פסק דין אדרס

פסק דין אדרס נ' הרלו
Emblem of Israel.svg
בית המשפט העליון
ההחלטה ניתנה ב-11 בפברואר 1988
שם מלא של המקרה: ד"נ 20/82 אדרס נגד הרלו אנד ג'ונס ג.מ.ב.ה.
דיני עשיית עושר ולא במשפט חלים גם כאשר יש בין הצדדים מערכת יחסים חוזית. ניתן בנסיבות מסוימות ליטול את רווחי מפר החוזה מההפרה ולהעבירם לנפגע מההפרה.
המותב
חברי המותב: מרים בן פורת, שלמה לוין, אהרן ברק, דב לוין, גבריאל בך
דעות בפסק הדין
שלמה לוין, אהרן ברק
דעות מיעוט מרים בן פורת, דב לוין

פסק דין אדרס הוא פסק דין מרכזי במשפט האזרחי בכלל ודיני החוזים בפרט בישראל. פסק הדין ניתן בשנת 1988 לאחר דיון נוסף בבית המשפט העליון במותב של חמישה שופטים בו נהפכה ההכרעה מהדיון הראשון[1].

פסק הדין נחשב כפורץ דרך במשפט הישראלי ומוכר כפסק דין חשוב גם ברחבי העולם. פסק הדין תורגם לאנגלית[2] והוא מצוטט רבות בפסיקה משפטית זרה.

פסק הדין עוסק בשאלת הפיצויים המגיעים לצד הנפגע מהפרת חוזה ובממשק שבין דיני חוזים בכלל ודיני התרופות בפרט ובין דיני עשיית עושר ולא במשפט. ההלכה המשפטית שנקבעה בפסק הדין על ידי בית המשפט העליון מעניקה הגנה רחבה ביותר לנפגע וקובעת כי הוא זכאי לקבל את הרווחים שהרוויח מפר החוזה עקב ההפרה. הגנה זו מרחיקת לכת ביחס להגנה שהייתה נהוגה במשפט הישראלי עד לפסק הדין וביחס להגנה הנוהגת בכל שיטות המשפט הזרות. בית המשפט העליון בישראל הוא היחיד בעולם שהכיר בזכות רחבה כל כך לפיצויים. 'הלכת אדרס' זכתה לביקורת רבה ופרופסור אייל זמיר אף טוען כי משמעותה היא בעיקר רטורית ובפועל אין היא מיושמת כמעט על ידי בתי המשפט בישראל[3].