בנימין נתניהו | הפרישה מהפוליטיקה והחזרה (1999–2009)

הפרישה מהפוליטיקה והחזרה (1999–2009)

נתניהו עם ולדימיר פוטין במוסקבה, 2000

לאחר שהפסיד בבחירות 1999, פרש נתניהו מהנהגת הליכוד ומחברותו בכנסת, ובאוגוסט 1999 מונה ליועץ לחברת באטמ תקשורת מתקדמת[38][39].

עם נפילת ממשלת ברק בסוף שנת 2000, ביטא נתניהו שאיפה לחזור לפוליטיקה. על פי חוק, התפטרות ברק אמורה הייתה להוביל לבחירות לראשות הממשלה בלבד. נתניהו דרש שיתקיימו גם בחירות לכנסת, בנימוק שאחרת לא תתאפשר הקמת ממשלה יציבה. ש"ס, שלא רצתה להסתכן בירידת כוחה, סירבה לתמוך בפיזור הכנסת, אך סייעה להעברת חוק שאיפשר לנתניהו להתמודד בבחירות המיוחדות לראשות הממשלה. נתניהו החליט שלא להתמודד, החלטה שהובילה לעלייתו המפתיעה לשלטון של אריאל שרון, שנחשב באותה עת ל"בלתי בחיר" ולפופולרי פחות מנתניהו.

בטרם מבצע "חומת מגן", תקף נתניהו את הבלגתו של שרון מול הפיגועים וקרא לכניסת צה"ל לערים הפלסטיניות. הוא קרא גם ליצירת הפרדה בין השטחים הפלסטיניים לישראל, אם כי שמר על עמימות לגבי האופן שבו תבוצע הפרדה זאת. רק מאוחר יותר היה מתומכיה של גדר ההפרדה. עם פירוק ממשלת האחדות בסוף שנת 2002, הצטרף נתניהו לממשלת שרון כשר החוץ. הוא התמודד מול שרון על הנהגת הליכוד, אך הפסיד בבחירות הפנימיות בנובמבר בהפרש של 24%[40].

שר האוצר

נתניהו כשר האוצר, 2003

עם כינון ממשלת שרון השנייה בתחילת 2003, הוצע לנתניהו תפקיד שר האוצר. נתניהו, שחפץ בתיק החוץ, סירב תחילה, אך לבסוף קיבל את התפקיד, לאחר שהובטחה לו יד חופשית וגיבוי מצד ראש הממשלה, הבטחה שאכן קוימה במהלך הקדנציה. נתניהו גרס כי עידוד כלכלת השוק יביא לצמיחה ולשיפור המצב הכלכלי במשק. במהלך כשנתיים וחצי שבהן כיהן כשר אוצר, ערך רפורמות מרחיקות לכת בתחומים שונים, בעיקר בתחום המיסוי ושוק ההון. הוא הוביל מדיניות קפיטליסטית תקיפה, וקידם יוזמות להפחתת הוצאות הממשלה, קיצוצים נרחבים בתקציבי הרווחה והפרטת חברות ממשלתיות.

צעדים בולטים של נתניהו כשר האוצר:

  • בתחילת כהונתו, האיץ את הרפורמה שהחל בה קודמו, סילבן שלום, שבאה להקטין את שיעורי מס ההכנסה, ובמקביל ביטל פטורים והרחיב את בסיס המס. בין הפטורים האמורים בולט ביטול הקלות המס לתושבי ההתנחלויות, צעד שבו העדיף לדבריו את גישתו הכלכלית על פני זיקתו להתנחלויות. באמצע 2004 הוביל מהלך נוסף, שבו המשיכו גם שרי האוצר שבאו אחריו, להורדת נטל מס ההכנסה ומס החברות בהדרגה עד שנת 2010, להורדת המס השולי המרבי על יחידים ל-44% (לעומת 50% בשנת 2002) והמס על חברות – 25% (לעומת 36% ב-2002). מגמה זו השתנתה בעת כהונתו של נתניהו כראש הממשלה, כאשר בשנת 2012 הועלה שיעור המס השולי המרבי ל-48% (ועלה למעשה ל-50% בשנת 2013), אולם שיעורי המס במדרגות הנמוכות יותר (עד הכנסה של כ-40,000 ש"ח לחודש) ירדו במידה ניכרת (הצעד הראשון ברפורמה זו העניק הקלות מס לכל העובדים, בלי יוצא מהכלל, משום שנכללה בו הפחתה של דמי ביטוח לאומי לבעלי שכר נמוך, אך יתר שלביה היטיבו ישירות רק עם בעלי הכנסה בינונית ומעלה). במסגרת תיקון 147 לפקודת מס הכנסה, הועלה שיעור המס מ-15% ל-20% על רווחים ראליים בשוק ההון (לרבות מניות בבורסה וריביות על פיקדונות), והחל משנת 2007 גם על שבח מקרקעין.
  • יזם פתרון למשבר קרנות הפנסיה הגרעוניות, שכלל העברתן של קרנות הפנסיה הגרעוניות לניהול מיוחד (הלאמה), ומכירת הקרנות המאוזנות שבבעלותן (בעיקר לחברות הביטוח). לקרן פועלי הבניין, שכבר הייתה חדלת פרעון, אפשרה תוכנית הסיוע את תשלום הפנסיה לחבריה. צעד זה לווה בהעלאה ניכרת של הפרשות העמיתים בקרנות הגרעוניות ומעבידיהם, וצמצום בזכויות העמיתים.
  • הביא להקפאת ערכן של נקודות הזיכוי ממס הכנסה למשך שנים אחדות[41].
  • שינה את הקריטריונים לקבלת קצבאות רווחה ("תשלומי העברה"), והביא לקיצוץ בקצבאות המוסד לביטוח לאומי. מטרתה של מדיניות זו נועדה, לדבריו, לעודד אנשים החיים מקצבאות לצאת לעבודה[42]. הקיצוץ בקצבת הילדים היה חריף במיוחד, והוא התאפשר לנוכח העובדה שהמפלגות החרדיות, שבאופן מסורתי פעלו להגדלת קצבה זו (לדוגמה חוק הלפרט), לא היו חלק מהקואליציה. הקיצוצים בקצבת הילדים פגעו בעיקר במגזרים החרדי והערבי, שבהם שיעור הילודה גבוה יחסית. קיצוצים נוספים בקצבאות פגעו באמהות החד-הוריות, במובטלים ובקשישים, ועוררו גל של שביתות במגזר הציבורי ומחאות, כדוגמת זו של ויקי קנפו.
  • בתחילת 2004, הוביל קיצוץ במיסים על קשת רחבה של מוצרי צריכה, והקדים בחודשים אחדים את החזרת המע"מ לשיעור של 17%.
  • קידם רפורמה בשוק ההון, באמצעות "ועדת בכר", שבהתאם להמלצותיה, שמומשו לאחר כהונתו של נתניהו, נאלצו הבנקים למכור את קופות הגמל ואת קרנות הנאמנות שהיו בבעלותם.
  • הפרטות: במהלך כהונתו, הועברו מספר חברות שהיו בשליטת הממשלה לשליטת גופים פרטיים. ב-2003, הונפקו בבורסה מניות "אל על", עובדה שאיפשרה ל קבוצת "כנפיים" של האחים דדי ואיזי בורוביץ לזכות בשליטה בחברה. בתחילת 2004, מכרה המדינה את מניותיה בחברת הספנות "צים" (50% מהחברה) לחברה לישראל שבשליטת האחים יולי וסמי עופר בכחצי מיליארד ש"ח. המהלך, שכונה על ידי העיתונאי מיקי רוזנטל "עסקת השקשוקה", עורר ביקורת ציבורית רבה[43][44][45], ונכתבה עליו הערה בדו"ח מבקר המדינה[46].

גרעין השליטה בבנק דיסקונט נמכר לקבוצת משקיעים בראשות מתיו ברונפמן, תמורת 1.3 מיליארד שקל, כ-80% משווי השוק, על פי מחיר המניות שנסחרו באותה העת בבורסה. חברת התקשורת "בזק" נמכרה לקבוצה בראשות חיים סבן ואייפקס, במחיר הקרוב לשוויה הבורסאי. נתניהו המשיך בניסיונות קודמיו ומחליפיו בתפקיד למכור את גרעין השליטה בבנק לאומי, אך גם בשנת 2008 לא היה הבנק בידיים פרטיות.

  • הוביל את התוכנית להפוך את הנמלים לתאגידים, במטרה מוצהרת ליצור תחרות בין הנמלים ולייעלם. הדבר לווה בהסכם שכר עם העובדים בו תוגמלו בסכומים גבוהים[47], ונוסדו חברות ממשלתיות עבור כל נמל בישראל. בשנת 2009, כחמש שנים לאחר שהחל נתניהו לפעול להנהגת הרפורמה, וכשלוש שנים לאחר פרישתו מתפקיד שר האוצר, קבע מבקר המדינה כי הרפורמה נכשלה[48].
  • נתניהו דיבר רבות על הצורך לקצץ במגזר הציבורי, והמשיל את המשק ל"איש הרזה (המגזר הפרטי) הסוחב על גבו את האיש השמן (המגזר הציבורי)".

בתקופת כהונתו השתפרו באופן משמעותי המדדים הכלכליים של המשק בישראל:

  • התוצר המקומי לנפש (לפי שווי כוח הקנייה) עלה ב-16% משנת 2002, השנה שקדמה לזו שבראשיתה החל נתניהו את כהונתו כשר האוצר, לשנת 2005, שנת פרישתו מהמשרד[49].
  • המדדים העיקריים בבורסה עלו ב-140%[50].
  • מספר המועסקים עלה מ-2.3 מיליון ל-2.5 מיליון ושיעור האבטלה ירד מ-10.5% ל-8.9%[51].
  • בסוף כהונתו עמד שיעור הצמיחה בישראל על 4.1%, הגבוה מבין המדינות המפותחות. בנוסף, גם האינפלציה בישראל (0.3%) הייתה נמוכה יותר משל כל המדינות המפותחות, פרט ליפן ולסינגפור[52].
  • בעוד שאת 2002 סיימה הממשלה עם גירעון (אמיתי) של 4.5% מהתוצר, את 2005 היא סיימה עם גירעון אמיתי של אפס[51].

בסוף 2002 התקשתה מדינת ישראל לגייס כסף במדינות זרות, מאחר שהחוב הממשלתי גדל באופן ניכר. בדו"ח היציבות הפיננסית של בנק ישראל לשנת 2003 צוין, כי שיפור מעמדה של ישראל בשווקים הפיננסיים נבע, בין השאר, מהקמת ממשלה חדשה, יציבה ובעלת תוכנית כלכלית, ומהקיצוצים בתקציב (אף שעוד לא באו לידי ביטוי בגירעון של אותה שנה), זאת בנוסף לגורמים כמו השיפור במצב השווקים בעולם, קבלת הערבויות האמריקאיות והשיפור במצב הביטחוני[53].

בשנת 2007 פרסמה מחלקת המחקר של בנק ישראל מאמר שבו נאמר כי מדיניותה המקרו-כלכלית של הממשלה בתקופתם של נתניהו, של אהוד אולמרט ושל אברהם הירשזון שהחליפו, גרמה לשליש מהצמיחה במשק, ואילו גורמים חיצוניים, כמו השיפור במצב הביטחוני וצמיחת הסחר העולמי גרמו לשני שלישים מהצמיחה[54].

נתניהו ספג ביקורת מהארגונים החברתיים, בשל עלייה גדולה בשיעור העוני וגידול משמעותי במדד האי-שוויון במשק. על-פי דוחות של המוסד לביטוח לאומי, שיעור העוני בין 2002 ל-2004 עלה בכ-10%, ומספר הילדים החיים במשפחות עניות עלה ל-12%. ארגוני רווחה דיווחו על עלייה בדרישת הנזקקים למזון ולתרופות, גם בקרב אזרחים שהשתייכו בעבר למעמד הביניים[55], בקרב אזרחים עובדים או פנסיונרים. העוני התרחב בעיקר כתוצאה מהקיצוצים בתשלומי הרווחה והקצבאות.

יחסו לתוכנית ההתנתקות

נתניהו תמך בתוכנית ההתנתקות, אך הסתייג מדרך הביצוע שלה. בין היתר, הוא התנגד לנסיגה מציר פילדלפי, בנימוק שנסיגה משם תביא להברחת אמצעי לחימה לרצועה בהיקף גדול. בנוסף, הוא צידד בעריכת משאל עם בנושא[56]. כשעלתה התוכנית בכנסת, הצביע נתניהו בעדה במסגרת המשמעת הקואליציונית, אך הציב אולטימטום לראש הממשלה לפיו יתפטר אם לא יבוצע משאל עם. בהמשך נסוג בו מהאולטימטום, באומרו שהחרפת מצבו הרפואי של יאסר ערפאת, שאירעה בינתיים, דורשת בדיקה מחדש של המצב[דרוש מקור]. בהמשך שב ותבע קיומו של משאל עם, אך הצביע יחד עם הממשלה בעד התוכנית בכל ההצבעות שנערכו בנושא בממשלה ובכנסת. ב-7 באוגוסט 2005, ערב ביצוע הפינוי, במהלך ישיבת ממשלה שבה הוחלט על פינוי שלושת היישובים הראשונים, הודיע נתניהו על התפטרותו[57][58]. הוא נימק את החלטתו להתפטר בחששו שבעזה צפוי לקום "בסיס טרור שיסכן את ביטחון ישראל" ובאומרו ש"רפורמת בכר" בבנקים השלימה את הרפורמות שביקש לערוך במסגרת תפקידו. תומכי אריאל שרון טענו שעיתוי ההתפטרות והקישור שלה להתנתקות פוליטיים ואינם ענייניים[57].

מנהיג האופוזיציה בליכוד

ב-30 באוגוסט 2005 הודיע נתניהו על התמודדותו לראשות הליכוד ולראשות הממשלה מול אריאל שרון. אחדים מחברי הכנסת של הליכוד הצהירו על תמיכתם בנתניהו. ימים ספורים לאחר מכן הכריז גם חבר הכנסת עוזי לנדאו על מועמדותו לתפקיד.

נתניהו החל לתקוף את אריאל שרון, וטען כי הוא מוביל את הליכוד בדרך שהיא "שמאלה ממרצ". יחד עם לנדאו ונציגי מרכז הליכוד שהתנגדו לדרכו של שרון, פעל נתניהו להקדמת הבחירות המקדימות לבחירת יו"ר הליכוד, במטרה להדיח את שרון מתפקיד יושב ראש המפלגה, אך ההצעה נדחתה על ידי מרכז הליכוד (ספטמבר 2005) בהפרש קולות קטן. למרות הפסדו, הצהיר נתניהו כי ימשיך להתמודד על תפקיד יושב ראש התנועה.

בראשות הליכוד

בתחילת דצמבר 2005, בעקבות פרישתו של אריאל שרון למפלגה עצמאית בשם "קדימה", הפך נתניהו למועמד המוביל להנהגת הליכוד בבחירות לכנסת השבע עשרה. מולו התמודדו בפריימריס סילבן שלום, ישראל כץ ומשה פייגלין. עוזי לנדאו, שהתמודד בתחילה, הסיר את מועמדותו והודיע על תמיכה בנתניהו, ואילו שאול מופז, שהתמודד בתחילה גם הוא, עבר למפלגת "קדימה". בבחירות הפנימיות שנערכו ב-19 בדצמבר 2005 נבחר נתניהו לראשות הליכוד בקולות 44% מן המצביעים (מול 33% לשלום, 12% לפייגלין ו-9% לכץ).

ב-2 במרץ 2006 הצליח לאשר במרכז הליכוד החלטה המעבירה את בחירות הרשימה לכנסת לפריימריז פתוחים בין כל חברי התנועה[59], ובכך ניטל למעשה כוחו הפוליטי של מרכז התנועה, שנחשב (לפי סקרים שונים) כשנוא בציבור וכמקור לשחיתות בתנועה. התגובות לצעד זה בעיתונות היו מעורבות, מחד זכה לתשבחות על שנלחם למען טוהר המידות במפלגה ועל שהצליח לגרום למרכז לוותר מרצון על עוצמתו, משימה שנראתה עד אז כבלתי אפשרית; מאידך היו שטענו כי מדובר בתיקון קוסמטי בלבד, בהצביעם על העובדה כי הצעד ננקט לאחר שכבר נבחרה רשימת הליכוד לכנסת ה-17, וכי ניתן יהיה להחזיר את המצב לקדמותו לאחר הבחירות.

הבחירות לכנסת ה-17 הביאו עמן מפלה לליכוד בראשות נתניהו, שזכה ב-12 מנדטים, זאת אף על פי שהמועמד שכנגד היה אהוד אולמרט ולא אריאל שרון, ועל אף עליית חמאס ברשות הפלסטינית ונטילת כוחם של חברי המרכז, שנראו כולם כעומדים לחזק את המפלגה. בנאום התבוסה, קשר נתניהו בין מדיניותו הכלכלית, שפגעה בשכבות החלשות, לבין הכישלון בבחירות, אך קבע כי זו הייתה הכרחית למען הצלת המדינה והודיע שימשיך לעמוד בראש התנועה. בכנסת ה-17 כיהן נתניהו כראש האופוזיציה. בנאומים שנשא כראש האופוזיציה ובעקבות מלחמת לבנון השנייה הדגיש את הסכנה הנשקפת מאיראן המתחמשת בפצצת אטום והשווה אותה לגרמניה הנאצית. בשנת 2008 אישרה הכנסת הצעת חוק פרטית של נתניהו שעסקה באיסור השקעה בתאגידים המקיימים קשר עם איראן.

בנימין ושרה נתניהו מצביעים בקלפי בבחירות לכנסת ה-18

הבחירות לכנסת השמונה עשרה

ב-14 באוגוסט 2007 נערכו בחירות לראשות הליכוד. יריבו העיקרי של נתניהו במפלגה, סילבן שלום, פרש בהפגנתיות מהמרוץ לראשות המפלגה בשל הקדמת הפריימריז, תוך שהוא משאיר את נתניהו כמועמד עיקרי יחיד מול פעילים עם כוח מועט במפלגה, משה פייגלין ודני דנון. נתניהו זכה ברוב של 72.8%[60], וביסס את מעמדו כמנהיג הליכוד וכמועמד המפלגה לראשות הממשלה בבחירות הבאות. מאוחר יותר פעל נתניהו, באמצעות מקורבו, אופיר אקוניס, לדחיקתו של פייגלין אחורה ברשימת המועמדים למקום ה-36, לאחר שזה נבחר למקום ה-20.

בבחירות לכנסת ה-18 זכה הליכוד בראשותו ב-27 מושבים, והיה לסיעה השנייה בגודלה בכנסת אחרי קדימה בראשות ציפי לבני בהפרש של מנדט אחד בלבד. כיוון שלגוש הימני-דתי, שהמליץ להטיל על נתניהו את הרכבת הממשלה, היה רוב בכנסת (65 ח"כים), הנשיא שמעון פרס הטיל עליו להרכיב את הממשלה הבאה. נתניהו הרכיב קואליציה שמורכבת מהליכוד, ישראל ביתנו, מפלגת העבודה, ש"ס, הבית היהודי ויהדות התורה.