בנימין נתניהו | קדנציה ראשונה כראש ממשלה (1996–1999)

קדנציה ראשונה כראש ממשלה (1996–1999)

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ממשלת ישראל העשרים ושבע

נתניהו כיהן לראשונה כראש ממשלת ישראל מ-18 ביוני 1996 עד ל-6 ביולי 1999.

התחום המדיני

4 בספטמבר 1996, בנימין נתניהו נפגש עם יאסר ערפאת במחסום ארז
נתניהו מתארח בסוכתו של ראש ישיבת מרכז הרב, הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא, אוקטובר 1997
נתניהו, מזכירת המדינה של ארצות הברית, מדליין אולברייט ויאסר ערפאת, במהלך השיחות לקראת החתימה על הסכם ואי, אוקטובר 1998

הנושא המרכזי שהעסיק את נתניהו בתקופת כהונתו הראשונה כראש ממשלה היה היחסים בין ישראל לפלסטינים, שידעו עליות ומורדות. כפי שהתחייב נתניהו מראש, הוא לא ביטל את הסכמי אוסלו. עם זאת, הוא אמר שיש לדאוג להדדיות ולקיים התחייבויות לנסיגות רק במקביל לקיום הרשות הפלסטינית את התחייבויותיה. בהתאם לכך, המשיך את ההתמהמהות של קודמו שמעון פרס בביצוע מסירת חברון לידי הרשות, העיר היחידה שלא נמסרה לפלסטינים בהתאם להסכמי אוסלו ב', לשליטה פלסטינית. בתחילת ספטמבר 1996 נפגש נתניהו עם יאסר ערפאת במעבר ארז, אולם לא הושגו בפגישה הסכמות.

ב-24 בספטמבר 1996 החליט נתניהו על פתיחת מנהרות הכותל בירושלים; בעקבות זאת פרצו מהומות מנהרת הכותל בכל רחבי יהודה ושומרון ובצפון רצועת עזה, ובמהלכן נהרגו 16 חיילים ישראלים וכ-60 שוטרים ואזרחים פלסטינים. לטענת הפלסטינים, המהומות התפתחו בעקבות פתיחת הפתח הצפוני של מנהרת הכותל בוויה דולורוזה שבמרכז הרובע המוסלמי בירושלים, בתואנה שישראל חופרת תחת מסגדי הר הבית במטרה לערער אותם. נתניהו הצדיק את האישור שנתן לפתיחת פתח המנהרה בהתאם לחוות דעת של מערכת הביטחון, ואמר שהיא מאפשרת "נגיעה בסלע קיומנו". מדובר היה באירוע ביטחוני משמעותי בתקופת כהונתו של נתניהו, הן בשל מספר ההרוגים הגבוה בצד הישראלי והפלסטיני והן בשל המחאות החריפות של ערביי ישראל, כולל שביתה כללית והפרות סדר בערים הערביות ובערים המעורבות, שנפסקו תוך ימים ספורים.

בעקבות מהומות מנהרת הכותל מיהר נשיא ארצות הברית ביל קלינטון לקרוא לנתניהו ולערפאת לפסגה בוושינגטון, בהשתתפות חוסיין מלך ירדן. הפסגה סללה את הדרך לחתימת "הסכם חברון" בינואר 1997. בהסכם התחייבה ממשלת נתניהו לסגת מרוב שטחה של העיר חברון, למעט אזור מערת המכפלה ואזורים סמוכים שבהם קיימים בתים המאוכלסים בישראלים. כמו כן התחייבה ישראל לקיים שתי נסיגות נוספות שביחד עם הנסיגה מחברון נקראו "שלוש הפעימות". הנסיגה מחברון בוצעה באותו חודש.

בקיץ 1997 התרחשו בירושלים שני פיגועי התאבדות, ובעקבותיהם הורה נתניהו על הריגתו, באמצעות רעל, של ראש הלשכה המדינית של חמאס בירדן, חאלד משעל (ראו ניסיון ההתנקשות בח'אלד משעל). הפעולה לא עלתה יפה, וסוכני "המוסד" שביצעו אותה נתפסו. בתמורה לשחרורם שלחה ישראל תרופת נגד שהצילה את חייו של משעל, ושחררה עשרות אסירים פלסטינים, בראשם שייח' אחמד יאסין. קודם לכן החליט נתניהו שלא לדרוש את הסגרתו של מוסא אבו מרזוק, בכיר חמאס שנתפס בארצות הברית, מחשש שמשפטו יעורר את הארגון לחדש את הפיגועים.

לאחר תקופה ארוכה של קיפאון, שבמהלכה דרשו הפלסטינים כי נתניהו יקיים את ההתחייבויות שניתנו בהסכמי אוסלו ובהסכם חברון לנסיגות נוספות, כינס הנשיא קלינטון את ועידת ואי באוקטובר 1998. בוועידה הסכים נתניהו, מלווה באריאל שרון, שהתמנה לשר החוץ שלו במקום דוד לוי שהתפטר, לנסיגה נוספת, שכללה 13% משטחי C שבגדה שהועברו לשטחי A ו-B,‏ 1% ו-12% בהתאמה, ולפתיחת נמל תעופה בינלאומי ברצועת עזה. בתמורה הבטיחו הפלסטינים לבטל אחת ולתמיד את סעיפי האמנה הפלסטינית הקוראים לחיסול מדינת ישראל. לשם כך התכנסה המועצה הלאומית הפלסטינית בעזה בנוכחות הנשיא קלינטון, אולם לא פורסם נוסח חדש של האמנה שאינו כולל את הסעיפים הקוראים לחיסול ישראל. בטרם הוקדמו הבחירות ביצעה ממשלת נתניהו רק חלק קטן מהנסיגה שלה התחייבה, כאשר נתניהו מציג את מדיניותו על ידי הנוסחה: "יתנו – יקבלו, לא יתנו – לא יקבלו."

תקופתו של נתניהו התאפיינה בהתמקחויות ארוכות על נסיגות ו"פעימות" של אחוזים בודדים מהשטח. בימיו לא חלה פריצת דרך משמעותית בתהליך כמו בימי רבין, אך גם לא החמרה ביחסים כמו בימי ברק. בתקופת כהונתו של נתניהו כראש ממשלה היה מספר הפיגועים נמוך משמעותית בהשוואה לתקופותיהם של שני קודמיו בתפקיד, יצחק רבין ושמעון פרס, ולשני ראשי הממשלות שלאחריו, אהוד ברק ואריאל שרון. בשנת 1999, שנת כהונתו האחרונה של נתניהו, נרצחו 4 אנשים בפיגועים, המספר הנמוך ביותר מאז ראשית האינתיפדה הראשונה ועד 2008.

במהלך תקופת כהונתו, חל קפאון במגעים עם סוריה, אף על פי שידידו האישי, המיליונר האמריקאי רון לאודר, נשלח לסוריה מטעמו.

לטענת דניס רוס ומרטין אינדיק, טיוטה שהציג לאודר בשמו של נתניהו לסורים, וזכתה להסכמתם, כללה נסיגה מרמת הגולן לקו על בסיס גבולות 1967, כאשר תוואי הקו המדויק ייקבע לאחר משא ומתן בין הצדדים[28]. לטענת נתניהו, הוא התעקש על כך שקו הגבול יעבור קילומטרים מזרחה יותר[29].

שהיית צה"ל בדרום לבנון המשיכה לגבות קורבנות רבים, בהם:

  • 4 בפברואר 1997 – אסון המסוקים, שבו נהרגו 73 חיילים שהיו בדרכם למוצבים בדרום לבנון. האסון החזיר לסדר היום הציבורי את השאלה האם על צה"ל להמשיך לשהות בדרום לבנון.
  • 23 בפברואר 1997 – שלושה קצינים מסיירת צנחנים נהרגו בהיתקלות באזור הביטחון. בעקבות זאת הודיע יו"ר מפלגת העבודה, אהוד ברק, על התחייבותו לצאת מלבנון תוך שנה מהיבחרו, עדיף תוך משא ומתן עם סוריה. תגובתו של נתניהו הייתה האשמת ממשלת לבנון באי מוכנות לשאת ולתת על הנסיגה.
  • 5 בספטמבר 1997 – אסון השייטת שבו נהרגו 12 לוחמי שייטת 13 במארב של חזבאללה בלבנון.

התחום הכלכלי

נתניהו נואם בבורסה ליהלומים ברמת גן, 1999

נתניהו, הדוגל באסכולת שוק חופשי, העלה על נס את ערכי הכלכלה החופשית ואת ההפרטה. לממשלתו הראשונה היו מספר הישגים כלכליים:

  1. הורדת האינפלציה מ-10.59% בשנת 1996 ל-1.34% בשנת 1999.
  2. הפחתת הגרעון התקציבי.
  3. ליברליזציה במטבע החוץ, כולל ביטול "רצועת האלכסון" (על רקע מהלך זה התפטר דן מרידור מתפקידו כשר האוצר).
  4. ביצוע הפרטה של חברות וגופים ממשלתיים
  5. פתיחת שוק התקשורת לתחרות – הוספת מפעיל סלולרי שלישי: תחילת שירותיה של חברת Yes הטלוויזיה בלוויין, והוספת חברות לשוק שיחות הטלפון הבינלאומיות.

במהלך תקופת ממשלתו הראשונה של נתניהו, כיהנו שלושה שרי אוצר: דן מרידור, יעקב נאמן ומאיר שטרית - כל אחד למשך פרק זמן של כשנה.

עימותים והקדמת הבחירות

תקופתו של נתניהו כראש ממשלה לוותה בחילוקי דעות חריפים בציבור. אנשי השמאל ייחסו לו חלק ביצירת האווירה שאפשרה את רצח רבין, והתנגדותם לו גברה בעקבות דבריו בתקופת כהונתו, כגון התבטאותו "השמאל שכח מה זה להיות יהודי; הם חושבים שהם יתנו נשק לערבים, והערבים ישמרו עלינו", שאותה לחש לרב יצחק כדורי, או הביטוי "הם מפחדים", שעליו חזר מספר פעמים במהלך הופעתו בפני תומכיו[30]. הופעתו התקשורתית המלוטשת הביאה לו תומכים, אך היחסים בינו לבין כלי התקשורת היו עכורים, והוא האשים אותה בהתנכלות לו. עם זאת, נתניהו זכה לאהדה רבה בחוגי החרדים והימין המסורתי.

במהלך שנות כהונתו כראש ממשלה, ואחר כך כשר החוץ, קידם נתניהו את היחסים עם ה ימין הנוצרי השמרני האמריקני[31][32][33]. פעילות זו, שלוותה בידידות אישית חמה בין נתניהו, ג'רי פאלוול (אנ') ומנהיגים אחרים מהימין הנוצרי, עוררה ביקורת בישראל ובקרב יהדות ארצות הברית[34].

יחסיו עם בעלי בריתו הפוליטיים לֻוּוּ לעיתים בחריקות וצרימות. הגיבוי שלא נתן לשר האוצר, דן מרידור בנושא "רצועת האלכסון" הוביל להתפטרות האחרון, כעבור שנה מכניסתו לתפקיד[35]. שר החוץ דוד לוי פרש בגלל התנגדותו לצעדים הכלכליים[דרושה הבהרה] שנקט נתניהו בראשית 1998, אך גם בגלל יחסים אישיים רעועים עמו.

אחרי חתימת הסכם ואי, ביצעה ממשלתו חלק קטן מהנסיגה שהתחייב לה. ההסכם גרם לאכזבה מצד חלק מאנשי הימין בקואליציה, ואילו התמהמהותו של נתניהו ביישומו והמתקפה החריפה שלו על מפלגות השמאל עם שובו מהוועידה מנעו ממפלגות השמאל לספק לו רשת ביטחון. ההתמרמרות על התנהלותו האישית הובילה לאבדן תמיכת גורמי מרכז בו. שיתוף הפעולה בין כל אלה הוביל להקדמת הבחירות לכנסת החמש עשרה ולראשות הממשלה.

ב-21 בדצמבר 1998, הצביעה הכנסת על פיזורה בקריאה שלישית ועריכת בחירות טרם סיום תאריך כהונתה המקורי, כמחווה של הבעת אי-אמון בנתניהו, על אף ניסיונותיו למנוע את ההצבעה ולגרום לדחייתה.

בבחירות לראשות הממשלה התמודדו נגד נתניהו אהוד ברק, מועמד מפלגת העבודה; יצחק מרדכי, שאותו פיטר נתניהו מתפקיד שר הביטחון, כשגילה כי הוא מתכוון להצטרף למפלגת המרכז ולרוץ נגדו; בני בגין, שעזב את הליכוד והועמד בראש האיחוד הלאומי, ועזמי בשארה.

בסופו של דבר פרשו מרדכי, בגין ובשארה מהמרוץ, בגין תמך במועמדותו של נתניהו, ואילו מרדכי ובשארה תמכו במועמדותו של ברק, שניצח בסופו של דבר במאי 1999, כשזכה ברוב של 56% מקולות הבוחרים.

נתניהו הודה בתבוסתו עוד לפני פרסום התוצאות הסופיות, והודיע על נטילת פסק זמן מהפוליטיקה, כשלצדו עומד אריאל שרון, שהוצג כמחליפו בראש הליכוד. לימים תלה נתניהו את כישלונו בקדנציה הראשונה, בכך שלא הקים ממשלת אחדות עם בחירתו, ושלא שיער עד כמה עמוקים הקרע בעם והטינה שרחש לו השמאל.