אפרים קציר | ביוגרפיה

ביוגרפיה

ראשית חייו

קציר נולד בשנת 1916 ליהודה וצילה קצ'לסקי בקייב שבאימפריה הרוסית, אליה הגיעו מפולין במהלך מלחמת העולם הראשונה. בשנת 1920 שבה משפחתו לפולין, לעיר לודז', ובתחילת שנות ה-20 עלתה לארץ ישראל והתיישבה בירושלים.[1] בראשית שנות השלושים למד בגימנסיה העברית בשכונת רחביה שבירושלים והיה מדריך בנוער העובד. שולמית לסקוב, שהייתה בת כתתו, תיארה אותו:

"אפרים היה נער גבוה למדי, קצת שמן, שטוב לבו היה שפוך על פניו המחייכות תמיד. הוא הצטיין בכל הלימודים, אפילו בציור ובהתעמלות... אך לא זה היה העיקר בעינינו אנו, חבריו לכתה, אלא הנכונות שלו לעזור לכל מי שנזקק לעזרה... בהפסקות היה מלמד אותנו ומכין אתנו את השיעורים... תמיד היה מוכן לעודד כל מי שרוחו נפלה. אינני זוכרת אותו כועס אפילו פעם אחת."

שלומית לסקוב, לפנים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, בני ברק 2010 עמ' 83

בשנת 1933 סיים את לימודי התיכון ובהמשך למד ביוכימיה באוניברסיטה העברית. לאור דרישת האוניברסיטה כי המרצים יעבירו את שיעוריהם בעברית, ביקשה טשרנה רייס מקציר שיעזור לה ויתרגם לה את הרצאותיה. בתמורה לימדה אותו את פרטי מחקרה על תכונות הפלנקטון. מחקרה של ד"ר רייס השפיע על מחקריו העתידיים של קציר עצמו.[2]

בשנת 1941 קיבל תואר דוקטור על עבודה בהדרכת מכס פרנקל.

ב-1939 סיים את קורס הקצינים (מפקדי המחלקות) של "ההגנה" ביבנאל, והיה אחראי על הצד המדעי במחלקת המחקר של הארגון. במאי 1948 מונה למפקד חיל המדע (חמ"ד) של צה"ל בדרגת סגן-אלוף (אז דרגה אחת מתחת לאלוף).

כמדען

בשנת 1949 הצטרף למכון ויצמן למדע, שם הקים את המחלקה לביופיזיקה ועמד בראשה עד לבחירתו לנשיא ב-1973. בחלק מתקופה זו, בשנות החמישים היה חבר בשורת המתנדבים. הוא התגורר ופעל במכון ויצמן עד יום מותו. בשנים 19661969 כיהן כמדען הראשי במשרד הביטחון,[3] תפקיד חדש שהחליף את תפקיד היועץ המדעי לשר הביטחון שבו כיהן דוד ברגמן מאז קום המדינה. ועדה בראשותו בדקה את ארגון המחקר הממשלתי, ובין המלצותיה הייתה הקמת תפקיד המדען הראשי במשרדי הממשלה השונים. תפקיד המדען הראשי במשרד התעשייה והמסחר היה זרז חשוב בהתפתחות התעשייה עתירת הידע בישראל. ב-1966 מונה לחבר בוועדה לאנרגיה אטומית.

קציר ראה חשיבות גדולה בטיפוח החינוך המדעי. יחד עם פרופ' שלמה הסטרין היה העורך הראשון של כתב העת "מדע", ובהמשך היה חבר מועצת המערכת של כתב העת. הוא עמד בראש הוועדה לקידום החינוך המדעי לנוער מהקמתה ב-1968 ועד לאחר פרישתו לנשיאות המדינה. הוא המשיך בפעילותו המדעית גם בין תפקידיו החוץ-מדעיים השונים וגם לאחר פרישתו מתפקידים אלה. קציר חקר בין היתר מבנים של חלבונים, היבטים של מסיסות ואי-מסיסות, העברת אנרגיה בין חלבונים, קינטיקה אנזימטית ו פירוק כימי של חלבונים. אחת מתרומותיו החשובות הייתה פיתוח שיטה לקיבוע אנזימים, שיטה שמשמשת בתעשיות התרופות והמזון.

נשיא המדינה

קציר מבקר בחפירות תל דן מקבל הסברים מהארכאולוג וסיליוס צפיריס
נשיא המדינה אפרים קציר לוחץ יד לשייח בדואי, שבא לקבל את פניו בכניסה לבית ספר שדה בסנטה קתרינה, 18 בנובמבר 1974
קציר בזקנתו, 2006

במרץ 1973 נבחר קצ'לסקי כמועמדה של מפלגת העבודה לתפקיד נשיא המדינה, לאחר שניצח במרכז המפלגה את יצחק נבון. הוא היה מועמדם של יוצאי מפא"י, כדוגמת גולדה מאיר ופנחס ספיר, לעומת נבון, שהיה מועמד יוצאי רפ"י. באפריל 1973 נבחר על ידי הכנסת לנשיא המדינה, בהתמודדות מול אפרים אלימלך אורבך, והחל לכהן בתפקיד ב-24 במאי באותה שנה. קציר היה לנשיא המדינה הראשון שהתבגר בישראל. עם בחירתו, עברת את שמו מקצ'לסקי לקציר, בעקבות אחיו אהרן, שנרצח שנה קודם לכן.

קציר הנהיג את הענקת אות הנשיא למתנדב, ששני הזוכים הראשונים בו (ב-1974) היו יעקב מימון והאגודה למען החייל. בתקופת כהונתו פרצה מלחמת יום הכיפורים. התבטאותו על אודות האחריות לניהול המהלכים לקראת המלחמה ב-24 בנובמבר 1973 – "כאשר יתלבנו כל המעשים שנעשו בקשר למלחמה, אני חושש שנמצא כי היו בהם מחדלים לא-מעטים. אסתכן ואומר – מחדלים צבאיים ומדיניים, מחדלים שכולנו אשמים בהם, משום שרצינו להיות בעולם אוטופי שלא היה זהה לחלוטין עם המציאות שחיינו בה" – ספגה ביקורת רבה מאחר שנתפסה כניסיון להמעיט באשמתם של ראשי המדינה והצבא ונזכרה כ"כולנו אשמים".

ב-19 בנובמבר 1977 היה הראשון שקיבל את פניו של נשיא מצרים אנואר סאדאת, כאשר הגיע לביקור היסטורי בישראל.

לאחר הנשיאות

פסלו של אפרים קציר במשכן הנשיא

קציר לא רצה להמשיך לכהן כנשיא קדנציה נוספת, ולאחר תום תקופת כהונה אחת ב-1978 פרש, סיבה ראשונה: בגלל אהבתו למדע, וסיבה נוספת: "אם אתה מכהן במישרה כל כך נכבדה יותר מחמש שנים, אתה מתחיל להסתכל על הסובב אותך מלמעלה למטה. זאת לא רציתי בשום פנים ואופן."

כשסיים את תפקידו נרשמו כל המתנות שקיבל, כ"רכוש מדינה", אולם חפצי אומנות שקיבל הושאלו וקישטו את הרחובות הסמוכים לביתו של קציר[4].

לאחר פרישתו חזר לפעילות מדעית, ועסק במחקר-בסיסי בעיקר של חלבונים. ועמד בראש המרכז לביוטכנולוגיה באוניברסיטת תל אביב, שהיה בין יוזמיו ומקימיו. במרכז גם לימד והיה קשור לפעילות המדעית שבו. בשנת 1984 הצטרף למועצה האקדמית המייעצת של אורט כנשיא המועצה. בין השנים 19861990 שימש כנשיא אורט העולמי.

ב-1988 התמנה ליושב ראש הוועדה הלאומית לביוטכנולוגיה ולאחר מכן לנשיא הוועדה, ובתפקידיו תרם רבות לפיתוח המחקר והתעשייה הביוטכנולוגיים בישראל.

ב-30 במאי 2009 נפטר קציר בביתו שבמכון ויצמן ברחובות, בן 93 במותו. לבקשתו, לא נטמן בחלקת גדולי האומה בהר הרצל אלא בבית העלמין ברחובות, לצד רעייתו נינה.

דעותיו

התנגד לכניסת צה"ל לביירות במלחמת שלום הגליל, לאחר טבח סברה ושתילה, פרסם עם עוד חמשה מדענים גילוי דעת שעל הממשלה להקים ועדת חקירה ממלכתית (בניגוד לדעת הממשלה) בלתי תלויה. "לא יתכן שהנתבע יהיה גם הדיין".

התנגד לכך שמדינת ישראל מקבלת תמיכה כספית מארצות הברית.

פרסים

עבודתו המדעית זכתה להערכה רבה. בשנת 1950 זכה בפרס ויצמן למדע של עיריית תל אביב. בשנת 1959 קיבל במשותף עם תלמידו, מיכאל סלע, את פרס ישראל למדעי החיים. שנה מאוחר יותר נבחר כחבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, וב-1961 הוענק לו פרס רוטשילד. על תרומתו בפיתוח של אנזימים מקובעים זכה קציר ב-1985 בפרס יפן. כמו כן קיבל תוארי כבוד מאגודות מדעיות ומאוניברסיטאות שונות בעולם. ובשנת 1966 היה הישראלי הראשון שנבחר כחבר זר של האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים. ב-1977 נבחר לחבר חוץ בחברה המלכותית הבריטית (הישראלי השני). משנת 1991 היה חבר כבוד באקדמיה הרומנית.[5] המחלקה להנדסת ביוטכנולוגיה במכללה האקדמית להנדסה אורט בראודה בכרמיאל נקראה על שמו בעודו בחיים.