קיבוץ
English: Kibbutz

אנדרטה לחללי מערכות ישראל בני התנועה הקיבוצית בדגניה א' (2007)

קיבוץ הוא צורת התיישבות שיתופית ייחודית לציונות, ליישוב ולמדינת ישראל, המבוססת על שאיפת הציונות להתיישבות מחודשת בארץ ישראל ועל ערכים סוציאליסטיים - שוויון בין בני האדם ושיתוף כלכלי ורעיוני. הקיבוץ הוא בדרך כלל יישוב קטן המונה מספר מאות תושבים, ופרנסתו מחקלאות ומתעשייה.

בתקופת העלייה השנייה ההתיישבות השיתופית כונתה בשם "קבוצה". הקבוצה הראשונה הייתה דגניה א' המכונה "אם הקבוצות". ה"קיבוץ" הראשון הוקם בתקופת העלייה השלישית, בעין חרוד. באותה עת נקבעה התארגנות קיבוצית הכוללת לראשונה את כל הקיבוצים בארץ, וכי כל החלטה של האספה הכללית מחייבת את כל הקיבוצים באופן גורף. גישה זו עמדה בניגוד לרעיון ה"קבוצה" שקבעה לעצמה את אופן החיים השיתופים באופן עצמאי. כך למשל כשבקיבוצים הוחלט על לינה משותפת, בדגניה א' המשיכו בלינה המשפחתית.

לקיבוץ ניתנו הגדרות רעיוניות ומשפטיות שונות. אחת מהן היא "אגודה להתיישבות שהיא יישוב נפרד המקיים חברה שיתופית של חבריו, המאורגנת על יסודות של בעלות הכלל על הקניין ומטרותיה עבודה עצמית, שווין ושיתוף בכל שטחי הייצור, הצריכה והחינוך"[1].

חברי הקיבוצים שימשו מכשיר מרכזי למימוש הציונות ונחשבו לאליטה החברתית של היישוב והמדינה בראשיתה[2][3]. הקיבוצים החלו כקהילות שדגלו בשיתוף גדול ברכוש, עקרון המוצג בחלק מספרות המחקר כאוטופיה. אולם במהרה נתפלגו לפדרציות שנקראו תנועות והקימו ארגונים קואופרטיבים נוספים נוספים בשל עקרונות פוליטיים הנוגעים לפרשנות השיוויוניות ביישוב, השיווק לעומת זאת היה משותף לכל סוגי ההתיישבות העובדת השיתופית, קרי: קבוצות, קיבוצים (על כל הסתעפויותיהם) ומושבים. למרות הפרשנות השונה לערך השוויון, התארגנויות אלו לא שינו את הערכים המוצהרים של חיים שיתופיים בקהילה וחינוך משותף בקהילה.

חברי קיבוצים שימשו בתפקידים מרכזיים ביישוב ובהנהגת המדינה ותרמו תרומה מרכזית להגנה ולפלמ"ח שבשל התמיכה העקרונית ברעיון הסוציאל דמוקראטי, הם יאיישו את עמוד השדרה הכלכלי והחברתי של המדינה בשנותיה הראשונות, רבים מהם מצאו את דרכם להנהגת היישוב. לאחר קום המדינה תרמו חברי הקיבוצים לצה"ל, במיוחד בעשרות השנים הראשונות לקיומו. תרומה זו התבטאה במתגייסים הרבים ליחידות קרביות, בטייסים ובאחוז מפקדים גבוה יחסית לאחוז חברי ובני הקיבוצים באוכלוסייה.

הקיבוץ היה חוד החנית של המאמץ הציוני להקים מדינה יהודית בארץ ישראל. בתקופת היישוב תרומתו בתחומי ההתיישבות, הביטחון, העלייה, והקליטה הייתה מעל ומעבר למשקלו הדמוגרפי. עשייתו החלוצית השתלבה באורח חייו השיתופי וזיכתה אותו ביוקרה עצומה. בזכותה הוא ניצב בראש סולם האתוס היישובי. משקמה המדינה, היא נטלה על עצמה רבים מתפקידיו של הקיבוץ, יוקרתה של החלוציות התעמעמה ובד בבד חל כרסום במוטיבציה של חברי הקיבוץ להמשיך לשאת בנטל המשימות הלאומיות.

בשלהי המאה העשרים ולאחר שנים רבות שבהן עיקר מאמציהם הופנה כלפי חוץ לטובת הכלל, חברי הקיבוץ ביקשו לשפר את איכות החיים בביתם פנימה. הלך רוח זה בקרב החברים מן השורה עמד בניגוד לעמדות של מנהיגי התנועות הקיבוציות ושל דרגי הביניים של ההנהגה. הקיבוצים עברו משבר שהביא לשינוי מהותי באופי של רבים מהם. לצד מודל "הקיבוץ השיתופי" או "הקיבוץ המסורתי", שבו ניתן שכר שווה לכל החברים, צמחו המודלים "הקיבוץ המתחדש" ו"הקיבוץ המופרט", בהם ניתן לחברים שכר דיפרנציאלי, כמקובל בשוק העבודה. בשני המודלים, הבעלות על אמצעי הייצור של הקיבוץ נותרה משותפת.

עם השנים, חלקה של האוכלוסייה הקיבוצית באוכלוסייה הכללית בישראל הלך וירד. בשנת 1948, שמונה אחוזים מכלל האוכלוסייה (שהם כ-48,000 נפש מתוך 600,000) בישראל גרו בקיבוצים ולעומת זאת נכון לשנת 2007, סך כל תושבי הקיבוצים מגיע ל-119,700 נפש, שהם פחות משני אחוזים מאוכלוסיית המדינה. בשנת 2012 חיו כ-141,000 נפש ב-274 קיבוצים, מהם רק 70 נותרו שיתופיים[4]. בשנת 2014 רק 21% מהקיבוצים נותרו במודל השיתופי המסורתי[5].