אדם | ביולוגיה
English: Human

ביולוגיה

אנטומיה ופיזיולוגיה

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – גוף האדם

האנטומיה והפיזיולוגיה של האדם הומולוגית לאנטומיה ולפיזיולוגיה של בעלי חיים אחרים, ובעיקר של אלו הקרובים לו ביותר:

  • כחולייתן, האדם הוא בעל שלד פנימי מפותח.
  • כבעל ארבע רגליים, יש לאדם ארבע גפיים, הוא נושם חמצן באמצעות ריאות ובעל מחזור דם כפול.
  • כיונק, האדם בעל שיער והומיאותרמי, והנקבות מניקות את צאצאיהן באמצעות בלוטות חלב.
  • כפרימט, האדם הוא בעל כפות ידיים מפותחות עם בוהן נגדית וציפורניים שטוחות במקום טפרים, עיניים מפותחות המופנות קדימה, אפרכסות אוזניים בצורת קונכייה בצדי הראש, וזוג פטמות אחד בלבד הממוקם על החזה.
  • כהומיניד, זנבו של האדם מנוון, ויש לו 32 שיניים. בכל רבע לסת השיניים כוללות שתי חותכות, ניב אחד, שתי קדם-טוחנות ושלוש טוחנות.

מבחינה אנטומית ופיזיולוגית, האדם נבדל מבעלי החיים הקרובים אליו בעיקר בהתאמת השלד שלו להליכה זקופה על שתי הרגליים האחוריות, ובמוח הגדול פי שלושה לערך ממוחם של קופי אדם.

בדומה למרבית הפרימטים, מפגין מין האדם דו-צורתיות זוויגית, כאשר הגברים נוטים להיות בממוצע גבוהים וכבדים יותר מהנשים. בממוצע, גובה נשים בוגרות הוא בין 1.6 ל-1.7 מטרים ומשקלן 54 עד 64 קילוגרם, וגובה זכרים בוגרים הוא בין 1.7 ל-1.8 מטרים ומשקלם 76 עד 83 קילוגרם.

שלד ושרירים

לחצו עם העכבר על חלקיו השונים של האיור
עצם המצחעצם הקודקודעצם הקודקודעצם הרקהעצם הרקהעצם היתדעצם היתדעצם האףעצם היתדעצם היתדעצם הדמעותעצם הדמעותעצם הכברהעצם הכברהלסת עליונהעצם הלחיעצם הלחילסת תחתונהשינייםעמוד שדרה צוואריעמוד שדרה חזיעמוד שדרה חזיעמוד שדרה חזיעצם החזהצלעותצלעותצלעותצלעותצלעותצלעותעצם הבריחעצם הבריחעצם השכםעצם השכםעצם הזרועחישורגומדגומדעצמות שורש כף הידעצמות המסרקגליליםגליליםגליליםגליליםעצמות המסרקעצמות שורש כף הידגומדחישורעצם הזרועעמוד שדרה מותניעצם העצהאגןעצם העוקץעצם הירךפיקהשוקהשוקיתעצמות שורש הרגלעצמות המסרקגליליםגליליםעצמות המסרקעצמות שורש הרגלשוקיתשוקהפיקהעצם הירךגליליםעצמות המסרקעצמות שורש הרגלשוקיתשוקהפיקהעצם הירךגליליםעצמות המסרקעצמות שורש כף הידחישורגומדעצם הזרועאגןעצם העצהכלוב הצלעותעצם החזהעצם השכםעצם הבריחעמוד שדרה מותניעמוד השדרה החזיעמוד שדרה צוואריעמוד השדרהידית עצם החזהלסת תחתונהגולגולתHuman skeleton front.heb.PNG
אודות התמונה
Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – שלד, מערכת השרירים

שלד האדם הוא שלד יונק טיפוסי, המכיל את כל העצמות האופייניות ליונקי שליה אחרים. עם זאת, רבות מעצמות אלו עברו התאמה להליכה זקופה על שתיים, האופייניות להומינינים נכחדים וייחודיות לאדם מבין כל המינים החיים כיום. עצמות הירך והשוק ארוכות אצל האדם, הן באופן מוחלט והן יחסית לאורך הגוף, בהשוואה לפרימטים אחרים, ומפרק הירך מוצב כך שהשוקיים פונות לכיוון קו מרכז הגוף, והברכיים קרובות זו לזו לשיפור יעילות ההליכה והריצה. האגן מקבל צורה ייחודית של "קערה" אשר בעת עמידה זקופה מערסלת את האיברים הפנימיים של הבטן. שריר העכוז הגדול ושאר שרירי העכוז מפותחים במיוחד באדם, וחשובים להליכה זקופה, לקימה ולישיבה. עמוד השדרה מפותל בצורת האות S במבט צד, כשחלקו המותני מתקמר בכיוון הבטן, פיתול המתפקד כבולם זעזועים לגולגולת בעת הליכה וריצה. עמוד השדרה מתחבר לגולגולת בתחתיתה, ולא באחוריה כמו אצל שאר היונקים, כך שהראש פונה קדימה כאשר הגוף בתנוחה אנכית. הגולגולת גדולה וגבוהה במיוחד בהשוואה לגודל הגוף, דופנותיה דקות יחסית, והיא מותאמת להכיל את המוח הגדול. עצם הזרוע, החישור והגומד קצרות יחסית לאורך הגוף, בהשוואה לעצמות הזרוע של קופים וקופי אדם, וזאת בהתאמה להחזקת מכשירים ולא לטיפוס על עצים. עצם הזרוע מפותלת מעט באופן שהמרפק פונה החוצה וכפות הידיים מוצבות לפני הגוף והפנים. עצמות כף היד עדינות ובעלות טווח תנועה גדול. האגודל נגדי לשאר האצבעות, כמו אצל שאר קופי האדם, אך ארוך ושרירי במיוחד, ובכך מאפשר טיפול מדויק בחפצים קטנים. הפרק המרוחק ביותר בעצמות האצבע מתרחב בקצהו לתמיכה ב"כרית" האצבע שמתחת לציפורן - תכונה ייחודית לשלד סוג האדם שהתפתחה ככל הנראה כהתאמה לשימוש בכלים ולהכנתם[5].

בדומה למרבית היונקים האחרים, יש לילדי האדם שיני חלב הבוקעות מעצמות הלסת אל חלל הפה בגיל צעיר מאוד, ומתחלפות מאוחר יותר לשיניים קבועות. כמו אצל כל הקופים צרי האף, השיניים הקבועות באדם כוללות בכל רבע לסת שתי חותכות, ניב אחד, שתי קדם-טוחנות (נקראות גם מלתעות) ושלוש טוחנות, ובסך הכול 32 שיניים. ואולם כתוצאה מהקטנת הלסתות באדם בן-זמננו יחסית לכל בני האדם הקדומים, הטוחנות האחוריות ביותר בכל רבע לסת בוקעות אל תוך חלל הפה רק בגיל מאוחר מאוד יחסית של 17 שנה ויותר, ועל כן נקראות בעברית שיני בינה. לעיתים חלק משיני הבינה או כל ארבעתן אף אינן בוקעות כלל, ונשארות כלואות בתוך עצם הלסת. כתוצאה מכך, אצל בני אדם בוגרים ניתן לזהות מבחוץ בין 28 ל-32 שיניים. שיני האדם קטנות יחסית ובעלות מבנה בלתי-מתמחה - הניבים אינם מוארכים וחדים כמו אצל טורפים וקופי-אדם, החותכות אינן צומחות ללא הפסק כמו אצל מכרסמים, והטוחנות אינן גדולות ורחבות כמו אצל אוכלי עשב. שיניים כאלו מעידות על הסתגלות לאכילה של מגוון מזונות מן הצומח ומן החי. יש חוקרים הסבורים שהשימוש בכלי אבן ובאש לצורך טחינת מזון קשה ובישולו, תרם לאבולוציה של הקטנת השיניים בשושלת האדם, אף שראשית האבולוציה הזו קדמה לעדויות העתיקות ביותר לשימוש באש.

מערכות החישה

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – עין אנושית, אוזן, ריח

בדומה לשאר מיני סדרת הפרימטים, לאדם עיניים מפותחות המכוונות קדימה (ולא לצידי הראש) בגולגולת, כך ששדות הראייה שלהן חופפים במידה רבה, ומסייעים למיקוד שתיהן בפרטים קטנים וקרובים. ראיית צבע מפותחת בבני-אדם הודות למערכת ראיית הצבע הטיפוסית לקופים צרי-אף ומבוססת על שלושה סוגי מדוכים ברשתית, אשר מתמחים בהבחנה בצבעי אדום, ירוק וכחול (routine trichromacy). מאפיין ייחודי של עין האדם בין הפרימטים ומרבית היונקים האחרים, הוא פתח ארובת עין רחב משמעותית מרוחבה של הקרנית, ולכן חושף חלק גדול מלובן העין. הניגוד החזותי בין הקרנית ללובן העין מקנה לעין האנושית את המראה הטיפוסי שלה, ומקל על זיהוי כיוון המבט באנשים אחרים.

חוש הריח חלש באדם אפילו יותר מאשר בקופים, ובהתאם לכך אונות הריח וקונכיות האף שלו קטנות מאוד יחסית לגודל המוח והגולגולת. מתוך מאות גנים של קולטני ריח (olfactory receptors) אצל האדם, כ-55% אינם מתורגמים כלל לחלבון, והפכו לפסאודוגנים בלתי מתפקדים[6]. איבר יעקובסון בתקרת הפה, הממלא תפקיד חשוב בחוש הריח אצל מרבית היונקים, מתנוון אצל האדם כבר בשלב העוברי.

אוזן האדם מסוגלת לשמוע קולות בתחום התדרים שבין 20 הרץ ל-20 קילוהרץ, גבול עליון נמוך מזה של מרבית היונקים[7] ונוטה לרדת אף יותר אצל אנשים מבוגרים וקשישים הסובלים מהיחלשות שמיעה.

מוח

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מוח
סריקת דימות תהודה מגנטית של ראש ומוח אדם. קליפת המוח בולטת בגודלה ובקפלים הרבים שבה.

מוח האדם בבגרותו הוא בנפח ממוצע של 1,350 סנטימטרים מעוקבים. בהתחשב בגודל הגוף זהו המוח הגדול ביותר בעולם החי, והסיבה לעליונותו של האדם על שאר בעלי החיים בתחומים שכליים וקוגניטיביים רבים. מספר תאי העצב במוח האדם מוערך ב-86 מיליארד, אשר יוצרים ביניהם יותר מ-100 טריליון קשרים סינפטיים[8].

למעשה, מוח האדם איננו הגדול ביותר בעולם החי באופן מוחלט - מוחותיהם של כמה לווייתנים ופילים גדולים יותר, אך זאת במידה רבה בגלל גופם הגדול בהרבה. על מנת לחשב את גודל המוח בהשוואה לגודל הגוף נהוג להשתמש במדד EQ (ראשי תיבות של Encephalization Quotient או "מנת המוחיות") במדגם של מיני בעלי-חיים שונים. כשמשתמשים במדגם של מיני יונקים נמצא בדרך-כלל כי לאדם ערך EQ בין 6 ל-8, ופירוש הדבר שמוחו גדול פי 6 עד 8 מן הצפוי ליונק בעל גודל גוף זהה. זהו הערך הגבוה בין היונקים, כאשר הבאים אחריו בדרוג, הדולפינים וקופי האדם, מקבלים בדרך-כלל ערכי EQ של 2 עד 5, והיונק הממוצע מקבל בהגדרה ערך של 1. יש לשים לב שערכו המספרי של EQ תלוי במדגם המינים הנבחר, למשל אם דוגמים רק מיני פרימטים יתקבל ערך EQ של 3 בלבד, שפירושו מוח גדול פי שלושה מן הצפוי לפרימט באותו גודל גוף. אך בכל מדגם שייבחר יקבל האדם ערך EQ גבוה משל כל שאר המינים[8].

אזור המוח המפותח ביותר במוח האדם הוא קליפת המוח הגדול - מרכז של תחושה, פעולה וחשיבה מודעות. קליפת המוח היא למעשה יריעה רב-שכבתית ששטחה כ-2,360 סמ"ר (היינו, כריבוע שאורך צלעו כמעט חצי מטר), והיא משופעת בקפלים המגדילים את שטח הפנים שלה ומאפשרים לה להידחס לתוך חלל הגולגולת. קליפת המוח לבדה מהווה 75% עד 84% ממשקלו הכולל של מוח האדם, יותר מאשר בכל יונק אחר[8]. המספר המוחלט של תאי-עצב בקליפת המוח של האדם הוא כ-16 מיליארד, הרבה יותר מאשר בקליפת המוח של כל יונק אחר שנמדד, למשל 9 מיליארד אצל האורנגאוטן והגורילה, 6–7 מיליארד אצל השימפנזה, ו-5.6 אצל הפיל האפריקני[9].

המוח הוא גם הרקמה בעלת צריכת האנרגיה הגבוהה בגוף האדם - במצב של מנוחה מוחלטת צורך המוח, שמשקלו רק 2% ממשקלו הכולל של הגוף, 20% מכלל תצרוכת האנרגיה של הגוף. כדי לספק תצרוכת זו נדרשים בני-אדם להגדיל את אספקת הקלוריות במזונם ולהבטיח את סדירותה (ראו בסעיף תזונה), ולחלופין לחסוך בתצרוכת האנרגיה של רקמות אחרות בגופם, כמו רקמת שריר, ולהאט את קצב הגדילה אצל ילדים ומתבגרים, בהשוואה לקופי אדם וליונקים אחרים[10].

עור ושיער

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – עור, שיער
עור ברווז הוא רפלקס סימור השערות בבני-אדם

עור אדם חשוף יחסית משיער, פרט לשיער הראש ולשיער הזקן והשפם בגברים בוגרים. שיער הגוף נוטה לגדול מעט עם הבגרות המינית, בעיקר במפשעה (שער הערווה) ובבתי השחי. למעשה, מספר זקיקי השערות בעורם של בני אדם אינו פחות מזה שביונקים רבים אחרים, אלא שמרבית השערות הצומחות מהם מנוונות וקטנות מאוד. זקיקי השערות עדיין קשורים לשרירים הזעירים הזוקפים אותן, כך שרפלקס סימור השיער הטיפוסי ליונקים עדיין פועל בבני-אדם כאשר קר להם (התחושה המכונה "עור ברווז"), ולעיתים כאשר הם נרגשים מאוד כתוצאה מאיום כלשהו (תגובת "הילחם או ברח").

בבני אדם צעירים ובריאים העור חלק ומבריק, בדומה לעורם של יונקים ימיים כמו הדולפין, ובניגוד לעור יונקים יבשתיים שמתחת לפרווה הוא נוטה להיות מקומט ודהה. זוהי תוצאה של שכבת שומן תת-עורית שמסיבות בלתי-ברורות מפותחת באדם יותר מאשר ברוב היונקים היבשתיים[11]. צבע העור מגוון מאוד בבני-אדם ממוצא שונה - משחור כמעט לחלוטין ועד בהיר ביותר, המקבל גוון ורדרד כתוצאה מנימי דם הסמוכים לפני העור. צבע העור הוא תוצאה של כמות וסוג של הפיגמנט מלנין בתאי העור. תאי העור אף מייצרים מלנין נוסף כתגובה לקרינה אולטרה סגולה הפוגעת בהם, מה שגורם לאפקט השיזוף. במשך עשרות אלפי שנים עודדה ברירה טבעית התפתחות ריכוז גבוה של מלנין בעור בני-אדם באזורים גאוגרפים שבהם קרינת השמש חזקה, כמנגנון הגנה מן האפקט המסרטן שלה, ולריכוז נמוך של מלנין בעור בני אדם באזורים גאוגרפים מעוטי קרינה, המאפשר לקרני שמש לחדור לעור ולסייע ביצירת ויטמין D.

צבע השיער וצורתו אף הם מגוונים בבני אדם שונים. נראה שצבע השיער המקורי באדם כהה מאוד עד שחור, אך מוטציות שונות פוגעות בייצור המלנין וגורמות לצבעים בהירים יותר כמו בלונד וג'ינג'י. מוטציות כאלו התפשטו באוכלוסיות אדם שונות, בעיקר באירופה אך גם בכמה אוכלוסיות ילידיות באזורים הטרופיים. גנים המשפיעים על גידול השערה גורמים לשיער חלק, מתולתל או מקורזל. עם הגיל נוטה ייצור המלנין בשערה להיפגע, מה שגורם לשיער שיבה.

גנטיקה

גנום האדם

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – גנום האדם

כמו כל שאר היונקים, האדם הוא יצור דיפלואידי - כל אחד מן התאים הסומטיים שלו מכיל שני מערכי כרומוזומים, אחד מן האם ואחד מן האב. מערך הכרומוזומים באדם (קריוטיפ) כולל 23 זוגות כרומוזומים, בשונה במקצת מן הקריוטיפ של קופי אדם הכולל 24 זוגות. סיבת ההבדל הזה היא שבמהלך האבולוציה של האדם, שני זוגות כרומוזומים אצל קופי אדם התאחו יחד ליצירת זוג הכרומוזומים מספר 2 באדם.

אופן קביעת הזוויג באדם אף הוא זהה לזה של שאר היונקים: בתאי הנקבות נמצאים זוג כרומוזומי מין XX, בעוד שבתאי הזכרים נמצא כרומוזום X אחד מזווג לכרומוזום Y קטן יותר. הורשת כרומוזום Y מן האב גורמת אפוא ללידת בן, בעוד שהורשת כרומוזום X מן האב גורמת ללידת בת.

23 זוגות כרומוזומים מתא של אישה (נראים זוג כרומוזומי X). הכרומוזומים נצבעו באמצעות היבירידזציה פלואורסצנטית באתר, תוך שימוש בגלאי לרצפי Alu (בירוק) ובצביעת נגד ל-DNA (באדום). רצפי Alu הם דוגמה נפוצה של DNA זבל.
Magnify-clip.png
23 זוגות כרומוזומים מתא של אישה (נראים זוג כרומוזומי X). הכרומוזומים נצבעו באמצעות היבירידזציה פלואורסצנטית באתר, תוך שימוש בגלאי לרצפי Alu (בירוק) ובצביעת נגד ל-DNA (באדום). רצפי Alu הם דוגמה נפוצה של DNA זבל.

כלל ה-DNA בכרומוזומים נקרא גנום. גנום האדם כולל בסך הכול כשלושה מיליארד זוגות נוקלאוטידים - גדול בהרבה מן הגנום של אורגניזמים רבים כמו זבוב התסיסנית (140 מיליון זוגות בלבד), אך גם קטן בהרבה מן הגנום של אורגניזמים רבים אחרים, למשל דגי ריאות (עד 130 מיליארד זוגות). הנוקלאוטידים האלו מרכיבים, על פי האומדן האחרון מפרויקט גנום האדם, כ-20 אלף גנים המתורגמים לחלבון, וכן כמה אלפי פסאודוגנים אשר אינם מתורגמים כתוצאה מפגמים גנטיים שונים. בסך הכול רק כאחוז עד שני אחוזים מכלל הגנום האנושי מתורגם לחלבון. אחוז גדול יותר של הגנום אינו מתורגם אך יש לו תפקיד חשוב בבקרת גנים. בנוסף, אחוז ניכר של הגנום האנושי (גודלו עדיין שנוי במחלוקת עזה במחקר הגנטי) הוא בבחינת "DNA אנוכיי" ו"DNA זבל" שאין להם תפקיד מועיל לאדם, ומכילים בעיקר רטרוטרנספוזונים, המשכפלים את עצמם באופן אנוכי בדומה לנגיפים, ושרידי רטרוטרנספוזונים שאינם פעילים עוד.

מגוון גנטי

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – מגוון גנטי, גזע (אדם)

הקטנה (27 תמונות)

בקרב האנושות כיום יש מגוון גנטי: הבדלים ברצף הגנום בין בני אדם שונים. מספר ה-SNP (הבדל בנוקלאוטיד בודד) שנמצאו באנושות עד שנת 2008 הוא כ-3.1 מיליון[12]. פירוש הדבר שבין בני-האדם הרחוקים ביותר זה מזה, למשל בין יליד אפריקה ויליד אמריקה הדרומית, מגיע ההבדל עד לאחד מכל 1,000 נוקלאוטידים בממוצע, היינו כ-0.1% מן הגנום. הבדל זה הוא בערך עשירית מן ההבדל של כ-1% בין גנום האדם לגנום של המינים החיים הקרובים אליו ביותר, השימפנזה המצוי והשימפנזה הננסי.

ההבדלים נוצרים כתוצאה מהצטברות מוטציות - שינויים בסדר וזהות הנוקלאוטידים. קצב המוטציות הממוצע בבני-אדם הוא בסדר גודל של כ-100 לדור, היינו אדם ממוצע מוריש לילדיו כ-100 מוטציות חדשות שהופיעו אצלו ואינן קיימות אצל הוריו[13]. מרבית המוטציות האלו נייטרליות - הן אינן מזיקות או מועילות - ורובן הגדול לא תצלחנה לעבור בתורשה לדורות הבאים, אך מיעוטן מתפשט באוכלוסייה באמצעות סחף גנטי. סחף גנטי עלול לגרום גם להתפשטותן של מוטציות מזיקות רצסיביות, שאינן גורמות לנזק עד שהן מורשות משני ההורים גם יחד, ולכן מרבית המחלות התורשתיות המסוכנות והנפוצות באוכלוסיית האדם, כמו אנמיה חרמשית וסיסטיק פיברוזיס, הן מסוג זה. מיעוט זעיר אף יותר הן מוטציות מועילות העשויות להתפשט באוכלוסייה הודות לברירה טבעית, כגון המוטציות הגורמות סבילות ללקטוז (ראו בפרק האבולוציה).

מתוך המגוון הגנטי הקיים, חלקה הגדול של השונות (כ-85%) מוסבר על ידי ההבדלים שבין בני-אדם בודדים, ורק מיעוטה על ידי מוצא גאוגרפי או אתני. מתאם בין אזור המוצא לרצף הגנום נוצר במשך הדורות משום שבני-אדם נוטים יותר להעמיד צאצאים עם בני אדם הגרים בסמוך אליהם[14]. מחקרים מן השנים האחרונות המודדים מספר גדול מאוד (כמה אלפים לפחות) של סמנים גנטיים מסוגלים לעיתים קרובות לזהות את אזור מוצאם של נבדקים שאינם "בני-תערובת". עם זאת, מרבית הגנטיקאים כיום אינם משתמשים עוד במונח "גזע" לתיאור מתאם זה, משום שהוא רציף ואיננו מתחלק באופן בדיד לקטגוריות מסורתיות כמו שחורים, לבנים וכדומה[15][14]. "גזעים" במינוח המסורתי גם אינם בהכרח מקבילים לתת-מינים המשמשים במינוח הזואולוגי אצל מיני בעלי-חיים אחרים. זאת משום שהאנושות המודרנית צעירה בהשוואה למרבית המינים, כך שהשונות הגנטית בתוכה נמוכה יחסית למרות תפוצתה הכלל-עולמית[14]. גם הגירה ונדידות עמים תכופות לאורך הפרהיסטוריה וההיסטוריה, המלוות לרוב בנישואי תערובת, תרמו להקטנת ההבדלים הגנטיים בין אזורים גאוגרפיים ואוכלוסיות אתניות. לשם השוואה, מחקרים גנטיים במין השימפנזה המצוי מצאו שמספר תת-מינים שלו באפריקה לבדה התפצלו לפני מאה אלף עד מיליון שנים[16][17], בעוד שזמני ההתפצלות בין "גזעי" אדם על פני כדור הארץ כולו נמדדים באותן שיטות בעשרות אלפי שנים לכל היותר.

מחזור חיים

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – התפתחות גוף האדם

תוחלת החיים של האדם ארוכה משל כל יונק אחר, כ-80 שנה במדינות מפותחות. בימי קדם (ואף כיום במדינות מתפתחות רבות) תוחלת החיים הייתה נמוכה בהרבה, אך זאת בעיקר כתוצאה משיעורים גבוהים של תמותת תינוקות[18], ובני אדם שצלחו בחיים את תקופת הינקות היו עשויים להגיע לגילים דומים לאלו של בני-אדם בימינו. הגיל המופלג ביותר שתועד בוודאות הוא 122 שנה.

התפתחות עוברית ולידה

עובר אדם בשבוע השביעי להיריון. אורכו במציאות כסנטימטר אחד. בין השאר נראים בתמונה מספר חלקי מוח, עין, ניצני ידיים ורגליים, וזנב.
Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – עובר, לידה

היריון באדם אורך בממוצע 9 חודשים, שבמהלכם מתחלק תא הביצית המופרית ברחם האם פעמים רבות, ומתמיין להתפתחות עובר. כמו אצל שאר יונקי השליה, העובר מקבל מזון וחמצן מדם האם דרך שליה וחבל הטבור. בדרך כלל נולד ולד יחיד, אך אחת לכמה עשרות לידות נולדים תאומים, ולידות של שלישיות, רביעיות ואף חמישיות ידועות אף כי נדירות מאוד. בהשוואה למיני יונקים אחרים, הלידה באדם קשה וממושכת יותר ולעיתים אף מסוכנת, שכן ראשו הגדול יחסית של הוולד מתקשה לעבור בתעלת הלידה בין עצמות האגן של האם. הסיכון בלידה פחת משמעותית במאות ה-20 וה-21, הודות לחידושים רפואיים דוגמת חיטוי, ניתוח קיסרי, בדיקת אולטרה סאונד להיריון ובדיקת מי שפיר.

ינקות

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ינקות

התינוק חסר ישע בלידתו ותלוי לחלוטין בהוריו. אף על פי שאפילו בתינוק בן כמה ימים בלבד ניתן לאתר יכולת מסוימת לראות דברים ואף לזהות פנים, באופן מעשי הוא עיוור כמעט לחלוטין. יכולת ממשית למקד את המבט ולעקוב אחרי עצמים מתפתחת בהדרגה בגיל חודשיים עד ארבעה חודשים, הושטת יד מגיל ארבעה חודשים, ואחיזה מיומנת של חפצים מגיל שנה ואילך. תינוקות בדרך-כלל מתחילים לזחול על בטנם לאחר גיל חצי שנה, ובגיל כשנה עד שנה וחצי הם מזדקפים על רגליהם ומתחילים ללכת, אך פיתוח מיומנות בהליכה, ריצה וקפיצה אורכות מספר שנים נוספות. תהליך ייחודי לתינוקות וילדי אדם הוא למידת השפה המדוברת בסביבתם הקרובה (ראו פירוט בסעיף שפה).

כמו אצל שאר היונקים התינוק ניזון בתחילה מחלב, באופן הטבעי על ידי יניקה משדי אמו. נראה כי לאורך מרבית הפרהיסטוריה וההיסטוריה תינוקות ינקו במשך השנתיים עד ארבע השנים הראשונות לחייהם, ואף מאוחר יותר[19]. בחברות חקלאיות חלב בהמות שונות החליף בחלקו את חלב האם, ובתרבות המערב כיום, עם התפתחות ההנקה מבקבוק ותרכובת מזון לתינוקות, פחות ופחות מקובל להניק לאחר גיל שנתיים.

ילדות והתבגרות

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – ילדות, התבגרות
תבליט מרומא העתיקה מתאר ילדים משחקים בכדורים.

תקופת הילדות נחשבת לגיל 3 ועד גיל 12 לערך, ומתאפיינת בגדילה מתמשכת בקצב איטי יותר מאשר בתקופת הינקות. ילדי האדם עדיין תלויים מאוד בהוריהם להגנתם, פרנסתם והדרכתם. הם סקרנים מאוד, מצטיינים ביכולות למידה גבוהות ומרבים לשחק. תקופת ההתבגרות נחשבת לגילאי 12 עד 20 שנה בערך, ומתאפיינת בתהליך ההתבגרות המינית ובנטייה הולכת וגוברת לעצמאות. תופעה ייחודית לאדם היא פרץ גידול מהיר יותר בתקופת ההתבגרות מאשר בילדות, אשר נוטה להיות מודגש וממושך יותר בבנים מאשר בבנות, וכתוצאה ממנו גברים הם בממוצע גדולי גוף מנשים אף על פי שבתקופת הילדות ההבדלים אינם משמעותיים. בסך הכל תקופות הינקות, הילדות וההתבגרות יחדיו אורכות כרבע מתוחלת החיים הכללית, יותר מאשר בכל יונק אחר, ובכך מאפשרות לבני אדם ללמוד דברים רבים עד הגעתם לבגרות.

מיניות והורות

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – מיניות, הורות

בבני-אדם אין עונת רבייה קבועה, והם מתרבים בכל עונות השנה. בדומה לנקבות של מיני יונקים רבים, לנשים בוגרות יש ביוץ מחזורי: ביצית חורגת מן השחלה, ובאם איננה מופרית בתאי זרע היא נשטפת החוצה מן הרחם וביצית חדשה חורגת מן השחלה, וחוזר חלילה. מחזור הביוץ באישה נמשך בממוצע כ-28 יום, אך עשוי להשתנות בין 21 ל-39 יום.

תופעה ייחודית לאדם היא "ביוץ מוסתר" - האישה איננה מגלה סימני יחום מיוחדים כאשר היא מבייצת, והיא עשויה לקיים יחסי מין במשך כל מחזור הביוץ, ואף במשך מרבית תקופת ההיריון ובמשך תקופת ההנקה. מועד הביוץ באישה נסתר אפילו מן האישה עצמה, מה שמקשה על כניסה מתוכננת להיריון בנשים עם בעיות פוריות מחד, ועל מניעת היריון בשיטת "הימים הבטוחים" מאידך. זהו ניגוד בולט לכמעט כל שאר נקבות היונקים, אשר מתייחמות ופעילות מינית רק בעת שהן מסוגלות להרות. יתרון חשוב של תכונה זו הוא יכולת האדם לקיים יחסי מין באופן שגרתי לא רק לצורך רבייה, אלא גם לצורך חיזוק הקשר החברתי והרגשי בין בני הזוג, קשר הידוע בתרבויות רבות כאהבה רומנטית. תופעה ייחודית נוספת למיניות האדם אשר מעודדת קשר כזה היא תנוחות ההזדווגות פנים-מול-פנים, אם כי בני-אדם מסוגלים גם לתנוחת החדירה מאחור הנפוצה בעולם החי.

כמו אצל נקבות במיני יונקים אחרים, הנקה בנשים גורמת להפרשת ההורמון פרוגסטרון המעכב את הביוץ ולכן מקטין את הסבירות להרות שוב. לאורך מרבית הפרהיסטוריה וההיסטוריה, נראה שתקופת הנקה ארוכה פעלה כאסטרטגיה טבעית למניעת היריון וליצירת הפרש גילאים של מספר שנים בין אחים, כך שהאם לא נדרשה לטפל ביותר מתינוק אחד באותו זמן. במאות השנים האחרונות, קיצור תקופת ההנקה (ראו בסעיף ינקות) אפשר לנשים ללדת מדי שנה או שנתיים, ובכך תרם לקצב הגידול המהיר של האוכלוסייה[20].

כיום, ברוב התרבויות האנושיות מקובלת המונוגמיה, אף כי בחברות אדם מסוימות נהוגות גם צורות שונות של פוליגמיה - בדרך-כלל פוליגניה ולעיתים נדירות מאוד גם פוליאנדריה. גברים מונוגמים ופוליגמים בדרך-כלל מתפקדים כאבות, ולוקחים חלק בטיפול בצאצאיהם ובפרנסתם. בכך משתייך האדם למיעוט מתוך מיני קופי האדם, הפרימטים והיונקים. השתתפות הזכרים מסייעת מאוד לגידול הצאצאים עד לבגרות במשך התקופות הארוכות והפגיעות של הריון, ינקות, ילדות והתבגרות באדם. כמו אצל מרבית המינים המונוגמים, גם באדם זוגיות לא תמיד נשמרת לכל החיים, יחסי מין עם שותפים אחרים אינם נדירים, וצאצאים לעיתים מגודלים על ידי האם לבדה או אף האב לבדו. אך כמעט בכל חברות האדם, המשפחה הנורמטיבית ביותר כוללת גבר ואשה המקיימים יחסי-מין סדירים זה עם זו ומגדלים יחד את צאצאיהם המשותפים.

זקנה

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – זקנה

תופעה ייחודית נוספת לאדם הם חיים הנמשכים הרבה לאחר תום תקופת הפוריות המינית. התופעה בולטת במיוחד אצל נשים, אשר בגיל הבלות שלהן (בתרבות המערב בדרך כלל בסביבות גיל 50 שנה) מפסיקות לבייץ ואינן מסוגלות עוד ללדת, אך לעיתים קרובות הן מסייעות לבניהן ובנותיהן הבוגרים בטיפול בנכדיהן. התהליך ארוך והדרגתי יותר בגיל המעבר אצל גברים, שכן ייצור תאי הזרע בגופם איננו פוסק ובאופן עקרוני הם עשויים לשמור על פוריותם עד גיל מופלג, אך ירידה באיכות הזרע וברמת החשק המיני גורמת גם למרבית הגברים הקשישים להתרכז בסיוע לנכדיהם במקום בהולדת ילדים נוספים. בכל החברות האנושיות מקובל לרחוש כבוד לאנשים קשישים ולניסיון החיים שצברו, ולעיתים קרובות הם מתפקדים כראשי משפחות, כיועצים ואף כמנהיגי קהילות.

תזונה

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תזונה

בדומה למרבית מיני הפרימטים, בני אדם הם אוכלי כול, המסוגלים להיזון ממגוון של מזונות מן החי ומן הצומח, ואינם מתמחים בסוג מסוים של מזון. עדויות ארכאולוגיות ומחקרים בציידים-לקטים בני-זמננו מראים שבמשך מרבית הפרהיסטוריה עד המהפכה הנאוליתית, בני אדם ניזונו מציד בעלי-חיים, ובכלל זה דיג ואיסוף חסרי חוליות, ומלקט של זרעים, פירות ושורשים. בישול באש ועיבוד מזון בעזרת כלי אבן ועץ הגדילו את מגוון המזונות הזמינים לבני אדם פרהיסטוריים, ואִפשרו להם להוציא פחות זמן ואנרגיה על-מנת להשיג, ללעוס ולעכל כמות רבה יותר של מזון בעל ערך תזונתי גבוה יותר. בכך הם סייעו ככל הנראה לאבולוציה של הגדלת המוח, אשר צורך יותר קלוריות לקיומו מכל רקמה אחרת בגוף (באותו משקל), ולאבולוציה של הקטנת הלסתות והשיניים אצל בני-אדם מודרניים אנטומית, בהשוואה למיני אדם קדומים יותר. בני-אדם התאימו את תזונתם לבתי-הגידול בהם חיו, וישנן תרבויות הניזונות כמעט בלעדית מן הצומח או כמעט בלעדית מן החי.

במהפכה הנאוליתית, ביות בעלי חיים וצמחים אִפשר טכנולוגיות להפקת מזון בכמויות גדולות, כגון גידול וטחינת דגניים; חליבת בהמות והכנת מוצרי חלב; והתססת סוכרים לאלכוהול. כמו כן התאפשרה אגירת כמויות גדלות של מזון, בסיוע טכנולוגיות שימור מזון שונות כמו עישון, ייבוש, כבישה והחמצה. מגוון מקורות המזון ירד בעקבות המהפכה הנאוליתית בשל הנטייה להתרכז במספר קטן של סוגי הגידולים החקלאיים היעילים ביותר, אך הוא גדל שוב בעת החדשה הודות לייבוא של גידולים חקלאיים, מוצרי מזון וטכנולוגיות מזון מכל העולם[21].

לאורך הפרהיסטוריה וההיסטוריה, מחסור במזון היה סיכון עיקרי לאוכלוסיות אדם, לעיתים כתוצאה מאסונות טבע, בצורת, מלחמות ושיעבוד, או הכחדה של בעלי-חיים וצמחים ששימשו כמזון. אירועים כאלו לעיתים קרובות גרמו לרעב המוני ולתת-תזונה, בעיקר אצל ילדים, חסרי אמצעים ואוכלוסיות מוחלשות שונות. לפי דו"ח של ארגון המזון והחקלאות של האומות המאוחדות משנת 2015, הצריכה הממוצעת של מזון בעולם היא בערך 1,800 קילו-קלוריות לאדם ליום[22], בעוד שארגון הבריאות האמריקאי ממליץ על צריכה יומית של 2,700 קילו-קלוריות לגבר ו-2,200 קילו-קלוריות לאישה (מספר הקילו-קלוריות הדרוש ליום תלוי במין, בגיל, במשקל הגוף, בסגנון החיים ועוד). מדד הרעב העולמי הוא כלי סטטיסטי המתאר את מצב הרעב בעולם. בשנים 1990–2013 עלה לראשונה מספר המתים בעולם כתוצאה מהשמנת יתר על מספר המתים מתת-תזונה[23][24].

מחלות, פתולוגיה ומוות

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – מחלה, מוות
פעוטה זו בבנגלדש הייתה החולה הידועה האחרונה באבעבועות שחורות, המחלה הקטלנית בהיסטוריה, אשר הוכחדה כליל כתוצאה ממבצע חיסון בינלאומי של ארגון הבריאות העולמי

מחלות היו ועודן גורם המוות העיקרי אצל בני אדם, בדרך-כלל נפוץ ממוות כתוצאה מאלימות, מלחמות או תאונות. במשך מרבית הפרהיסטוריה וההיסטוריה, מחלות זיהומיות המופצות על ידי נגיפים, חיידקים וטפילים אחרים גרמו למרבית הנפגעים ומקרי המוות, תכופות בקרב תינוקות וילדים קטנים[25][18]. מחלות כאלו לעיתים נפוצו כמגפות שקטלו אחוז ניכר של האוכלוסייה, בעיקר בכפרים ובערים צפופי אוכלוסין עם תנאי סניטציה והיגיינה גרועים[26]. קטלנותן של מגפות גברה עם המהפכה הנאוליתית, אם בשל העלייה בצפיפות האוכלוסייה ואם משום שבעלי-חיים מבויתים שגודלו בצפיפות חשפו את החקלאים לפתוגנים שלהם, והעבירו אליהם מגפות כמו אבעבועות שחורות, חצבת וסוגים שונים של שפעת. אוכלוסיות אדם אשר שרדו מגפות כאלו פיתחו דרגה מסוימת של חסינות אליהן, וכאשר היגרו מאוחר יותר לאזורים אחרים, הן לעיתים גרמו בבלי-דעת להדבקה נרחבת של האוכלוסיות המקומיות הבלתי-חסינות. מרבית החללים שהפיל האימפריאליזם והקולוניאליזם האירופי בין ילידי אמריקה, אוסטרליה ואוקיאניה היו תוצאת מגפות כאלו, אף יותר מאשר מלחמות או שיעבוד[27].

במאות השנים האחרונות, חידושי המדע והטכנולוגיה הובילו לפיתוח חיסונים ואנטיביוטיקה נגד פתוגנים, ולשיפור תנאי סניטציה והיגיינה. בעקבות זאת, במדינות המערב בעיקר ירדו מאוד אחוזי התמותה כתוצאה ממחלות זיהומיות, ותשומת לב רבה יותר מוקדשת לגורמי התמותה הבאים בתור - מחלות של כלי הדם, מחלות ניווניות וממאירות. במדינות העולם השלישי, מחלות זיהומיות עדיין נפוצות וקטלניות יותר. על פי דו"ח של ארגון הבריאות העולמי[28], גורמי התמותה העיקריים באוכלוסיית העולם בשנת 2004 היו (באחוזים מכלל מקרי המוות) כדלהלן:

  1. מחלות של מערכת הדם: 29% (בכלל זה מחלת לב כלילית: 13% ושבץ: 10%).
  2. מחלות זיהומיות: 19% (ביניהן איידס הקטלנית ביותר עם 5%).
  3. גידולים ממאירים: 12% (ביניהם סרטן הריאה הקטלני ביותר עם 2%).
  4. דלקות וזיהומים של הריאה: 6%.
  5. תאונות: 6% (בכלל זה תאונות דרכים: 2%).
  6. אלימות מכוונת: 3% (בכלל זה התאבדות: 1.5%, רצח: 1% ומלחמה: 0.3% בלבד).