אלכימיה | האלכימיה באירופה
English: Alchemy

האלכימיה באירופה

המאות ה-12 וה-13: חדירת האלכימיה לאירופה

במאה ה-12, בעקבות תרגום כתבי אלכימאים ערבים ללטינית, חדרה האלכימיה ביתר שאת לאירופה. אלברטוס מגנוס שילב את הפילוסופיה של אריסטו במחשבה הנוצרית ובכך אפשר חדירת רעיונות אריסטוטלים שבבסיס האלכימיה ההליניסטית והערבית (שאיפה של החומר להגיע לשלמות).[7] אלברטוס עצמו כתב מספר חיבורים אלכימיים וטען כי "מכל האומנויות האלכימיה מחקה בצורה הטובה ביותר את הטבע".[8] ה"טבע" אליו מכוון אלברטוס הוא הטבע האריסטוטלי בו כל דבר שואף למצבו המושלם. עבור המתכת הנחותה השאיפה הטבעית לשלמות היא להפוך לזהב. רעיון זה של האלכימיה כחיקוי לטבע (בגרסאות אחרות האלכימיה כמשפרת את הטבע או כמסייעת לטבע) חוזר בכל החיבורים האלכימיים האירופאים במאות הבאות. חיבורים אלכימיים רבים יוחסו לאריסטו ואפילו לאלכסנדר הגדול כדי להקנות להם יוקרה ואמינות.[9] האלכימאים היו חשופים לטענות על רקע תאולוגי כאשר ייצרו חומרים שאינם קיימים בטבע (כדוגמת חומצה גופרתית) ולכן חרגו מחיקוי הטבע. טענה אחרת כנגד האלכימאים נגעה לאבחנה שעשה אריסטו עצמו בין חומר טהור לתערובת: בני אדם יכולים רק לייצור תערובות ורק האל יכול לברוא חומר טהור כזהב. האלכימאים ניסו לגלות או ליצור מכספית, גפרית ומלח את "אבן החכמים" (או "אבן הפילוסופים"), שהיא אבן בעלת סגולות מופלאות - ניתן להפיק ממנה את סם החיים: "אליקסיר" שהוא תרופה אוניברסלית המרפאת כל מחלה ומאריכה ימים, וכן ניתן להפוך בעזרתה כל חומר שהוא לזהב טהור. אין זו תמיד אבן ממש, ולפעמים היא נוזל אדום או לבן. מבחינה טכנית שיפרו האלכימאים האירופים את תהליכי הזיקוק שהמציאו האלכימאים הערבים. השכלול התאפשר בזכות פיתוח שיטות לעיבוד זכוכית באיטליה, כך שכלי הזיקוק היו יעילים ועמידים יותר. שיפור הזיקוק אפשר הכנה של חומצה חנקתית וחומצה מלחית, מהן הכינו החל מהמאה ה-13 מי מלך (aqua regia)- תערובת חומצה חנקתית וחומצה מלחית הממיסה זהב.

המאות ה-14-15: האלכימיה המיסטית ואבן החכמים

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אבן החכמים
דף מתוך ה"אוארה קונסורג'נס", כתב יד בנושא אלכימיה מהמאה ה-15

המאות ה-14-15 היו "תור הזהב" של האלכימיה המיסטית באירופה. ההתקדמות המעשית בהכנת חומרים ופיתוח שיטות עבודה הייתה איטית, והאלכימאים נטו לכתיבה אלגורית ומיסטית. צ'וסר, הלועג לאלכימאים ומציג אותם כנוכלים בפרק " סיפורו של משרת הכומר" בסיפורי קנטרברי מתאר את הז'רגון האלכימי המעורפל

והרמס הוא שראשונה ניסח
את הדבר (זה הרמס הראשון
לכל חכמי אלכימיה): דרקון,
אמר, אינו מומת אלא בידי
אחיו. וכשאמר "דרקון" הרי
לא נתכוון לומר אלא כספית,
ומי אחיו? הלא הוא הגפרית.
ומקורן של אלה "סול" ו"לונה".
"על כן", הוסיף, "לעצתי שמעו-נא:
איש אל יחקור באמנות הזאת,
אלא אם כן יבין לכונות
של האלכימאים ולדבריהם
הן בור גמור הוא מבלעדיהם;
כי החכמה והמדע האלה
הם סוד כל סוד ופלא על כל פלא"

ג'פרי צ'וסר, סיפורו של משרת הכומר, סיפורי קנטרברי, תרגום שמעון זנדבנק, הוצאת עם עובד עמ' 553

תהליך הטרנסמוטציה אינו נתפש עוד כמהלך טבעי בחומר אלא כמעשה על-טבעי. המתכות כולן, פרט לזהב, מתוארות כ"חולות" ויש לרפאן באמצעות אבן החכמים. הקשר שבין האלכימיה לכישוף ולשרלטנות הביא לירידת ערכה בעיני השלטונות. בשנת 1317 פרסם האפיפיור יוחנן העשרים ושניים צו נגד האלכימיה:

האלכימיה נאסרת ואלו העוסקים בה או קונים מהם יענשו. עליהם לתת לאוצר הציבור למען העניים את כל הזהב והכסף האמיתיים שהם ייצרו ממתכות נחותות, אם אין להם האמצעים לכך[10] הם יחשבו פושעים. אם הם כמרים ישללו מהם כל זכויותיהם...האלכימאים מבטיחים אוצרות שאינם אמיתיים, בשחצנותם הם נופלים לבור אותו חפרו בעצמם...הם מודעים לבורותם ומופתעים כשמאמינים להם.. לאחר שהם מנסים ככל יכולתם הם מסווים את כשלונם כך שלמרות שאין דבר כזה בטבע הם מתחזים כמייצרים זהב וכסף אמיתיים על ידי טרנסמוטציה. העזתם הארורה מגיעה עד כדי הטבעת חותמות מטבע על מתכות נחותות כדי לאחז עיניים. רק בדרך זו הם מצליחים לשכנע נבערים באש האלכימית שבתנוריהם...

כמוהו נהגו גם שליטים חילוניים. רוב כתבי האלכימאים מתקופה זו יוחסו על ידי כותביהם למחברים קדומים (כנראה כדי להקנות להם חשיבות) והדגישו את חשיבות הכספית כמקור לאבן החכמים (על חשבון הגפרית).

"אבי, נכבד אך לא נודע,
להוט להתחקות אחר מעגלי הטבע,
כאחוז דיבוק עמל באורח קבע,
אף אם לפי דרכו המיוחדה;
בחברת אלכימאים הוא הסתגר
במטבחה של אמנות השחור,
וכהוראות של מתכונים בלי ספור
בלל את סם הנגד המארר.
אז כפיר אדום, אברך עז לב זווג
באמבט פושרים עם שושנה צחורה,
אחר הזוג בלהב המדורה,
מכור כלולות אל כור כלולות צורף, מוּזג.
לבסוף מֻצה בשלל צבעים הפלא.
בכוס הופיעה בת המלך.
את התרופה הגשנו, מתו החולים
ושום איש לא שאל: מי החלים?
נשאנו כך שקוי התופת כישועה,
ופה על הר וגיא המטנו השואה.
רב מהמגפה גדול היה הטבח,
הסם לאלפים חילקתי במו ידי,
ההם גועו, אני נשארתי חי

פאוסט, גתה תרגום יצחק כפכפי. כפיר אדום= תחמוצת כספית (אדומה); שושנה צחורה= חומצת מלח, בת המלך=כלוריד תחמוצת הכספית -חומר היכול להופיע בכמה גוונים

ניקולס פלאמל

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ניקולס פלאמל

המיתוס הידוע ביותר על אלכימאי מוצלח הוא זה של ניקולס פלאמל (בן המאה ה-14) שחמד את סוד הטרנסמוטציה (הפיכת מתכת אחת לאחרת ובפרט לזהב) ממלומד יהודי. פלאמל הצליח להפוך שלוש פעמים חצי ליטרא כספית לכסף טהור ואת הכסף לזהב על ידי אבן אדומה והתעשר עושר רב.

המאה ה-16: ראשית הכימיה

במאה ה-16 התפתחו טכנולוגיות של כרייה ועיבוד מתכת, הודפסו ספרים שתיארו טיפול בעפרות והכנת ריאגנטים (כגון חומצות) לטיפול בהן. חיבורו של גאורגיוס אגריקולה De Re Metallica (על המתכות) מהווה ציון דרך חשוב בהפיכת כריית המתכות למדע נסיוני ומעשי ולכן של היפרדות המטלורגיה מהאלכימיה. אגריקולה עצמו לא כפר באלכימיה ושיטת המיון של המינרלים שפרסם בספרו De Natura Fossilium (על טבע המאובנים) לקוחה ממסורת האלכימיה הערבית. חיבורים מטלורגים מן המאה ה-16 החלו מדגישים את הצד הכמותי של הניסויים; היבט זה היה חשוב לבעלי המכרות, אך לא העסיק את האלכימאים. המטלורגים של המאה ה-16 גילו לראשונה מתכות נוספות על השבע שהיו ידועות לקדמונים: אבץ, קובלט וביסמוט. הגדלת מספר המתכות ערערה את הקשר שבין המתכות לשבעת גרמי השמים, שהיה בבסיסה של התאוריה האלכימית.

פרצלסוס

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פרצלסוס
סמלים אלכימיים, כתב יד מהמאה ה-16

פיליפוס אאורליוס פרצלסוס (Paracelsus, Philippus Aurelius) היה רופא ואיש מדע שעסק גם באלכימיה. פרצלסוס הוסיף לכספית ולגפרית יסוד נוסף: מלח, המקנה למתכות את מוצקותן. לדידו, הכספית, הגופרית והמלח הם שלושת היסודות (Tria Prima) של החומר: הגופרית היא היסוד הזכרי המסמל את הנשמה, הכספית היא היסוד הנקבי המסמל את הרוח והמלח הוא הגוף החומרי. יסודות אלו אצל פרצלסוס אינם זהים לגופרית, הכספית והמלח החומריים אלא תכונות שהאלכימאי יכול להשפיע עליהם כך שהחומר יכיל יחסים שונים של השלשה. פרצלסוס ייחס למונח אלכימיה כל תהליך שינוי בחומר למטרה חדשה. כך כלל פרצלסוס ב"אלכימיה" גם אפיית לחם, עיבוד ברזל ואת תהליך העיכול. לראשונה לא הייתה הכנת זהב תכליתה של האלכימיה (אם כי פרצלסוס האמין בהיתכנות הטרנסמוטציה) אלא הבנה ושליטה בתהליכי שינוי בחומר. בכך קרב פרצלסוס את האלכימיה לכימיה (שתהפוך למדע לכל דבר במאות הבאות). מבחינה פילוסופית טען פרצלסוס כי הטבע זקוק להתערבות אנושית כדי להביא את החומר לשלמות:

הטבע כה עדין וחד עד כי אינו רוצה שישתמשו בו ללא אומנות מעולה. הוא אינו מייצר דברים מושלמים, האדם חייב להשלים אותו. השלמה זו היא האלכימיה...מי שמצמיח דברים מהטבע לטובת בני האדם למצב שהטבע שאף שיגיעו אליו הוא אלכימאי

Paracelsus (1589). Das Buch Paragranum

עוד צעד בדרך מהאלכימיה לכימיה עשה פרצלסוס כאשר הכליל לראשונה קבוצות תגובות במקום לתאר כל תגובה כמקרה מיוחד. כך, למשל, הכין סדרות תמיסות של מלחי מתכות שונות. ציון דרך חשוב במעבר מהאלכימיה לרוקחות וכימיה הם חיבוריו של בזיליוס ולנטינוס שהמשיך את שיטת פרצלסוס. ספרו Currus Triumphalis Antimonii (מרכבת הניצחון של האנטימון) שיצא לאור ב-1604 מתאר הכנה ושימוש בתרכובות ומלחים של אנטימון לצרכים רפואיים. התיאור הברור של שיטות העבודה ותוצאות הניסויים מסמן התנתקות מהסמליות המאפיינת את הכתיבה האלכימית.