אמנון רובינשטיין | ביוגרפיה

ביוגרפיה

רובינשטיין נולד בתל אביב לאהרן, קבלן בניין, ורחל, שעלו מפולין לארץ ישראל בתחילת שנות ה-20. משפחתו התנגדה לתנועת העבודה ובצעירותו היה תומך האצ"ל[1]. רובינשטיין היה פעיל ציבור מגיל צעיר, ובתחילת שנות ה-50 היה חבר בשורת המתנדבים, ארגון ציבורי ששם לו למטרה להילחם בשחיתות ולסייע לעולים חדשים. רובינשטיין למד בתיכון למסחר גאולה שבתל אביב, ולאחר מכן בבית ספר תיכון בבולטימור שבארצות הברית. בצה"ל שירת כקצין בחיל התותחנים[2]. לאחר מכן עבר הסבה ושירת במערך הנ"מ, והוסיף לשרת במערך גם בשירות מילואים.

לאחר סיום שירותו הצבאי פנה רובינשטיין ללימודי משפטים, כלכלה ויחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית בירושלים[3] את התמחותו בעריכת דין עשה בפרקליטות המדינה[4] וכן אצל עורך הדין חיים צדוק (לימים שר המשפטים). הוסמך לעורך דין בשנת 1961[5]. את תואר הדוקטור למשפטים קיבל מבית הספר לכלכלה בלונדון (LSE) ב-1960[6]. עבודת הדוקטורט שלו, בנושא "Void and voidable actions in administrative law", פורסמה כספר בהוצאת אוקספורד.

קריירה פוליטית

רובינשטיין החל בפעילות ציבורית לאחר מלחמת יום הכיפורים כשהקים במרץ 1974 את תנועת "שינוי" כחלק מתנועות המחאה שקמו בתקופה זו[7][8]. מאוחר יותר חבר עם יגאל ידין והקים את מפלגת "ד"ש" - התנועה הדמוקרטית לשינוי. עיקר מצעה של המפלגה התמקד בשינוי שיטת הבחירות ותמיכה בהנהגת בחירות אזוריות, מלחמה בשחיתות וחלוקה שווה בנטל, כינון חוקה והפרדת דת ומדינה. מפלגת ד"ש זכתה ב־15 מנדטים בבחירות 1977, אולם תקוותה כי תהיה לשון מאזניים נכזבה ומנחם בגין הצליח להרכיב ממשלה בלעדי ד"ש. לאחר מספר חודשים הסכימה ד"ש להצטרף לממשלת בגין אך רובינשטיין סירב להיכנס לממשלה, מפני שלדעתו חלק גדול ממצעה של ד"ש לא בא לידי ביטוי בהסכם הקואליציוני. ב-14 בספטמבר 1978 התפצלה ד"ש, ורובינשטיין עמד בראש החלק שנקרא "התנועה לשינוי ויוזמה" שלאחר פיצול נוסף קיבל את השם "שינוי - מפלגת מרכז". סיעת "שינוי" נבחרה לכנסות ה־10, ה־11 וה־12. בשנת 1992 אוחדה מפלגת "שינוי" עם מפלגת "רצ" ומפלגת "מפ"ם" והוקמה מפלגת "מרצ" כרשימה משותפת של מפלגות השלום והרפורמה החברתית-כלכלית.

רובינשטיין תרם משמעותית לקידום פרויקט חוקה לישראל[9] . בעת כהונת הכנסת השתים עשרה יזם רובינשטיין את הצעת חוק יסוד זכויות האדם והציע את פיצולו לארבע הצעות חוק נפרדות, בהן "חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו" ו"חוק יסוד: חופש העיסוק". פיצול זה הביא לפריצת דרך, ושתי הצעות החוק נתקבלו על ידי הכנסת והפכו לחוקי-יסוד.

רובינשטיין נבחר לכנסת לראשונה בשנת 1977 וכיהן 7 פעמים ברציפות, 25 שנה. במסגרת כהונתו כחבר כנסת, שימש כיושב-ראש ועדת חוקה, חוק ומשפטכנסת ה-15), יושב ראש ועדת הכלכלהכנסת ה-14), יושב ראש הוועדה לביקורת המדינה (הכנסת ה-15) וכן כיהן כחבר הוועדה לבחירת שופטים.

בשנת 1999, במה שנחשב לאחד מהאירועים המביכים בתולדות הכנסת, עמדו חברי-הכנסת דקת דומייה לזכרו של רובינשטיין בעודו חי ונושם. אברהם בורג, יו"ר הכנסת, נשא הספד ואף נשא את תפילת אל מלא רחמים לזכרו, וזאת בעקבות הודעת כזב שקיבל בורג מזלמן שושי.

רובינשטיין משמש כפטרון של האינטרנציונל הליברלי, ובעבר אף שימש כסגן-נשיא הארגון.

בממשלה

עם הקמת ממשלת האחדות בראשות שמעון פרס בשנת 1984 מונה רובינשטיין לשר התקשורת, תפקיד בו כיהן עד לשנת 1987, בממשלה ה-21 וה-22[10]. במסגרת תפקידו הנהיג מספר רפורמות, בהן הקמת הטלוויזיה המסחרית והטלוויזיה בכבלים, הקמת הרדיו האזורי והפיכת "בזק" לחברה מסחרית[11]. לאחר הקמתה של ממשלת רבין, בבחירות של 1992, מונה לשר המדע והטכנולוגיה ולשר האנרגיה והתשתיות. במסגרת תפקידו יזם רובינשטיין את חוק משק החשמל, התשנ"ו 1996[12] המורה על הקמתה של "הרשות לשירותים ציבוריים- חשמל"[13], ופעל לביטול מונופול חברות הדלק באמצעות הכנסת תחרות בייבוא הדלק.

בשנת 1994, לאחר ששולמית אלוני, מנהיגת מרצ, הוכרחה להתפטר ממשרד החינוך לאחר שהכעיסה את הדתיים בגלל התבטאויותיה על מוצא האדם, התמנה רובינשטיין לתפקיד שר החינוך התרבות והספורט. בתפקיד זה כיהן עד לשנת 1996. כשר חינוך זכה לפופולריות בזכות הליברליות שלו, במיוחד כלפי נבחני הבגרות, וכן דעותיו על הבחינה הפסיכומטרית, בהצהרתו שלו היה המבחן מתקיים בימיו, לא היה מגיע ללימודי משפטים.

כשר חינוך, יזם רובינשטיין, שתי רפורמות[14] האחת עסקה במתכונת בחינות הבגרות. משרד החינוך בראשותו הגדיל את שעור התלמידים הניגשים העוברים את בחינות הבגרות בהצלחה. הדבר נעשה בין היתר על ידי שיטת ההגרלות בה הוגלו מספר מקצועות חובה בהן לא היה צורך בבחינה חיצונית. כך, בין שנת הלימודים תשנ"ד (1994) לשנת הלימודים תשנ"ו (1996) עלה שיעור הזכאות לבגרות ביותר מ-5% לשיעור של כ-45% מהמחזור הזכאים לבגרות[15].

הרפורמה השנייה שיזם רובינשטיין היא הקמת המכללות האקדמיות הן המתוקצבות, כדוגמת המכללה האקדמית תל אביב יפו והלא מתוקצבות כמו המרכז הבינתחומי הרצליה[16]. רפורמה זו הנגישה את ההשכלה גבוהה לאוכלוסיות מוחלשות. בשנת 2016, דיווחה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה על 89,944[17] סטודנטים בעלי תואר ראשון ממכללות אקדמיות. מדיווחי המל"ג[18](המועצה להשכלה גבוהה), 97,580 סטודנטים לומדים כיום במכללות אקדמיות - 66% מכלל הסטודנטים בישראל.

לאחר פרישתו מהפוליטיקה, בנוסף לביקורתו את הימין הישראלי, הפך למבקר חריף של השמאל הישראלי שלטענתו עבר תהליך של הקצנה שנובע מרצונו לרצות את הפלסטינים. בעקבות חתימת הסכם ז'נבה על ידי מנהיג מרצ יוסי ביילין רובינשטיין פרש ממרצ מכיוון שהתנגד לפשרה בעניין זכות השיבה שנכללה בהסכם[19].

במחלוקת שפרצה בקהילה המשפטית בישראל בשנת 2007, סביב תוכניותיו של שר המשפטים, דניאל פרידמן, לשינויים במערכת המשפט, התייצב רובינשטיין לצדו של פרידמן במספר נושאים, ונמנה עם יוזמיה של עצומת תמיכה בו. הוא נימק את צעדו זה: "המטרה שלי הייתה לְהָזֵם את הרושם שהפרופסורים באוניברסיטאות יצרו, כאילו האקדמיה כולה מתנגדת ליוזמות של פרידמן. צריך לבחון כל דבר לגופו של עניין ולא בהתקפות אישיות"[20].

קריירה אקדמית

בשנת 1963 מונה רובינשטיין לדיקן הראשון של הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב[21][22], תפקיד בו כיהן עד לשנת 1970. מחקריו התמקדו במשפט החוקתי של מדינת ישראל - בצביונה של מדינת ישראל, ציונות, מעמדו של חוק השבות וזכויות האזרח של ערביי ישראל. בשנת 2006 זכה בפרס ישראל לחקר המשפט. חבר השופטים קבע כי רובינשטיין הוא -

אבי המשפט החוקתי של ישראל. בכתיבתו המחקרית המעמיקה ובפעילותו הציבורית המגוונת הוא מקדם ערכי דמוקרטיה, שוויון וזכויות אדם. בחיי המשפט והציבוריות בישראל מעטים הם האנשים היכולים להשתוות בתרומתם למדינת ישראל כפרופ' אמנון רובינשטיין, כאיש ציבור, כחבר ברשויות המחוקקת והמבצעת, כחוקר וכמשפטן מבריק.

לאחר שסיים את כהונתו בכנסת, בשנת 2002, כיהן רובינשטיין כדיקן בית הספר רדזינר למשפטים במרכז הבינתחומי הרצליה (2002–2004) ואף מונה לתקופה קצרה לנשיא המרכז הבינתחומי הרצליה[23].

רובינשטיין שימש כפרופ' אורח במוסדות אקדמיים מחוץ לישראל, ביניהם אוניברסיטת סטנפורד ואוניברסיטת קולומביה[24].

פובליציסטיקה וספרות

לרובינשטיין קריירה תקשורתית כפובליציסט. בשנות ה-60 כתב מאמרים בעיתונות נגד מה שהוא כינה כפייה דתית וכניעה לדתיים[25] ונודע כפובליציסט ומרואיין פופולרי[26]. בין השנים 1969 ל-1972 הגיש תוכנית ויכוחים בטלוויזיה החינוכית בשם "בומרנג"[27]. משנת 1964 ועד לשנת 2004 היה חבר במערכת "הארץ" וכותב קבוע בעיתון, שם עסק בשיטתיות בנושאי דת ומדינה ובמאבק באנטישמיות, בייחוד באנטישמיות שהוא מייחס לשמאל הפוליטי באירופה[28]. כמו כן כתב בקביעות במוסף לשבת של עיתון מעריב ובעיתונים שונים בעולם ובהם ה-New York Times.

בתחילת 2005 יצא לאור רומן ביכורים פרי עטו של רובינשטיין, "השמיכה", המתאר סיפורי חיים נפרדים ומחוברים של דמויות ישראליות מימי טרום הקמת המדינה ועד ימינו אנו. דרך עלילות מורכבות בחייהן נפרשת יריעה רחבה העוסקת בנושאים הנוגעים למהותה של החברה הישראלית. בתחילת 2006 יצא לאור רומן נוסף פרי עטו, "כביש מספר חמש". בשנת 2007 יצא לאור רומן שלישי, "הים שמעלינו", ולאחריו שני רומנים נוספים - "כניסה נפרדת" (2009), "אהבות אסורות" (2010) ו"השמש השחורה" (2013)[29]. בשנים האחרונות הנחה רובינשטיין תוכנית רדיו בתחנת קול המוסיקה"שחרית מוזיקלית לנהגי משאיות ואוטובוסים" (2014-2015)[30].


רובינשטיין מתגורר בתל אביב. הוא נשוי לעורכת הדין רוני רובינשטיין, נכדתו של יעקב שלוש, ממייסדי תל אביב. הם הורים לשניים וסבים לנכדים.