות בחירותם.

עבדים רבים השתמשו במלחמת העצמאות של ארצות הברית על מנת להימלט מאדוניהם ולמצוא מחסה במדינות צפון ארצות הברית. בחודשים האחרונים של המלחמה העבירו הבריטים כ-20,000 עבדים חופשיים מערי החוף הגדולות ליישוב מחדש בנובה סקוטיה (Nova Scotia). מרבית העבדים בבעלותם של הבריטים הועברו בעיקר לקאריביים (ג'מייקה, ולוסנטין, פלורידה).[11]

עבדות וחוקת ארצות הברית

כאשר יוזמי החוקה של ארצות הברית התכנסו בשנת 1787 כדי לתכנן רגולציות בין המערכת הפדרלית, המדינות (states) והאזרחים, הם כללו מספר סעיפים שבצורה עקיפה משמרים את מוסד העבדות. סעיף 4 (Article IV) בחוקת ארצות הברית קובע את החזרתם של עבדים נמלטים לבעליהם, ואף קובע כי האיחוד יעזור למדינות הנאלצות להתמודד עם מרד עבדים.

בועידת החוקה בשנת 1787 הוסכם על פשרה בין מדינות הצפון והדרום של ארצות הברית, שבא לידי ביטוי בסעיף 2.3. הסעיף עוסק בנושא – כיצד ייקבע מספר הנציגים של כל מדינה בקונגרס בבית הנבחרים. האדם השחור, או ליתר דיוק עבדים, הוגדרו כשווים שלוש-חמישיות מאדם חופשי, היות שנחשבו באותו הזמן בחלק מהמדינות לרכוש. באופן זה ניצלו מדינות הדרום את העבדים ככוח פוליטי שהקל עליהם לשמר את העבדות. מדינות הדרום של ארצות הברית הפעילו לחץ פוליטי על מנת לשמר את מוסד העבדות.[12]

בחוקת ארצות הברית לא היה מצוין כי אכן ניתן להחזיק בבני אדם כרכוש. הניסוח בחוקה מעורפל ועל כן לא ניתן למצוא מילים כמו "עבד" או "עבדות". סעיף אחד קובע כי "הבאתם של אנשים מסוימים..." (such persons) תותר במשך עשרים השנים הראשונות לקיום הברית, והכוונה היא להתרת סחר העבדים. הסתירה בחוקה באה לידי ביטוי בכך שהיא מתייחסת לכלל האנשים ככאלה "שנולדו שווים וחופשיים" (All men are born free and equal).[13]

צעדים נגד העבדות במדינות צפון ארצות הברית

העבדות הייתה בעלת מאפיינים שונים בחלקיה השונים של ארצות הברית. ההבדלים ניכרו בעיקר סביב ההתפתחות הפוליטית, הכלכלית, החברתית והאופי התרבותי של אותו אזור. בארצות הברית מרבית העבדים עסקו בחקלאות, כאשר 90% מהעבדים השחורים התרכזו במושבות הדרומיות. במרבית מדינות הצפון שיעור העבדים היה נמוך מאשר במדינות הדרום, אחת הסיבות לכך היא הגידול הבדלים בענפי הכלכלה ותעוש רב יותר של החקלאות בצפון. עבדים בצפון עבדו בדרך כלל כמשרתים, אומנים, פועלים וחלקם המועט כחקלאים.[14]

בשנת 1786 אושרה חוקת ארצות הברית והחלו להיכנס לתוקף חוקים העוסקים בביטול העבדות ברוב מדינות הצפון. העבדות נאסרה בטריטוריות הצפון מערביות באמצעות תקנות צפון-מערב של שנת 1787. בשנת 1791 פנה בנג'מין בניקר לתומאס ג'פרסון עם בקשה לפעול לביטול העבדות. עד לשנת 1804 פרסמו כל המדינות הצפון-מערביות חוקים האוסרים את העבדות. הקונגרס האמריקני הטיל איסור על סחר בעבדים אפריקנים בשנת 1808. במהלך העשורים הראשונים שלאחר מלחמת העצמאות האמריקנית, כל מדינות הצפון ביטלו את העבדות. האחרונה ביניהן הייתה ניו-ג'רזי ב-1804.[15] במדינת ניו יורק נאסרה העבדות רק ב-1827, וגם אז הותרה עבור עבדים שנולדו לפני 1799. במערב התיכון, לעומת זאת, לא הייתה קיימת עבדות כבר בימיה הראשונים של ארצות הברית. במסצ'וסטס החליט בית המשפט העליון של המדינה ב-1783: "החוקה סולדת לחלוטין מן הרעיון שבני האדם נולדו עבדים". למרות ביטול העבדות, העבדים המשוחררים היו כפופים להפרדה גזעית ולאפליה במושבות הצפוניות. באותן שנים, העבדות במדינות הדרום נותרה חוקית. בשנת 1810 מספרם של העבדים החופשיים באוכלוסיית ארצות הברית גדל. מרבית השחורים החופשיים התגוררו בצפון אך גם בחלק מהמדינות הדרומיות ביותר.[14]

לפני מלחמת העצמאות עיקר הגידולים בארצות הברית היה טבק שיוצא לבריטניה. בעקבות המלחמה בריטניה החרימה את הטבק ורוב המגדלים עברו לגידול רווחי אחר - כותנה. עם הזמן התפחתחו טכנולוגיות חדשות לעיבוד מהיר יותר של הכותנה כמו מנפטת כותנה ונולי אריגה, הביקוש לגידול כותנה גדל ואיתו גדל הביקוש לשדות חדשים ולעוד עבדים. מטעי העבדים התפשטו מערבה. בדרום החלה להווצר חברה מעמדית שבה משקים גדולים עם מאות ולפעמים אלפי עבדים, חוואים קטנים עם מספר מועט של עבדים שהתקשו לשרוד, פועלים לבנים עניים ועבדים. אף כי הדרום כולו הפך להיות אזור עשיר מרווחי הכותנה. הרווח ממצב זה זרם לקבוצה קטנה של חוואים גדולים. לעומת זאת הפועלים הלבנים העניים התחרו מול כוח עבודה זול ושכרם בהתאם היה נמוך.

איסור על ייבוא עבדים

התנועה לביטול העבדות היתה חזקה במיוחד בבריטניה. פעילים כמו James Oglethorpe , Granville Sharp, חנה מור, תומס קלארקסון ו-ויליאם וילברפורס ואחרים פעלו לביטול העבדות במדינה וביטול סחר העבדים האטלנטי. בשנת 1787 נוצרה בלונדון האגודה לביטול סחר העבדים (the Society for Effecting the Abolition of the Slave Trade). ב-1807, לאחר מאבק פוליטי ממושך, נחקק בבריטניה חוק האוסר על סחר בינלאומי בעבדים, אם כי הותרה עדיין בעלות על עבדים. החל מ-1808 החוק נכנס לתוקף גם במושבות הבריטיות.

לאחר מלחמת העצמאות בארצות הברית ושינוי המדיניות במושבות הצפוניות, הנשיא תומאס ג'פרסון (1801-1809) חוקק בשנת 1808 חוק האוסר על ייבוא עבדים. עם זאת, החוק לא מנע הברחת עבדים דרך פלורידה. הגורם לכך היה פיתוח שדות הכותנה והדרישה לעבדים. השטחים החדשים שנרכשו מבריטניה, צרפת ומקסיקו היו נושא לפשרות פוליטיות גדולות. ב-1819 נחתם הסכם בין ארצות הברית ובריטניה להקמת שייטת אמריקאית נגד ספינות עבדים "שייטת אפריקה" אך השפעתה היתה נמוכה. בעשורים שלאחר 1808 יצאה בריטניה, באמצעות הצי הבריטי החזק, למאבק בסחר העבדים הטרנס אטלנטי. הדבר הביא להפחתה בכמות העבדים שנכנסו לארצות הברית אבל לא לעצירה מוחלטת. בעשר השנים עד 1810 יובאו לארצות הברית כ- 12 אלף עבדים בשנה, וקצב זה ירד לכ-1000 עבדים בשנה בממוצע עד שנת 1865.

קו מדיסון דיקסון

מפת אנימציה המתארת את המדינות שבהן נאסרה והותרה העבדות בארצות הברית בין השנים 1789 - 1861

למרות חוקים נגד יבוא עבדים והפסקת העבדות במדינות מגמה זו העבדות המשיכה לפרוח במדינות החדשות שהוקמו עמוק בדרומה של ארצות הברית. האיחוד נחלק לאורך גבול המכונה "קו מייסון-דיקסון" למדינות הצפון החופשיות מעבדות, ומדינות הדרום אשר בהן נותרה העבדות חוקית.[16] ב-1820 בפשרת מיזורי הוחלט כי קו הרוחב 36.5°, שהיה בעצם המשכו של קו מייסון דיקסון, יחלק בין המדינות מתירות העבדות למדינות האוסרות אותה. לפשרה זו הייתה חשיבות רבה, שכן היא קבעה לאיזה כיוון יפנו המדינות החדשות במערב בשאלת העבדות.

בשנת 1839 פסק בית המשפט העליון של ארצות הברית בעניינם של העבד המורד ג'וזף סינקה וחבריו, וקבע שהבאת העבדים מאפריקה הייתה בעצם חטיפה שאינה חוקית, והייתה לחטופים הזכות הטבעית להשתמש באלימות להשתחרר ולזכות בעצמאותם.

תופעת העבדים הנמלטים (Fugitive Slaves) החלה עם הקמתם של ארגוני זכויות אדם שלחמו למען חירותם של העבדים. הארגון הבולט ביותר היה "מסילת הרכבת המחתרתית". ארגון זה סייע לעבדים רבים לברוח למדינות בהן העבדות נאסרה ולקנדה. הקושי בבריחה היה גדול מאוד. רוב העבדים היו אנאלפביתים, חסרי רכוש וכסף. צבע עורם הקשה עליהם להתקדם במהלך היום מבלי להיתפס וסייע לרודפיהם. בנוסף, המרחק הגדול שהיה עליהם לעבור ברגל לפני שהגיעו לאזורים מוגנים הגביר את הסיכויים להיתפס. מרבית העבדים שניסו להמלט נתפסו והוחזרו לבעליהם שהענישו אותם על מנת להרתיע אחרים מלנסות ולברוח. במהלך התקופה בה עבדות הייתה חוקית בארצות הברית הצליחו כ-100,000 עבדים להימלט מידי בעליהם.[14]

מרידות עבדים

לפי Herbert Aptheker החיים בדרום הושפעו תמידית מהפחד מפני מרידה של עבדים. היסטוריונים מהמאה ה-20 זיהו 250-300 התקוממיות של עבדים בזמן המושבות ובזמן ולאחר הקמת ארצות הברית. התקוממויות לאחר שנת 1776 כוללות את:

  • Gabriel's conspiracy (1800)
  • Igbo Landing slave escape and mass suicide (1803)
  • Chatham Manor Rebellion (1805)
  • 1811 German Coast Uprising, (1811)
  • George Boxley Rebellion (1815)
  • Denmark Vesey's conspiracy (1822)
  • מרד העבדים של נט טרנר (1831)
  • Black Seminole Slave Rebellion (1835–1838)
  • Amistad seizure (1839)
  • Creole case (1841)
  • 1842 Slave Revolt in the Cherokee Nation

מרד העבדים הנודע ביותר בתולדות ארצות הברית הוא "מרד נט טרנר" או "מרד סאות'המפטון". זו הייתה ההתקוממות הראשונה בה נהרגו גם אזרחים לבנים. המרד פרץ בוירג'ניה בשנת 1831 והתפשט למחוזות הסמוכים. המרד הונהג על ידי נט טרנר, עבד שחלם כי האל ייעד אותו להנהיג מרד עבדים נגד אדוניהם. המרד הביא למותם של כ-60 לבנים ולפחות כ-100 עבדים. זוהי ההתקוממות הגדולה ביותר שהתחוללה טרם מלחמת האזרחים בדרום ארצות הברית. טרנר שהורשע במשפט על הנהגת המרד, נידון למוות ונתלה. כמו כן, בעקבות המרד הוצאו להורג כ-56 עבדים שהואשמו גם הם בהצטרפות למרד.[17]

צידוקים לעבדות

במהלך המאה ה-19 היו צידוקים שונים לעבדות.

רע הכרחי

חלק מתומכי העבדות טענו שדובר ב"רע הכרחי" , וכי שחרור העבדים השחורים יגרום יותר נזק כלכלי וחברתי מהמשך העבדות. בשנת 1820 טען תומס ג'פרסון כי המצב דומה לזאב שנתפס באזנו ולא ניתן לשחרר אותו או להחזיקו באופן בטוח, כאשר הצדק נמצא בצד אחד והמשך הקיום נמצא בצד השני. הסופר הצרפתי אלקסיס דה טוקוויל שכתב את החיבור "דמוקרטיה באמריקה" (1835) התנגד לעבדות, אבל חשש ששחרור העבדים יוביל לחברה לא יציבה, שכן לטענתו הדעות הקדומות נגד שחורים גדלות כאשר יש להן יותר זכויות. ב-1856 כתב רוברט אי לי כי רוב האנשים הנאורים יודו כי העבדות היא דבר רע מבחינה פוליטית ומוסרית, וכי גם הלבנים נפגעים ממצב זה, אף יותר מהשחורים. אבל לדעתו השחורים בארצות הברית במצב טוב בהרבה מאשר באפריקה. לדעתו המשמעת הכואבת שהם עוברים, מכשירה אותם להיות גזע טוב יותר, וכי ההשגחה העליונה תקבע כמה זמן דבר זה ימשך.

טוב מוחלט

עם התפתחות תנועת ההתנגדות לעבדות ובמקביל התפשטות המטעים והעבדות, מנהיגים רבים בדרום הפסיקו להתנצל על קיום העבדות ותארו אותה כדבר חיובי. בנאום מפורסם בסנאט ב-1837 טען ג'ון קלהון, כי העבדות "אינה רע, אלא טוב – טוב מוחלט" (positive good). לטענתו, בכל חברה מתורבתת, חלק מהקהילה חי תודות לעמל של חלק אחר. העבד האפריקאי מקבל טיפול מסור מאדונו, דואגים לו בהגיעו לגיל זיקנה ומצבו טוב יותר מפועלים חופשיים באירופה. בשיטת העבדות אין מתח בין ההון לעבודה. לטענתו יתרונות העבדות מבחינה זו ילכו ויתבררו עם הזמן אם לא יהיו הפרעות מבחוץ, ככל שהמדינה תהיה עשירה יותר.

Henry Hammond טען כי העבדות נחוץ כדי לבנות את שאר החברה. בנאום בסנאט ב 1858 הוא תאר את Mudsill Theory, לפיה מעמד העבדים דומה ליסודות הבניין, הוא חיוני לקיום שאר המעמדות בחברה אשר מבטיחים את הקידמה. הוא טען כי העובדים בשכר בצפון הן גם סוג של עבדים, וכי עבדי הדרום נמצאים בעצם במצב טוב יותר, שכן הם נשכרים לכל החיים, מוגנים מרעב, אבטלה וכו'.

George Fitzhugh השתמש בהנחה לפיה הלבנים עליונים מבחינה גזעית, וכתב כי האדם השחור הוא ילד מגודל, שחייבים לנהל אותו בדומה לילד. בחיבור The Universal Law of Slavery הוא טען כי עבדות מספקת את כל מה שנחוץ לאדם בחיים, וכי העבד לא יוכל לשרוד בעולם החופשי משום שהוא עצלן, ולא יכול להתחרות בגזע הלבן האירופאי והאינטלגנטי. לדעתו השחורים בדרום הם שמחים יותר במובן מסויים מהאנשים החופשיים בשאר העולם. ללא הדרום העבד יהפוך למעמסה על החברה. בפרסום אחר בשם Cannibals All!, or Slaves Without Masters הוא טען כי כי המערכת של "שכר עבדות" בצפון היא גרועה יותר מהעבדות בדרום.

ב-21 במרץ, 1861, Alexander Stephens, שהיה סגן הנשיא של הקונפדרציה, הסביר בנאום ההכתרה שלו את ההבדל בין חוקת הקונפדרציה לזו של ארצות הברית ואת ההגנה על העבדות. הוא טען כי

החוקה החדשה העמידה מנוחה לנצח את כל השאלות המצערות הנוגעות למוסדות המוזרים שלנו - עבדות אפריקאית כפי שהיא קיימת בקרבנו - את מעמדו הראוי של הכושי בצורת התרבות שלנו.

הוא ציין כי ג'פרסון צדק בתחזיתו כי האיחוד יתפצל סביב שאלת העבדות. וכי האבות המייסדים טעו כאשר חשבו כי מוסד העבדות הוא רוע שאינם יכולים להתמודד איתו, וכי הוא יתפוגג בצורה כלשהי. לטענתו הם טעו לגמרי כאשר הניחו כי קיים שוויון בין הגזעים.

ממשלתנו החדשה מבוססת על רעיונות הפוכים בדיוק; יסודותיו מונחים, אבן הפינה שלו נשענת על האמת הגדולה שהכושי אינו שווה לאדם הלבן; שעבדות, כפיפות לגזע העילאי, היא מצבו הטבעי והמוסרי.

טיעונים פסאודו מדעיים וביקורת עליהם

הטענות לנחיתותם של השחורים זכו כביכול לגיבוי ממחקרים שביצעו כמה רופאים בדרום. החוקר המרכזי שקידם טענה זו היה סמיואל א. קארטרייט (Samuel A. Cartwright). בדצמבר 1849 מינתה הוועדה לרפואה של מדינת לואיזיאנה את קארטרייט ליושב הראש שלה, מה שאפשר לו לקדם את מחקריו אודות "מחלות מיוחדות אצל שחורים". בשנת 1851 קארטרייט טען כי אצל שחורים קיימת מחלה נפשיות בשם דראפטומניה – הרצון של עבד לברוח . לטענתו ביחס לאדם הלבן, לאדם השחור יש מוח וריאות קטנים יותר מבחינה פיזיולוגית, המביא לשוני פסיכולוגי- כך שהאדם השחור "אוהב" את עצם היותו עבד ומגלה אהדה למעמד העבדות. מוחו של האדם השחור הוא כמוחו של ילד. לכן, קל למשול באדם השחור כפי שמשתמשים בסמכות הורית כלפי ילדים. האדם השחור מגלה סימפתיה לאדוניו, ואם לא ימשלו עליו הוא ירגיש כי הפך לחריג. הוא גם המציא מחלה נוספת - דיסאתזיה אתיופיקה – שהסבירה כביכול עצלות בקרב שחורים, ואשר ה"תרופה" לה היא מריחת העבד בשמן, הצלפות בשוט ואז עבודה בשמש.

מאמרים אלו זכו להתייחסות ופרסום בקנה מידה רחב בדרום, אך בצפון הם זכו ללעג נרחב כבר בתקופת פרסומם. ניתוח סאטירי של המאמר הופיע במאמר ב- Buffalo Medical Journal בשנת 1855. אדריכל הנוף הנודע פרדריק לו אולמסטד, כתב בפרסום " A Journey in the Seaboard Slave States" (1856), כי לעיתים קרובות משרתי חוזים בורחים, ועלה סברה סטרית כי דראפטומניה היא למעשה ממוצא אירופאי שהגיע לאפריקה על ידי סוחרים. לימים הפכו "מחלות" אלה לדוגמה מקובלות של פסאודו-מדע ו" מדע גזעני"

ספרים נגד העבדות

סיימון לאגרי מתעלל בדוד תום, סצנה מתוך הספר אוהל הדוד תום

בשנת 1845 יצא לאור הספר "פרדריק דאגלס, עבד אמריקני, סיפור חייו" חיבור אוטוביוגרפי ומסה בזכות ביטול העבדות שנכתבה על ידי הנואם והעבד המשוחרר, פרדריק דאגלס, הסיפור נחשבת לידועה ביותר מבין מספר סיפורים שכתבו עבדים משוחררים במרוצת אותה תקופה בארצות הברית.

בשנת 1852 יצא הספר אוהל הדוד תום (מילולית: "בקתת הדוד תום") מאת הארייט ביצ'ר סטואו, שהיה בעל השפעה רבה בגיוס דעת הקהל נגד העבדות. הספר הוא תיאור נוגע ללב של ייסורי עבד שחור המשרת בנאמנות את בעליו, אדם טוב לב ונוח שמוקיר את נאמנותו. עקב שינוי נסיבות, העבד מועבר מיד ליד ובסופו של דבר נופל לידיו של אדון אכזר ורע לב. גם במצבו החדש הוא מקבל על עצמו את הדין ואין הוא מוחה למרות ההשפלות והמכות שהן מנת חלקו. שני הספרים, במיוחד אוהל הדוד תום, שהיה רב מכר, השפיעו רבות על התנועה לביטול העבדות בארצות הברית.

בתגובה לספר נכתבו מספר ספרי "אנטי טום" או "ספרות מטעים" שתארו את חייהם העבדות כמעין אידליה. המפורסם מבינהם הוא Aunt Phillis's Cabin. הספר מתאר את העבדות כמצב טבעי, וחיוני לחיים. בדומה לספרים אחרים מסוגו הוא מכיל דיאלוגים רבים בין עבדים לאדונים, שבהם העבדים מתארים את אושרם הרב, בהשוואה לסבל של שחורים חופשיים ושל מעמד העובדים בצפון.

מתח גובר בין צפון לדרום בסוגית העבדות

תאור של מכירה פומבית של עבדים בידי מתנגדי העבדות, 1853. במקרים רבים בני משפחה נמכרו בנפרד וכך נפרדו לנצח

למרות פשרות שהושגו בשנים 1820 ו-1850, חל משבר בנושא העבדות בשנות ה-50 של המאה ה-19. הפער הכלכלי והתרבותי בין מדינות הדרום שהסתמכו על עבודת עבדים לבין מדינות הצפון הלך והתרחב וגרם למתח הולך וגובר.[18]

בשנת 1850 מושלי המדינות הדרומיות שהתעשרו מהכותנה, איימו לפרוש מן האיחוד והמתחים בין הצפון לדרום המשיכו לעלות. נוצרים לבנים רבים בדרום, כולל שרים בכנסייה, ניסו להצדיק את תמיכתם בעבדות. הכנסיות הבפטיסטיות, המתודיסטיות והפרסביטריאניות התפצלו בשל סוגיית העבדות לארגונים אזוריים של צפון ודרום.[19]

ב-1850 העביר הקונגרס את חוק העבדים הנמלטים שהקל על בעלי עבדים לשבות את עבדיהם לשעבר, ואף לצרף לאחוזותיהם עבדים נוספים שנטען שהם עבדים נמלטים. ב־22 במאי 1856 התרחש בסנאט בווישנגטון אירוע שסימל את היריבות הפוליטית הקשה בין תומכי העבדות למתנגדיה, כאשר חבר הקונגרס פרסטון ברוקס, דמוקרטי מדרום קרוליינה, תקף את הסנאטור צ'רלס סמנר, רפובליקני ממסצ'וסטס, עד זוב דם (ברוקס השתמש במקל הליכה שראשו מצופה זהב, ובתום האירוע נותר המקל שבור בתוך שלולית הדם) בעקבות נאום חריף שנשא סמנר נגד העבדות במדינתו[20]. ב-1857 קבע בית המשפט העליון בפסק דין דרד סקוט נגד סנדפורד כי אין בכניסתו של עבד למדינה שהעבדות בה אסורה כדי לשחרר אותו מבעלות אדונו. כך הופר האיזון הדק ונסללה הדרך למלחמת האזרחים.

עמדתם של יהודי ארצות הברית

בשנת 1849 פרסם יהודי בשם Solomon Heydenfelt מאלבמה מנשר נגד העבדות. אם או בלי קשר למנשר זה הוא עזב את אלבמה לקליפורניה שנה לאחר מכן. [21] בשנים לפני מלחמת האזרחים בארצות הברית, מנהיגים יהודים דתיים במדינה, עסקו בוויכוחים ציבוריים, בעיקר בכתב, אותו העבדות.יש הטוענים כי יותר מאשר עמדה בעד או נגד העבדות, היהודים דאגו שמה הוויכוח יגרום לפיצול המדינה. [21] באופן כללי רבנים ממדינות דרומיות תמכו בעבדות ואלו במדינות צפוניות התנגדו לה. הוויכוח הבולט ביותר היה בין הרב האורתודוקסי מוריס יעקב רפאל שתמך בעבדות וטען כי גם התנ"ך תומך בה, לבין הרב הרפורמי דוד איינהורן ו מיכאל הפלרין שהתנגדו לה. בשנת 1861 יהודי ניו יורק היו בעיקרם הגדול בעד הדרום , בעד העבדות ונגד לינקונלן. בבולטימור נאלץ אינהורן לברוח מהמון שרצה לצפות אותו בזפת ונוצות בגלל התנגדותו לעבדות, ואילו בפילדלפיה נמלט הלפרין מהמון זועם שהכה אותו נמרצות וכמעט עשה בו לינץ'. [21]


עלייתו של הנשיא לינקולן ומלחמת האזרחים האמריקנית

בשנת 1860 נבחר אברהם לינקולן הרפובליקני לנשיאות ארצות הברית. לינקולן לא נבחר במדינות הדרום, זאת משום שחששו כי כוונתו האמיתית היא ביטול העבדות במדינות בהן היא כבר קיימת, ושלפתע ארבעה מיליון עבדים ישוחררו. דבר זה יהווה בעיה עבור האדונים וכלכלתם שנשענה על העבדים. בין המניעים למלחמה היו הפערים הכלכליים בין 25 המדינות המוכרות בשמן המקוצר "האיחוד" שהיו בעלות אוכלוסייה רבה יותר ותעשייה מפותחת לבין מדינות הדרום.[22] כניסתו של אברהם לינקולן לבית הלבן ב-1861 הובילה למשבר חריף עם מדינות הדרום. לינקולן לא תבע לכפות את שחרור העבדים בדרום, אך הוא עמד בתוקף על כך שהעבדות תוגבל רק למקומות שבהן היא כבר קיימת. החלטתן של מדינות הדרום לפרוש הובילה לפרוץ המלחמה.

תוך כדי המלחמה, בשנת 1863, הכריז לינקולן על הצהרת האמנציפציה, שחרור כללי של העבדים במדינות המורדות. להכרזה זו היה תוקף סמלי ומוסרי רב. אומנם מדינות אלו לא היו מחויבות להחלטות לינקולן, אך בכל מקום שאליו הגיע צבא הצפון שוחררו העבדים. במרילנד, דלוור, קנטקי ומיזורי, מדינות שהנהיגו עבדות אך לא התפלגו מארצות הברית, בוטלה העבדות רק ב-1865.

המלחמה הסתיימה ועמה 250 שנות עבדות במהלכן מעריכים כי הובאו לארצות הברית בין 10–12 מיליון עבדים שחורים. יותר מ-200,000 שחורים לחמו עבור מדינות הצפון כאשר 32,000 מתו במהלך המלחמה. בסדרה של מהלכים חקיקתיים במהלך המלחמה ואחריה בוטלה רשמית העבדות וזכויותיהם הרשמיות של השחורים הושוו לאלו של הלבנים, בין השאר על ידי תיקון ושינוי החוקה:

סיום העבדות

תוך כדי מלחמת האזרחים האמריקנית, בשנת 1863 הכריז הנשיא לינקולן על הצהרת האמנציפציה המדברת על שחרור כללי של העבדים במדינות המורדות. להכרזה זו היה תוקף סמלי ומוסרי רב. מדינות אלו לא היו מחויבות להחלטותיו של לינקולן, אך בכל מקום שאליו הגיע הצבא הצפוני העבדים שוחררו - מרילנד, דלאוור, קנטקי ומיזורי. ביטולה הסופי של העבדות הוכרז ב-18 בדצמבר 1865 עם הודעת מזכיר המדינה, לפיה נכנס לתוקף התיקון ה-13 של חוקת ארצות הברית. העבדות נאסרה רשמית על פי החוק, אך מעמד השחורים כאזרחים עוד לא נקבע בבירור.[22]

האבות המייסדים של ארצות הברית הבינו כי התשתית לחופש עבור אמריקאים-לבנים תלויה בשעבוד אפרו-אמריקנים. עושרם של אמריקאים-לבנים, וכך גם עושרה של המדינה כולה, התבססה על ייצור טבק, כותנה, סוכר הקשורים לתעשייה הנשענת על מוסד העבדות. לכן, כאשר היו דיונים בדבר ערכים המיוחסים לתנועת הנאורות (Enlightenment) – נאלצו להקריב את החופש של העבדים השחורים לטובת שמירה על הקניין הפרטי של המעבידים.[12] בהשפעת עידן הנאורות והתנועה לביטול העבדות והצלחתה בספרד, צרפת, בריטניה ומדינות מערביות נוספות, החלו בצפון ארצות הברית אינטלקטואלים רבים כגון ראלף וולדו אמרסון והנרי דייוויד תורו לנאום ולכתוב רבות כנגד העבדות בטענה שאינה מוסרית ומשחיתה את נפש האדם. בין התנועות הרבות שקראו לביטולה המיידי של העבדות בדרום היו נוצרים רבים שראו בה כפשע בעיני האל, ביניהם ג'ון בראון אשר לימים קורבנו ומותו האישי היו מהגורמים העיקרים לפרוץ מלחמת האזרחים האמריקאית.

התגברותה של המערכת הקפיטליסטית-תעשייתית בארצות הברית הובילה את מעמד הפועלים הצעיר של מדינות הצפון במאה התשע-עשרה למבוי סתום מבחינה תעסוקתית. אם בעבר, אדם יכול היה לרכוש מיומנויות ועם הזמן להתקדם ולהרוויח יותר כסף, עד שלבסוף הקים עסק עצמאי; כעת נאלצו הפועלים להשתעבד למפעלים ללא אופציות קידום ממשיות. האדם החופשי ממדינות הצפון ראה את עצמו באותו המעמד עם העבדים של מדינות הדרום. עם זאת, עבדים שחורים לא שולבו באיגודי עובדים. מעמד הפועלים הלבן רצה לשמר את ההיררכיה המעמדית ולזכות בהעדפה בתוך המערכת הקפיטליסטית על חשבון פועלים בעלי צבע עור שחור.[12]

סיום העבדות, בסופה של מלחמת האזרחים האמריקנית, העניק אזרחות וזכויות משפטיות ופוליטיות לבעלי צבע עור שחור. עם זאת, הדבר הוליד מאבק חדש – המאבק בגזענות ובחוסר השוויון בין אזרחים בעלי צבע עור לבן לבין אזרחים בעלי צבע עור שחור. העבדים המשוחררים שזו עתה קיבלו מעמד חוקי חוו עדיין אפליה והפרדה גזעית במרחב הציבורי בארצות הברית. מצב עניינים זה הוביל קבוצה של אינטלקטואלים ממוצא אפרו-אמריקני למחאה לא אלימה ואי ציות אזרחי כדי להשיג שוויון זכויות מלא.[12]

מסוף העבדות עד לתנועה לזכויות האזרח

לינץ' שנעשה בטקסס שבארצות הברית בשנת 1920

בשנים שלאחר מלחמת האזרחים ובמהלך חלק ניכר מהמאה ה-20, עדיין היו נהוגים בארצות הברית נורמות אלימות וחוקים שהפלו בצורה קשה נגד השחורים. במדינות הדרום, שחורים וכן לבנים מהצפון שתמכו בזכויות שחורים, נורו, נתלו או נשרפו על ידי הקו קלוקס קלאן ותומכיו. במקרים רבים אלימות כנגד שחורים קיבלה עידוד, חצי קריצה או התעלמות מצד שופטים, מחוקקים ובעיקר מהמשטרה המקומית (שכללה לעיתים אנשי קלאן). האלימות לא נעשתה בהכרח בסתר - היו מעשי לינץ' שבהם צפו אלפי לבנים. חלק ממעשי הלינץ' בוצעו גם במדינות הצפון אך רובם התקיימו במדינות הדרום.

למרות החוקה האמריקאית הקוראת להעניק זכויות שוות לכל אזרחי ארצות הברית ללא קשר לדת, גזע, בתום "תקופת השיקום" שלאחר מלחמת האזרחים, החלו במדינות הדרום לחוקק את חוקי ג'ים קרואו - חוקי מדינה וחוקים מקומיים בעיקר בדרום ארצות הברית,[23] ואיפשרו ואף דרשו הפרדה גזעית בכל המרחב הציבורי (כולל בתי ספר, חנויות, מסעדות, אוטובוסים, ברזיות ועוד), תוך שלכאורה ניתן לאמריקאים שחורים סטטוס של נפרד אבל שווה. בפועל, חוקים אלו הובילו למתן שירותים ויחס נחותים מאלו שקיבל ציבור האמריקאים הלבנים, ויצרו נחיתות כלכלית, חינוכית וחברתית שיטתית. החוקים גם שללו את זכות הבחירה ממרבית השחורים במדינות הדרום. החוקים נאכפו עד שנות ה-60 של המאה ה-20. בנוסף לחוקים אלה הייתה אפליה קשה בתחומים של השכלה, דיור, קבלה לעבודה, ביטחון במרחב הציבורי, הגנה על ידי מערכת המשפט ועוד.

מעשי הלינץ' הרבים ואווירת השנאה והפחד, ההפרדה והאפליה עודד שחורים רבים לעזוב את מדינות הדרום במה שמכונה "ההגירה הגדולה" (The Great Migration). עד 1910 מעל 90% מהשחורים בארצות הברית גרו במדינות הדרום, רובם במחוזות כפריים. בשנים 1916–1970 מעל 6 מיליון שחורים עזבו את האזורים הכפריים בדרום ארצות הברית. בסוף ההגירה הגדולה 53% מהשחורים נותרו בדרום, 40% עברו לצפון ו-7% עבדו למדינות המערב, וכן השחורים עברו מהכפר לעיר. הדבר יצר גם התנגדות לשחורים ואפליה בקרב הלבנים בצפון בעקבות הצלחת התנועה לזכויות האזרח החלה בשנות ה-70 תנועה הפוכה של הגירת שחורים חזרה למדינות הדרום.

ראשית התנועה לזכויות האזרח

התנועה האפרו-אמריקאית לזכויות האזרח (Civil Rights Movement) הביאה לשינוי חוקי במצבם של מיליוני השחורים שהתגוררו במדינות הדרום. היא השיגה את רוב הישגיה תחת ממשל הנשיא לינדון ג'ונסון (Lyndon B. Johnson) עם חקיקה שאסרה על כל הפרדה ואפליה חוקית בין שחורים ללבנים והבטיחה לכלל האזרחים את זכות הבחירה.[24]

בשנת 1954 בית המשפט העליון האמריקאי קבע בתיק בראון נגד מועצת החינוך כי הפרדה על רקע גזעי בחינוך הציבורי בארצות הברית היא בלתי חוקתית. פסק הדין ביטל את דוקטרינת "נפרד אך שווה" שהתקיימה בארצות הברית למעלה משמונים שנה. פסיקה זו לא יושמה במלואה והאלימות נמשכה, בין היתר במקרה מפורסם של רצח הנער אמט טיל וכתוצאה מכך הלכה והתחזקה התנועה לזכויות האזרח – תנועה עממית של שחורים בדרום שהונהגה על ידי קבוצות אזרחיות כמו אנשי דת, מורים, ארגוני נשים, סטודנטים, עיתונאים ועובדי רווחה. אלו היו בעיקר אנשים מקרב בני המעמד הבינוני-נמוך של השחורים במדינות הדרום. בראש התנועה עמד מרטין לותר קינג ג'וניור כוהן דת כריזמטי ומשכיל. התנועה שאפה להוביל את החברה האמריקנית לעבר חזון של "קהילה אוהבת" ומטרתה הייתה השגת שוויון זכויות מוחלט בין כלל האנשים ללא הבדלי דת, גזע ומין. ההתנגדות הייתה לא אלימה וכללה אי-ציות אזרחי לחוקי האפליה ולכל חוק העומד בסתירה לחוק העליון "ואהבת לרעך כמוך". פעילות התנועה כללה:

  • חרם על מוסדות שפעלו תחת חוקי אפליה – אוטובוסים, מסעדות, ומוסדות חברתיים.
  • רישום שחורים לבתי ספר ומכללות הפתוחים ללבנים בלבד.
  • מחאה ברחובות, צילום המשטרה בתגובת הנגד והפצת התמונות בקרב הציבור האמריקני באמצעי התקשורת.
  • המצעד לוושינגטון למען תעסוקה וחירות  - נערך באוגוסט 1963, לרגלי האנדרטה של הנשיא לינקולן – משחרר העבדים. מרטין לותר קינג ג'וניור נשא בסוף המצעד את נאומו המפורסם "יש לי חלום...". שנה לאחר המצעד נחקקו חוקי זכויות האזרח שהביאו לקץ האפליה החוקית.

עם זאת, הדרך לביטול הגזענות בעיני קינג עדיין הייתה רחוקה. גם בתוך התנועה היו פיצולים בקרב השחורים הצעירים ונטישת הלבנים שתמכו במחאה. לאחר מותו הפך קינג לגיבור לאומי ונקבע יום שבתון לאומי בתאריך היוולדו. קינג תבע בחייו מהאמריקאים ליישם את האידיאלים הליברליים-דמוקרטיים שעליהם התבססה האומה.[24]

עבדות בתרבות האמריקנית

תקופת העבדות היא פרק אפל בהיסטוריה של ארצות הברית. לאורך השנים התפתחו תוצרי תרבות רבים הקשורים לתקופת העבדות. תוצרים אלו באו לידי ביטוי בתחומים כגון: מוזיקה, ספרות, תיאטרון, קולנוע וכיוצא באלה.

העבדים שסבלו מיחס אלים ונוקשה מצאו באומנות, דת, סיפורי עם ובעיקר במוזיקה דרך להתמודד עם מצבם. עבדים רבים שרו שירים תוך כדי עבודה משותפת בשדות, במכרות וכו'. מרבית האדונים אהבו את שירי העבודה הללו משום שהם הסיחו את דעתם של העבדים וגרמו להם להגביר את קצב העבודה. עם זאת, לעיתים העבדים תקשרו בסודיות דרך השירה הזו, ותכננו בריחות ומעשים אסורים אחרים באמצעותה. מסיבה זו אדונים מסוימים אסרו על עבדים לשיר בזמן העבודה.[25]

כלי נגינה רבים שבהם השתמשו העבדים שאבו השראה משורשיהם האפריקניים. הכלי הידוע ביותר מביניהם היה הבנג'ו, שהפך פופולרי דרך מופעי מינסטרל שנועדו לבדר קהל לבן באמצעות קטעי ריקוד, שירה ומערכונים העוסקים בהווי החיים של האוכלוסייה האפרו-אמריקנית. שחקני המופע היו בדרך כלל לבנים שצבעו את פניהם בשחור. בשלב יותר מאוחר שולבו גם שחורים אל תוך מופעים אלו.[25]

הבלוז היה ז'אנר המוזיקה הנפוץ ביותר בקרב העבדים. שורשיו המדויקים של הבלוז אינם ידועים, זאת משום שהשירים הועברו בעל-פה והמילים תועדו בכתב לעיתים נדירות. הבלוז הפך לפופולרי בראשית המאה ה-20 והוליד ז'אנרים חדשים כגון: ג'אז, אר-אנד-בי (R&B) והיפ-הופ, שהפך לז'אנר המזוהה ביותר עם המחאה האפרו-אמריקנית העכשווית הקשורה בזכויות ואי-שוויון.[25]

דוגמאות נוספות ליצירות תרבות ידועות הן: