תכנות פרוצדורלי

תכנות פרוצדורלי הוא פרדיגמת תכנות המגבירה את מודולריות קוד המקור ומקילה על התחזוקה. מימוש הפרדיגמה החל בתחילת שנות השישים, בשפות תכנות כדוגמת ALGOL ו-PL/I ונמשך לאחר מכן בשפות התכנות C ו־Pascal. היא הייתה התפתחות של שיטות הקידוד שקדמו לה, שבהן תוכנית מחשב (למשל בשפת קובול) הייתה כתובה כמקשה אחת, כאשר כל המשתנים פתוחים לכל חלקי הקוד, ובקרת הזרימה נעשתה בעיקר באמצעות פקודת go to.

בתכנות פרוצדורלי מחולקת תוכנית מחשב אחת לתת תוכניות רבות, שכל אחת מהן קרויה פרוצדורה (משני סוגים: שגרה או פונקציה), וכל פרוצדורה יכולה לקרוא לפרוצדורה אחרת על-מנת לבצע פעולה שבה היא מתמחה. כל פרוצדורה בתוכנית פרוצדורלית מבצעת משימה מוגדרת, כחלק ממכלול המשימות המרכיב את התוכנית השלמה.

המשתנים בתוכנה פרוצדורלית הם לעיתים משתנים מקומיים (לוקליים), כלומר מוגדרים בתוך פרוצדורה ומשמשים רק אותה ואת הפרוצדורות הפנימיות לה, ולעיתים משתנים גלובליים, המשמשים את כל הפרוצדורות שבתוכנית. שימוש קפדני במשתנים לוקליים מאפשר כימוס. המשמעות הבסיסית היא שמשתנים מקומיים של פרוצדורה אחת אינם גלויים לפרוצדורה אחרת, ולכן הם מוגנים מפני קריאה ושינוי.

פרוצדורות יכולות להכיל תת-פרוצדורות כדי להמשיך ולשפר את קריאות (readability) התוכנה ושבירתה לחלקים לוגיים ברורים. מצב שבו פרוצדורה נמצאת בתוך פרוצדורה אחרת וכך הלאה נקרא קינון (nesting).

בשפה פרוצדורלית כדוגמת פסקל, מקובל לכתוב שגרות רבות שכוללות תת-שגרות, ולבסוף לכתוב תוכנית ראשית קצרה שבה קריאות למספר קטן של שגרות ראשיות, אשר מסתעפות לתת שגרות נוספות, במבנה של הסתעפות ענפית, לצורך מילוי תפקידן.