אדם | האדם בתרבות
English: Human

האדם בתרבות

מוצא האדם בדתות ובמיתוסים

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – בריאת העולם
תבליט רומי מהמאה ה-3 לספירה, המתאר את מעשה בריאת האדם לפי המיתולוגיה היוונית: פרומתאוס יוצר את בני־האדם מעפר, ואתנה מעניקה להם את נשמתם.

סיפורים על מוצא האדם מהווים חלק חשוב במרבית דתות העולם, במיתוסים ובפולקלור של עמים שונים[79]. ביהדות ובנצרות, על פי הכתוב בספר בראשית, האל ברא את הגבר והאישה הראשונים בצלמו[80]. הוא יצר את האדם מאדמה ו"נפח באפיו נשמת חיים"[81]. גם באסלאם ישנו תיאור דומה, שבו האדם נוצר מחימר ולאחר נתינת צורה לו נפח בו האל מנשמתו[82]. בריאת בני האדם הראשונים מאדמה, בוץ או חימר היא מוטיב נפוץ במיתולוגיות של עמים שונים. האל הבורא במיתולוגיה המלגשית ראה את בתו עושה בובות קטנות מחימר, והן מצאו חן בעיניו כל כך שהוא נפח בהן רוח חיים. במיתולוגיה העתיקה ביותר המוכרת כיום - המיתולוגיה השומרית - האל אנכי לש את בני האדם הראשונים מחימר בעת שהיה שיכור, ובכך מוסברות חולשותיו וצרותיו הרבות של המין האנושי. לא תמיד הגבר הוא שנברא ראשון – בכמה גרסאות של המיתולוגיה המאורית האל טאנה לש קודם את האישה הראשונה מחימר אדום[83].

במיתולוגיות אחרות בני-אדם נבראו מחומרים שונים, למשל הבוראים במיתולוגיה המלנזית ובמיתולוגיה הנורדית יצרו את בני האדם הראשונים מעצים, והבורא במיתולוגיה של סמואה יצר אותם מתולעים[83]. באפוס הבריאה הבבלי אנומה אליש, האלים שניצחו את המפלצת תיאמת יצרו את האדם מגופתו של בנה הענק. במיתולוגיה של האפאצ'ים האל האקטקין ברא את בעלי-החיים מחימר, והם ביקשו ממנו לברוא יצור נוסף אשר יגן עליהם למקרה שהאל ינטוש את העולם. האל ברא את האדם הראשון בצלמו מחומרים שאספו החיות השונות – הדם מאוכרה אדומה, העצמות מסלעים, העור מאלמוגים וכדומה, ונשף בו רוח חיים[84].

בסוג אחר של סיפורי בריאה, בני האדם הראשונים לא עוצבו בדקדקנות אלא צמחו מתוך יסוד ראשוני או אלוהי. במיתולוגיה המצרית, האלים הילדים, שו אל האוויר ותפנות אלת הערפל והלחות הלכו לאיבוד בטיול. אתום אביהם, האל הבורא, דאג להם ושלח את עינו רואת-הכול כדי לחפש אחריהם. כששבו הביתה, התרגש אתום והחל לבכות משמחה. דמעותיו טפטפו על האדמה והפכו לבני האדם הראשונים[85].

מיתולוגיות רבות מספרות על בריאת האדם במספר שלבים, שכן האלים הבוראים נוטים להתחרט ולהשמיד את נסיונותיהם המוקדמים, תכופות באמצעות מבול או אסונות טבע דומים. במיתולוגיה של האינקה, האל הבורא וירקוצ'ה ברא תחילה עולם ללא שמש, ירח וכוכבים. הוא גילף באבן יצורים ענקיים, אך החליט להרוס אותם, כיוון שחשש מפניהם. במקומם הוא יצר בני-אדם, אך כעבור מספר שנים השמיד גם אותם, כיוון ששכחו אותו. אחרי החורבן הגדול, ניגש וירקוצ'ה שוב למלאכה, והפעם, קודם ליצירת האדם, הוא ברא אור, שמש, ירח וכוכבים. שוב הוא גילף בני אדם מתוך הסלע, והפעם הוא הוסיף אליהם גם את בעלי החיים. לאחר הבריאה, הצהיר וירקוצ'ה בפני בני האדם שהוא האל הבורא שיש לעבדו לנצח, ונעלם אל תוך הים.

טבע האדם בתרבות, בספרות ובהגות

לאורך ההיסטוריה עסקו תרבויות אנושיות, יצירות אומנות וספרות, תאולוגים, אידאולוגים, פילוסופים ואנשי מדע בשאלות עמוקות בדבר טבע האדם, מקומו בעולם ומשמעות קיומו.

דתות ומיתולוגיות נוטות לתפיסה תאוצנטרית שבה תכלית האדם הוא לעבוד את האלוהות (יחידה או מרובה) שבראה אותו, ומנגד התפתחו תפיסות אנתרופוצנטריות המעמידות את האדם במרכז[86], ואף מציגות אותו כמי שעיצב את האל בדמותו[87]. תכופות מוצג האדם כנעלה על בעלי החיים, אך גם כנחות מן האל. בקהלת נאמר כי "מותר האדם מן הבהמה אין", אך לפי ספר בראשית האדם נבדל מכל החיות בכך שנברא "בצלם אלוהים". שאלת יכולתו של האדם לעלות לדרגת אל, למשל לזכות בחיי אלמוות, העסיקה אפוסים עתיקים כעלילות גילגמש. מותר האדם ומשמעות קיומו נידונו באריכות בפילוסופיה ובספרות, ובעיקר לנוכח תגליות המדע המודרני כי האדם הוא מין של אורגניזם אשר התפתח ממיני אורגניזמים אחרים, על כוכב לכת שאין לו ייחוד ברור, במקום לא-מיוחד בתוך יקום עצום בגודלו ועתיק מאוד. ייחודו של האדם ביקום הוא נושא הדיון הפילוסופי-קוסמולוגי בין העיקרון הקופרניקני ועקרון הממוצעות לבין העיקרון האנתרופי. שאלתו המפורסמת של המלט: "להיות, או לא להיות" מבטאת את הדילמה האקזיסטנציאליסטית: מדוע על האדם לבחור בחיים ולא במוות? אפלטון טען כי מהות האדם ומטרתו היא ללמוד ולדעת, אריסטו גרס כי מהות האדם היא השאיפה אל הטוב; זרם הנהנתנות היווני קבע כי המטרה של האדם היא עונג ואושר; הרמב"ם קבע כי תכלית האדם היא השגת האל כפי יכולת האדם לדעת אותו[88]; ז'אן ז'אק רוסו טען כי מהות האדם ומשמעות קיומו היא הגשמת את הפוטנציאל הטמון בו; ואריך פרום טען כי האהבה היא התשובה העיקרית לבעיית הקיום האנושי[89].

שאלה נוספת החוזרת ביצירות ספרותיות ובדיונים פילוסופים ותאולוגיים היא באיזו מידה יש לאדם בחירה חופשית בעיצוב גורלו, או האם גורל זה מוכתב מראש על ידי האלוהות, על ידי כוחות היקום או על ידי טבעו של האדם. ביצירות אפיות כמו האיליאדה והאודיסיאה, ובטרגדיות דוגמת אדיפוס המלך, אפילו גורלם של שליטים, גיבורים ואנשי מופת נקבע מראש, ולעיתים מוכרע על ידי פגם טרגי באופיים, אך ניתנת להם בחירה באופן שבו הם נושאים גורל זה. בהינדואיזם, כמתואר למשל בבהגווד גיטא, נפוצה התפיסה שלכל אדם יועד גורל ומקום בחברה שאין לחרוג מהם, אך המקבלים את גורלם בתבונה יזכו לקארמה ולגורל טוב יותר בגלגול הבא. הדרך ("דהרמה" או "דאו") להשתחרר ממחזור הגלגולים ולהגיע להארה היא נושא מרכזי בפילוסופיות מזרחיות.

שאלה נפוצה שלישית לגבי טבע האדם היא באיזו מידה הוא טוב מיסודו או רע מיסודו[90]. תכופות מוצג האדם כנעלה על בעלי החיים בהיותו בעל דעת ויכולת בחירה מוסרית להכריע בין טוב לרע[91]. יצירות ספרותיות רבות עוסקות בהתחבטות הגיבורים והכרעתם בדילמות מוסריות הרות גורל[92]. מקורו של הרוע על פי תפיסות נפוצות יכול להיות ביצר הרע, בחטא קדמון[93], בכוח על-טבעי משחית דוגמת אהרימן בזורואסטריות או השטן, סמאל ואשמדאי בדתות אברהמיות, או בכוחות טבע עוורים. המדע חוקר את שאלת התורשה מול סביבה – באיזו מידה נקבע טבע האדם מלידה ובאיזו מידה הוא נלמד מן הסביבה ומן החינוך, ונתון לבחירה ללא פנייה אל הטבע.