בית המשפט העליון של ארצות הברית | היסטוריה

היסטוריה

יסוד והתפתחות

בית המשפט העליון הוא בית המשפט היחיד שהקמתו מוגדרת בחוקה. כל שאר בתי המשפט הפדרליים יסודם בחוקים של הקונגרס. בסעיף (3), סעיף קטן (1) של החוקה מוצהר:

... The judicial Power of the United States, shall be vested in one supreme Court, and in such inferior Courts as the Congress may from time to time ordain and establish. ...


סמל ארצות הברית
ערך זה הוא חלק מסדרת
ממשל ופוליטיקה של ארצות הברית
יחסי החוץ

תולדות בית המשפט העליון משקפות את התפתחותה של ארצות הברית. בשנותיו הראשונות הוקדש רוב זמנם של השופטים לשמיעת ערעורים על החלטות פדרליות נמוכות יותר. הנשיא הראשון של בית המשפט היה ג'ון ג'יי. כל אחד מהשופטים היה ממונה על אחד ממחוזותיה של ארצות הברית והרבה להופיע בבית המשפט של אותו מחוז כפוסק. בית המשפט העליון עצמו, במושבו בפילדלפיה, בניו יורק ולבסוף בוושינגטון, דן במקרים של נידונים מרובי אזרחויות ובעניינים הקשורים לצי, ולהם הקצה את תשומת הלב הרבה ביותר.

החלטה חשובה ב-1842 של בית המשפט העליון קבעה כי במקרים שבהם אין הדיון קשור לאזרח של מדינה אחת בלבד, יתנהל הדיון על פי המשפט המקובל (common law) הפדרלי.

ימי ג'ון מרשל

מעמדו של בית המשפט היה לא בטוח במידת-מה, עד הגעתו של "הנשיא הגדול", השופט ג'ון מרשל. מרשל, פדרליסט נלהב, ביסס בשנת 1803, בפסק דין מרבורי נגד מדיסון, את עיקרון הביקורת השיפוטית: זכותו של בית המשפט העליון לבטל את חוקי הקונגרס, אם הם סותרים את החוקה, לפי פרשנות בית המשפט.

הפסיקה שאפשרה את ביטול חוקי הקונגרס היא ציון דרך חשוב מאין כמותו, משום שהחוקה אינה מציינת בפירוש שסמכות כזו ניתנת לבית המשפט העליון. מרשל, במידה רבה של חוכמה פוליטית, עיגן עיקרון זה דווקא בפסק דין שתמך בנשיא תומאס ג'פרסון, וכך ריכך את התנגדותו העזה לאקטיביזם שיפוטי.

למרשל היה תפקיד חשוב בביסוס הכוח הפדרלי מול המדינות. ב-1819, בפסק הדין McCulloch v. Maryland, אישר בית המשפט את קיומו של בנק לאומי שני, ותמך בפרשנות פדרליסטית מרחיבה. ב-Gibbons v. Ogden אושרר כוחו של הקונגרס להסדיר סחר.

ימי רוג'ר טוני

ממשיכו של מרשל, רוג'ר טוני, הרחיב דווקא את סמכות המדינות, באשררו את שליטתן המלאה על הסמכות המשטרתית. פסק דין דרד סקוט נגד סנדפורד מ-1857 היה נקודת שפל לבית המשפט (אף שטוני עצמו, איש הדרום, סלד מהעבדות ושחרר את כל עבדיו לפני כניסתו למשרה). בפסק דין זה בית המשפט הגביל את סמכותו של השלטון הפדרלי לאסור עבדות במדינות. איסור על עבדות בצפון היה, לפי דעת השופטים, בגדר פגיעה בלתי נסבלת בזכות לרכוש. בכך ביטל בית המשפט את פשרת מיזורי והוביל למלחמת האזרחים האמריקאית.

הפגיעה ביוקרתו של בית המשפט בעיני האמריקנים בצפון הייתה גדולה. במלחמת האזרחים עצמה, במסגרת פסק הדין אקס פארטה מרימן, אתגר טוני את סמכותו של לינקולן לפגוע ב"הביאס קורפוס" (האיסור על מעצר ללא דיון משפטי), אך הנשיא התעלם מהחלטתו, והעיתונות בצפון גינתה אותה.
לינקולן אמר אז, כי אם היה נמנע מלפגוע בהביאס קורפוס, הייתה התוצאה "ביטולם של כל החוקים פרט לאחד".

ממלחמת האזרחים עד 1937

בניין בית המשפט העליון בוושינגטון, ועליו הכתובת "צדק שווה תחת החוק"

התקופה הגדולה השנייה בימי בית המשפט החלה עם תום מלחמת האזרחים ובאה לקיצה בימי הנשיא רוזוולט.

התיקון הארבעה עשר לחוקה ב-1868 הרחיב את סמכויות בית המשפט. עתה הייתה לו סמכות התערבות בעניינים בין-מדינתיים, אם לדעתו חוּלל בהם "ההליך המשפטי הנאות" (due process of law), או שהגנה שווה לפני החוק לא נאכפה בהם.

בשלהי המאה ה-19 היה שיטפון הערעורים כה גדול, עד שהפסיקה בכל תיק הושהתה ל-3 שנים. ב-1891 הקים הקונגרס את בתי המשפט המחוזיים הפדרליים לערעורים, והשופטים לא היו צריכים להמשיך ולהסתובב במחוזות בעצמם.

בתחילת המאה ה-20 גילה בית המשפט שמרנות רבה בפסיקותיו. הוא הרבה להיצמד לתקדימים, אסר על מדינות לאמץ חוקים מסדירי תעסוקה (כבתיק Lochner v. New York) בשם חופש הקניין וחופש החוזים, אך לא מנע מהן להגביל זכויות אזרח אחרות. ב-1896 אף אישר בית המשפט את זכות המדינות להפריד בין גזעים בפסק דין פלסי נגד פרגוסון. ב-1901 קבע בית המשפט שבטריטוריות המסופחות לארצות הברית לא חלה בהכרח מגילת הזכויות החוקתית. באמצעות שימוש בפורמליזם, שהאדיר את זכויות המדינות, ביטל למעשה בית המשפט את התיקון ה-14, ואפשר למדינות הדרום להתעמר בשחוריהן כמעט ככל העולה על רוחן[דרושה הבהרה].

בחריג אחד נקט בית המשפט עמדה ליברלית יחסית. הוא לא ביטל חוק שעות עבודה מקסימליות של נשים. פרקליט המדינה, לואי ברנדייס (אחר כך שופט בעצמו) לא ניסה להוכיח את תקפותו המשפטית של החוק, אלא הציג ראיות מכריעות, מפיהם של רופאים, פקחים ועובדים סוציאליים, ששעות עבודה רבות מדי פוגעות קשות בבריאותן ובמצבן הנפשי של הנשים.

לאחר מלחמת העולם הראשונה הובילו אוליבר ונדל הולמס וברנדייס קו של הגנה עיקשת יותר על חירויות האדם, אם כי לא תמיד זכו לתמיכת חבריהם לכס.

שני פסקי דין חשובים בתקופה זו עוסקים בחופש הביטוי. באחד נשלח לכלא סוציאליסט שקרא שלא להתגייס לצבא במלחמת העולם הראשונה. השופט אוליבר ונדל הולמס אמר כי חופש הדיבור אינה מקנה את הזכות לצעוק "אש!" בתיאטרון צפוף. אולם בפסק דין אחר קבעו הולמס וברנדייס, כנגד דעת הרוב, כי יש לצמצם כל איסור על חופש הביטוי למצב של "סכנה ברורה ומיידית".

פסק דין מסוג שונה, שהיה ליברלי פחות, אישר למדינה לכפות עיקור על מפגרים מסיבות של אאוגניקה. "שלושה דורות של אימבצילים הם די והותר", כתב הולמס.

שנות רוזוולט

כניסתו של הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט לבית הלבן פתחה תקופה חוקתית חדשה. הנשיא האיץ בקונגרס וזה חוקק חקיקה סוציאלית רחבה וחסרת תקדים, שביססה את ה"ניו דיל". חלקים גדולים מהחקיקה הכלכלית הזו הותקפו בטענה שהם גוזלים מהמדינות את סמכותן החקיקתית.

מ-1935 עד 1937 ביטל בית המשפט חלקים מרכזיים מחקיקת ה"ניו דיל", בדרך כלל ברוב של 5 ל-4. לעומת הרוב, שופטי המיעוט כמו קארדוזו וברנדייס, הביעו תמיכה בצעדי הנשיא. רוזוולט, שעד אז לא עלה בידו למנות אפילו שופט אחד, החליט להסיר את המכשול המשפטי מעל דרכו בכל מחיר. הוא הציע לקונגרס "להזרים דם חדש" לבית המשפט, באמצעות סילוקם של השופטים שהגיעו לגיל 70. כדי שהתוכנית תהיה חוקתית, הסכים רוזוולט ששופטים שירצו להישאר, ישארו, אך יתווסף שופט חדש כנגדם, ובית המשפט יורחב במספר שופטיו. הקונגרס לא אישר את התוכנית "להעמסת בית המשפט". עם זאת שני שופטים שנבהלו הצטרפו למחנה הליברלי, ויצרו רוב של 5-4 בעד הניו דיל. שופט אחר, ואן דוונטר, שלא היה מסוגל לעמוד בלחץ הציבורי, פרש מבית המשפט. הרוב שנוצר הצדיק את הסטייה מהגישה החוקתית המסורתית והדגיש תלות הדדית כלכלית בין מדינתית בארץ, בטענה כי דרושה יד מכוונת של שלטון מרכזי. בית המשפט אמר ש"רווחת הכלל" המוזכרת בחוקה כמטרה ראשונה במעלה מצדיקה את הרחבת סמכויות הקונגרס.

ב-1938 ביטל בית המשפט, בעניין אחר, את ההחלטה מ-1842 שהצדיקה שימוש במשפט המקובל, והחזיר את משפט המדינה. אך אם כאן הייתה היצמדות לזכויות המדינות, בפסק אחר תמך בית המשפט בכוחו של הקונגרס למסות פעילויות מדינתיות פנימיות.

בשנות ה-40 היה בית המשפט העליון ליברלי יותר. רוזוולט הותיר בו את חותמו[דרושה הבהרה]. אף על פי כן אשרר בית המשפט את החוקתיות של כליאת היפנים–אמריקנים בתקופת מלחמת העולם השנייה (תפקיד פעיל באפיזודה זו היה לארל וורן, שייעשה לאחר מכן נשיא בית המשפט ואז שימש כמושל קליפורניה. וורן הביע על כך חרטה בדיעבד).

העשורים של זכויות האזרח

בשנות החמישים הרבה בית המשפט לעסוק בזכויות האזרח. המקארתיזם של אותה תקופה גם הוא עמד בפני בחינה שיפוטית. לקראת סוף העשור משך בית המשפט ביקורת עזה ממשפטנים שמרנים, שכן יותר ויותר הודגשו על ידו זכויות האדם, גם על חשבון הביטחון הלאומי.

בבית המשפט נוצרה חלוקה – פרנקפורטר תמך באי התערבות משפטית בשאלות הקשורות לביטחון, למרות החשש לפגיעה בזכויות אזרח. הזרם השמאלי-אקטיביסטי, שבו חברו בלאק ודאגלס, סבר כי מגילת הזכויות היא מוחלטת ואינה נתונה לפגיעה כלשהי. אנקדוטה מעניינת לגבי השופט בלק היא שאדם זה, ממובילי מהפכת זכויות האזרח, כמעט שנפסל מלהתמנות משום שבנעוריו חבר לקו קלוקס קלאן. ב-1954 התאחדו חברי בית המשפט, בראשם הנשיא ארל וורן, בפסיקה המפורסמת של בראון נגד מועצת החינוך, שבה נקבע כי הפרדה בין גזעית אינה חוקתית.

בשנות השישים הורחבה ההגנה על זכויות האזרח עוד יותר, בתחום ההליך הפלילי, תפיסות וחיפושים לא סבירים. התקבל פסק דין מירנדה נגד אריזונה, שלפיה חייבים להזהיר חשוד כי כל מה שיאמר יכול לשמש כנגדו. בנוסף, נקבע העיקרון כי לכל אדם מגיע קול שווה, קרי המחוזות בבחירות לבית הנבחרים חייבים להיות שווים באוכלוסייתם, ושונה הנוהג המקובל עד אז, שאיפשר מצב שבו מחוז מרובה שחורים זכה לאותו מספר נציגים כמו מחוז קטן שאוכלוסייתו לבנה.

ב-1967 מונה לבית המשפט השופט הליברלי המובהק, ת'ורגוד מרשל, השחור הראשון שכיהן כשופט בבית המשפט העליון. מרשל מונה על ידי לינדון ג'ונסון.

ריצ'רד ניקסון, בקדנציה הראשונה בבית הלבן, שינה את הרכב בית המשפט כליל. הוא הוסיף את השופטים ברגר (כנשיא), בלקמן, פאוול ורנקוויסט. השופט ווייט, שמונה על ידי ג'ון פ. קנדי, הצטרף אליהם לעיתים קרובות ויצר גוש של חמישה שמרנים, שהדגישו זכויות קניין וחופש מהתערבות ממשלתית, וביטלו כמה מפסיקותיו מרחיקות הלכת של בית המשפט של ארל וורן. כך למשל אושררה סמכותו של מועדון להנהיג סלקציה גזעית בכניסה אליו, נקבע שחופש הביטוי ואף חסינות חברי הסנאט אינה מאפשרת הפצת חומר נפיץ פוליטית שהממשל טוען שהוא מסווג.

בתחומים אחרים דווקא פסק בית המשפט באופן ליברלי. למשל, עונש המוות הוכרז כלא חוקתי, מטעמים של ענישה אכזרית ובלתי רגילה (Furman v. Georgia). עם זאת, בית המשפט לא אסר לחלוטין את עונש המוות, אלא רק הגביל אותו, וב-1976 אושרו כמה חוקי עונש מוות ששינו מצורתם (מכיוון שעונש המוות מוזכר בפירוש בחוקה, קשה מאוד לטעון שהחוקה אוסרת עליו לחלוטין, אך בדעת מיעוט כזו אחזו שניים מהשופטים).

ב-1974, על רקע פרשת ווטרגייט, פסק בית המשפט, שבו ישבו שלושה ממינוייו של הנשיא המכהן ניקסון, בהחלטה פה אחד, שעל ניקסון למסור לרשויות החקירה את ההקלטות מהבית הלבן. כעבור שלושה שבועות נאלץ ניקסון להתפטר.

פסק הדין המרכזי באותה תקופה, ומהמפורסמים בתולדות בית המשפט, הוא רו נגד וייד, בהחלטה שהציגה עמדה ליברלית מובהקת, קבע בית המשפט כי לאישה יש זכות חוקתית לבצע הפלה.

אחד המאבקים הרעיוניים בבית המשפט הוא בין חסידי הזכות לרכוש לבין החולקים עליה. כך למשל, בהחלטה בתיק San Antonio Independent School District v. Rodriguez, שנתקבלה כחודשיים לאחר רו, נקבע כי לממשלה אין חובה לספק חינוך, זאת בפסיקה של חמישה מול ארבעה.

ב-1987 פסק בית המשפט בתיק אדוארדס נגד אגילר כי בהוראת התנ"ך כלשונו בתור מדע, כפי שחפצים הבריאתנים, יש משום הפרה אסורה של הפרדת הדת מהמדינה.

בית המשפט תחת רנקוויסט

שישה משופטי בית המשפט של רנקוויסט – משמאל לימין: אוקונור, קנדי, סוטר, תומאס, גינסבורג וברייר

למן 1986 ועד מותו ב-2005, כיהן ויליאם רנקוויסט כנשיא בית המשפט, והגוש השמרני המצדד בו, שמנה את השופטים אנטונין סקאליה וקלרנס תומאס, אליהם הצטרפו בדרך כלל גם אנתוני קנדי וסנדרה דיי או'קונור, האישה הראשונה בבית המשפט, יצר "מהפכה שמרנית". ברוב קטן המשיך בית המשפט לתמוך בעיקרון הזכות החוקתית להפלה, כפי שנקבעה בפסק דין רו נגד וייד. עם זאת, אף השופטים השמרניים מציינים כי גם עבורם, פסק דין רו מהווה תקדים מחייב (stare decisis).

הוויכוח על ההפלה המלאכותית, שבו רוב האמריקנים הם לצידו של בית המשפט[דרוש מקור], שם את בית המשפט בלב הסערה. סירובו של הסנאט לאשר את מינויו של השמרן הקיצוני רוברט בורק והרוב הצר (52-48) שבו אושר קלרנס תומאס, שהואשם בהטרדה מינית קודם למינויו, גם הם תרמו לפוליטיזציה של בית המשפט.

לשופטים ליברלים נחשבים ברייר, גינסבורג, סטיבנס וסוטר.

בדצמבר 2000 החליט בית המשפט להתערב בשאלה האם ספירת הקולות בפלורידה תימשך, או שתופסק וניצחונו של ג'ורג' בוש ייקבע על פי הקולות שכבר נספרו. אף שההחלטה כפשוטה אינה קשורה למחלוקת בין שמרנים לליברלים, נוצר בבית המשפט רוב של 5-4 אשר הכריע ב-12 בדצמבר לטובת הפסקת הספירה כשהתפלגות השופטים חופפת את הקו שמרנים - ליברלים.

הטענות למניעים פוליטיים מאחורי החלטה זו הציגו את השופטים העליונים כלא יותר מאשר פוליטיקאים. השופט סטיבנס כתב בדעת מיעוט: "אין אנו יודעים מי ניצח בבחירות לנשיאות, אך אנו יודעים מי המפסיד – אמון הציבור בבית המשפט כבורר נטול פניות בענייניה של האומה". גם השופטת גינסבורג אמרה כי "בית המשפט נלכד בסערה".

מהפסיקות החשובות ביותר שקיבל בית המשפט העליון בשנותיו האחרונות תחת רנקוויסט:

  • בתמיכתה של השופטת סנדרה דיי או'קונור, אושרה אפליה מתקנת מצומצמת לטובת שחורים בכניסה למוסדות השכלה גבוהה, ובתמיכתם של או'קונור ואנתוני קנדי נקבע כי הזכות לקיום יחסי מין, גם הומוסקסואליים, מעוגנת בחוקה.
  • הצטרפות או'קונור וקנדי לצד הליברלי הביאה גם לקביעה כי הסמכות של הרשות השופטת האזרחית בארצות הברית חלה אף על עצורי גואנטאנמו.
  • בברית מפתיעה בין סקאליה, תומאס וחלק מהשופטים הליברליים נקבע כי לנאשמים זכות לתבוע שנסיבות להחמרה בעונשם יוכחו למעלה מכל ספק סביר לפני חבר מושבעים, ושימוש בהן לא יהיה נתון לשיקול דעתו של שופט, כפי שהיה מקובל עד אז.
  • הצטרפותו של קנדי לליברליים הביאה להחלטה חשובה בנושא ההוצאות להורג. נקבע כי נידונים לא יוצאו להורג על מעשים שביצעו לפני גיל שמונה-עשרה. חמשת השופטים שתמכו בהחלטה נימקו אותה בין השאר ברצונם להיצמד לסטנדרטים בינלאומיים מקובלים.
  • בפסיקה שעוררה ויכוח ציבורי עז בארצות הברית, במסגרתו נטען כי היא אינה תואמת לתיקון החמישי, נקבע כי זכות הקניין אינה עומדת לאזרחים כאשר הרשות הציבורית דורשת פינויים מביתם לטובת יוזמת פיתוח שתועיל לכלל, אפילו נעשית בידי יזם פרטי. הפסיקה הוזכרה גם בישראל, כתקדים בעניין תוכנית ההתנתקות.[1]
  • פסיקה חשובה מתחום אחר ניתנה פה אחד – השופטים קבעו ביוני 2005 כי חברה המפיצה תוכנה לשיתוף קבצים יכולה להיתבע על כך, ואינה יכולה לטעון שהתוכנה נועדה לשימושים חוקיים.

סנדרה דיי או'קונור, ה"קול הצף" של בית המשפט, הודיעה על פרישתה ביולי 2005. בתחילה חפץ הנשיא בוש למנות את השופט השמרן ג'ון רוברטס כמחליפה, אולם כאשר הלך לעולמו בספטמבר נשיא בית המשפט ויליאם רנקוויסט, החליט בוש שרוברטס יזכה לקידום גדול עוד יותר וימונה למחליפו כנשיא בית המשפט. אף שמינוי ישיר של משפטן לתפקיד נשיא, מבלי שיכהן קודם כשופט עליון מן המניין, עלול להיראות מפתיע, למעשה הוא מקובל מאוד בהיסטוריה המשפטית האמריקנית. רוברטס נחשב לבעל כישורים מעולים ומיעט בהתבטאויות שמרניות רדיקלית בעבר ולפיכך אושר מינויו בסנאט בקלות יחסית.

בית המשפט תחת רוברטס