אלברט איינשטיין | השקפותיו על אלוהים ודת

השקפותיו על אלוהים ודת

פסלו של איינשטיין בכיכר המרכזית של האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים (זהו העתק של הפסל המוצב באנדרטת אלברט איינשטיין שבאקדמיה הלאומית למדעים של ארצות הברית). נוצר על ידי האמן רוברט ברקס.

הסוגיה של דטרמיניזם ומדע, שבמסגרתה איינשטיין אף התייחס לאלוהים, העלתה את השאלה לגבי עמדתו לגבי דטרמיניזם תאולוגי, והאם הוא מאמין באלוהים. תלמידו משה ימר חקר את עמדותיו של איינשטיין בנושא זה וריכזן בספר "איינשטיין והדת".[21]

במכתב של איינשטיין לרב הרברט גולדשטיין (אנ') ב-1929 אמר: "אני מאמין באלוהי שפינוזה, המגלה את עצמו בהרמוניה ובחוקים של הטבע, ולא באלוהים המעסיק את עצמו בגורל ובמעשים של בני האדם".[22] כשנשאל האם הוא פנתאיסט, השיב: "איני אתאיסט. איני יודע האם אני יכול להגדיר עצמי כפנתאיסט. הבעיה הכרוכה בכך עצומה מידי עבור מוחותינו המוגבלים. האם יורשה לי להשיב במשל? השכל האנושי, מאומן ככל שיהיה, אינו יכול לתפוס את היקום. אנו בעמדה של ילד קטן, הנכנס לספרייה ענקית שקירותיה מכוסים עד התקרה בספרים בשפות שונות רבות. הילד יודע שבהכרח מישהו כתב את הספרים הללו. הוא אינו יודע מי או כיצד. הוא אינו מבין את השפות שבהן הם כתובים. הילד מבחין בתוכנית ברורה בסידור הספרים - סדר מיסתורי, שאת טבעו אינו יכול להבין, אלא בקושי לחשוד בו. זוהי, לפי הנראה לי, גישתו של השכל האנושי, ולו הדגול והמתורבת ביותר, כלפי אלוהים. אנו רואים יקום מסודר באופן נפלא, הפועל לפי חוקים מסוימים, אבל אנו בקושי מבינים אותם. מוחותינו המוגבלים אינם מסוגלים לתפוש את הכוח המיסתורי שמניע את צבירי הכוכבים. אני מוקסם מהפנתאיזם של שפינוזה. עוד יותר מכך אני מעריץ את תרומתו למחשבה המודרנית. שפינוזה הוא גדול הפילוסופים המודרניים, כיוון שהוא הפילוסוף הראשון שהתייחס לנפש ולגוף כישות אחת, לא כשני דברים נפרדים."[23]

ב-1930 פרסם מאמר בניו יורק טיימס[24] שכותרתו "דת ומדע" ובו דן בשלושה סגנונות דת. אצל האדם הפרימיטיבי, "היה זה בעיקר הפחד שעורר רעיונות דתיים – פחד מרעב, מחיות טרף, מחולי וממוות". מאחר שההבנה האנושית של הקשרים הסיבתיים הייתה עדיין בלתי מפותחת, ברא המוח ישויות על טבעיות שלהן סגדו על ידי הקרבת קורבנות ומתן מנחות. לשלב הראשון הזה בהתפתחות הדת קרא איינשטיין "הדת של הפחד". השלב הבא בהתפתחות הדת, לשיטתו של איינשטיין, הוא "התפיסה החברתית או המוסרית של אלוהים", שנובעת מן "הכמיהה להנחיה, לאהבה ולתמיכה". אלוהים הוא גורם שגומל ומעניש, מנחם בעת מצוקה ומשמר את נשמות המתים. התנ"ך והברית החדשה מספקים לאיינשטיין דוגמה ראויה להערצה של מעבר מדת הפחד לבכורתה ההדרגתית של דת המוסר, שעודנה צמודה לתפיסה אנתרופומורפית (מאנישה) של אלוהים. השלב השלישי של החוויה הדתית, שאיינשטיין קורא לו "הרגש הדתי הקוסמי", הוא "מצב שקשה מאוד לתארו באופן בהיר... למי שחסר אותו לגמרי, בעיקר מפני שאין שום תפיסה אנתרופומורפית של אלוהים שמתאימה לו". איינשטיין החשיב את עצמו לדתי במובן השלישי מביניהם, או במילותיו: "הדת שלי מורכבת מהערצה כנועה, לרוח עילאית הבלתי מוגבלת, המגלה את עצמה בפרטים קלי הדעת, שאנו מסוגלים לתפוש במוחותינו השבריריים והחלושים. השכנוע העמוק הזה בנוכחותו של כח תבוני עליון, המתגלה ביקום שאינו ניתן להבנה, הוא אידיאל האל שלי".[25]

איינשטיין סלד מכך שמנסים לשייך אותו למחנה זה או אחר בנושאים שבאמונה. לא למחנה האתאיסטי: "יכולים לקרוא לי אגנוסטיקן, אך אני לא שותף לרוח הלוחמת של האתאיסטים, שהתלהבותם נובעת בעיקר מהפעולה הכואבת של שחרור מכבלי ההטפה הדתית שקיבלו בנעוריהם",[26] וכן תקף: "...יש עדיין אנשים שאומרים שאין אלוהים, אך מה שבאמת מכעיס אותי הוא שאותם אנשים מצטטים אותי על מנת לתמוך בעמדתם",[27] אך גם לא חסך את שבטו ממצדדי ההשגחה שניסו לשייכו למחנם: "מה שקראת על אמונתי הדתית היה, כמובן, שקר – שקר שחוזרים עליו באופן שיטתי. אינני מאמין באלוהות פרסונלית ומעולם לא הכחשתי זאת, אלא הבעתי זאת בבהירות. אם יש בי משהו שניתן לכנותו דתי, זוהי הערצה בלתי מוגבלת למבנה העולם ככל שהמדע שלנו יכול לגלותו."[28]

ביום 3 בינואר 1954, כשנה לפני מותו, כתב לפילוסוף אריק גוטקינד:[29] "המילה אלוהים היא לגבי לא יותר מן הביטוי והתוצר של חולשת אנוש, כתבי הקודש אינם אלא אוסף של אגדות ראויות לכבוד, אם גם פרימיטיביות, שאף על פי כן הן ילדותיות למדי. שום פרשנות, דקת-הבחנה ותחבלנית ככל שתהיה, לא תוכל (מבחינתי) לשנות זאת. הפרשנויות המחוכמות הללו רבגוניות ומורכבות מעצם טבען ואין להן כמעט דבר וחצי דבר עם הטקסט המקורי. בעיני, הדת היהודית, ככל הדתות האחרות, היא התגלמות האמונות התפלות הילדותיות ביותר." בשנת 2012 נמכר מכתב זה תמורת כשלושה מיליון דולר.[30] ביום 24 במרץ 1954 כתב: "הרעיון של אלוהות פרסונלית נראה לי כמו מושג אנתרופומורפי שאיני יכול להתייחס אליו ברצינות. כן איני יכול להעלות בדעתי רצון או יעד המצויים מחוץ למעגל הקיום האנושי. השקפותי קרובות לאלו של שפינוזה: התפעלות מן היופי ואמונה בפשטות הלוגית של סדר והרמוניה, שאנחנו יכולים לקלוט בצניעות הראויה ורק באופן בלתי מושלם".[31]