אלכימיה | אלכימיה וכימיה
English: Alchemy

אלכימיה וכימיה

האלכימאי, ציור של קורנליס בגה (Cornelis Bega) 1663) משנת 1663. במאה ה-17 כבר לא נחשבה האלכימיה למדע רציני והעוסקים בה היו מושא ללעג; דמותו המרושלת של האלכימאי, הכלים השבורים וחוסר הסדר בחדר משקפים את שקיעת דימוי האלכימיה בתקופה זו.[11]
"אלכימאי", ציורו של פייטרו לונגי, 1757

כאמור, המעבר מהאלכימיה לכימיה היה הדרגתי. בניגוד לדעה הרווחת, האמונה באפשרות הפיכתן של מתכות זולות לזהב נמשכה גם אצל מי שנחשבים למדענים במובן מודרני, כדוגמת רוברט בויל ואייזק ניוטון. ההתפתחות מהאלכימיה לכימיה כללה:

  • מעבר מתאור סימבולי אזוטרי לתיאור ברור ואחיד של השיטות והתהליכים. הטקסט ניתן לביקורת והניסוים ניתנים לשחזור.
  • הרחבת תחום ההתעניינות מעבר לניסיונות הטרנסמוטציה: התפתחות הכימיה התרופתית, המטלורגיה וחקר הגזים על ידי בויל וממשיכיו.
  • מעבר מהסבר טלאולוגי קרי שינויים המכוונים למטרה מוגדרת בחומר (למשל, שכלול של החומר הנחות לדרגה גבוהה יותר מתוך שאיפה של הטבע לשלמות) להסברים מכניסטים: תגובה בין חלקיקים שניתן לתאר במונחים פיזיקליים. שינוי זה עלה בקנה אחד עם ירידת קרנה של הפילוסופיה האריסטוטלית באירופה.

תיאורית הפלוגיסטון, שהוצעה על יד ארנסט שטאל (1660-1734) מבשרת את תחילת הכימיה המודרנית. התאוריה ניסתה לאחד את התופעות הכימיות השונות על ידי העלת ההשערה שחומר בלתי נראה בשם פלוגיסטון משתחרר בחומרים בעת בעירה. עם זאת, תיאורית הפלוגיסטון עדיין הסתמכה על הטקסונומיות האלכימיות המסורתיות של החומרים הכימיים.

תיאורית החמצן של אנטואן לבואזיה החליפה את תיאורית הפלוגיסטון. היא הציעה הפרדה בין יסודות לתרכובות, טקסונומיה חדשה ואחידה של החומרים הכימיים השונים, ותיארה בעירה כתהליך של התרכבות עם יסוד בשם חמצן. תאוריה זו והטקסונומיה שהציע לבואזיה מהווים את הבסיס לכימיה בת ימינו.

יש לציין כי המינוח "כימיה" לתיאור מדע החומר לעומת "אלכימיה" לתיאור האומנות המיסטית חדש יחסית ומקורו בתקופת ההשכלה (המאה ה-18). אנדראס ליבוויוס (LIBAVIUS, ANDREAS), בן המאה ה-16-17, מי שנחשב למחברו של ספר הכימיה הראשון במובן שניסה לאחד את הטרמינולוגיות הכימיות השונות ולהשתמש בשפה ברורה, מדויקת ונקיה ממה שהחשיב למיסטיקה, קרא לספרו אלכימיה. ליבוויוס ניסה להבחין בין תאוריות, שיטות מהימנות ואלכימאים שעבודתם טובה, לבין "כימאים" אותם תיאר כמטורפים, מתחזים ומי שמערפלים במכוון את תאוריהם כדי למנוע ביקורת. בהקשר ההיסטורי ניתן לראות את ספרו כניסיון לקבל לגיטימציה מחודשת לעיסוק באלכימיה, שקרנה ירד בתקופתו.[12]