ברית המועצות | היסטוריה
English: Soviet Union

היסטוריה

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – היסטוריה של ברית המועצות

ממהפכת פברואר ועד תום מלחמת העולם השנייה

ברית המועצות נחשבת כיורשת האימפריה הרוסית, שהשליט האחרון שלה, הצאר ניקולאי השני, הודח ב-1917. ברית המועצות נוסדה ב-30 בדצמבר 1922.

הקמתה של המדינה החדשה הייתה שיאה של ההרפתקה הפוליטית, שרוסיה עברה מהפלת המלוכה ועד ניצחון הקומוניסטים במלחמת האזרחים הרוסית. המשטר המלוכני הופל בהתקוממות עממית ספונטנית בבירה, שנודעה בשם מהפכת פברואר. התקוממות זו אירעה בזמן מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1917. היא נגרמה עקב הירידה במוראל החיילים בחזית ותנאי המחיה הקשים ברחבי האימפריה הרוסית. האוטוקרטיה הוחלפה בידי ממשלת המעבר הרוסית, שמנהיגיה התכוונו לייסד ברוסיה דמוקרטיה בנוסח המערב ולהמשיך במלחמה לצד מדינות ההסכמה.

באותו זמן, מעמד הפועלים החל להתארגן במסגרת מועצות הפועלים (הסובייטים) במטרה להגן על זכויותיו. מועצות אלו קמו בכל רחבי רוסיה. חלקם נשלטו על ידי הבולשביקים - חברי הפלג הקיצוני בתנועה הסוציאליסטית. בראש הבולשביקים עמד ולדימיר איליץ' לנין, שהוביל אותם למהפכה קומוניסטית נגד הממשלה הזמנית. הבולשביקים הפילו את הממשלה הזמנית בנובמבר 1917 בהפיכה שנודעה לימים כמהפכת אוקטובר. לאחר תפיסת השלטון, הקומוניסטים הלאימו את אמצעי הייצור. רק לאחר מלחמת האזרחים הרוסית (1918- 1921), שהתערבו בה גם מספר מדינות זרות, הממשל הקומוניסטי התייצב. ב"הסכם ריגה" ב-1921 רוסיה הסובייטית נאלצה לוותר על שטחים במערב אוקראינה ובלארוס לטובת פולין. בדצמבר 1922 ברית המועצות נוסדה באופן רשמי.

התקדמות הגרמנים במבצע ברברוסה, יוני-דצמבר 1941. התנופה הגרמנית הראשונית הביאה את הורמאכט עד פאתי מוסקבה ולנינגרד

לאחר מותו של לנין התרחשה מלחמת ירושה בין לאון טרוצקי - היורש המקובל יותר, לבין יוסיף סטלין. באמצעות תככים פוליטיים ובידולו של טרוצקי, סטלין השתלט בסופו של דבר על המפלגה הקומוניסטית ונהיה לשליטה של ברית המועצות. ב-1928 הגה סטלין את תוכנית החומש שהביאה לתיעוש מהיר של המדינה ולהפיכת החוות החקלאיות הפרטיות לקולחוזים שיתופיים או לסובחוזים בשליטת המדינה. בעקבות מהלך זה עשרות מיליוני חקלאים איבדו את רכושם במסגרת מדיניות חיסול מעמד הקולאקים, חלקם נשלחו לעבודת כפייה בגולאגים בסיביר ומיליונים נוספים (בעיקר בדרום-מרכז אוקראינה) מתו מרעב. במשך 5 השנים אוכלוסיית אוקראינה קטנה במספר מיליוני אנשים. התפוקה התעשייתית עלתה באותו זמן ב-400% והאוכלוסייה בערים ובסיביר גדלה מאוד.

בשנות ה-30 החל סטלין ב"טיהור" של מפלגתו; מתהליך זה החלה מערכה של טרור, שהביאה להוצאה להורג או למאסר של מיליונים רבים מכל שדרות החברה. מוערך, כי סטלין הביא למותם של כ-20 מיליון בני אדם ב"גולאג". אך למרות כל זאת, ברית המועצות פיתחה כלכלה תעשייתית חזקה בשנים שלפני מלחמת העולם השנייה.

סטלין פעל לדחיית המלחמה עם גרמניה על ידי הסכם ריבנטרופ-מולוטוב מ-1939 ובעקבות כך פלשה ברית המועצות למזרח פולין תוך תאום עם הגרמנים. בשנת 1940 סיפחה ברית המועצות את המדינות הבלטיות למרות הסכמי ידידות שהיו בין המדינות הבלטיות לבין ברית המועצות.

ב-22 ביוני 1941 פלש הצבא הגרמני במפתיע לברית המועצות, במבצע שנקרא מבצע ברברוסה. תחילה נחלו הפולשים הצלחות והתקדמו במהירות, אך הצבא האדום עצר את ההתקפה בקרב מוסקבה בשלהי 1941, הגן על לנינגרד מכיבוש חרף מצור שהוטל עליה מסתיו 1941, ונחל ניצחון בקרב סטלינגרד בשלהי 1942. הסובייטים הצליחו להעביר את רוב תעשיית הנשק מעבר להרי אורל, והודות לכושר הייצור העודף וליתרון בכוח אדם החלו יחסי הכוחות לנטות בהדרגה לטובתם. ב-1943 ניצח הצבא האדום את הגרמנים בקרב קורסק, והוא המשיך להתקדם דרך מזרח אירופה עד ברלין לפני כניעת גרמניה הנאצית במאי 1945. אף על פי שהמלחמה גרמה להרס עצום בברית המועצות, היא יצאה ממנה כמעצמת על, שנייה רק לארצות הברית. במדינות מזרח אירופה ומרכזה שעליהן השתלט הצבא האדום במלחמה הונהגו בתוך שנים אחדות משטרי חסות קומוניסטיים.

לאחר מלחמת העולם השנייה ועד התפרקות ברית המועצות

בתקופה שלאחר המלחמה, ביססה ברית המועצות את מעמדה בזירה הבינלאומית כמעצמת-על לצדה של ארצות הברית. המאבק בין השתיים קיבל את השם "המלחמה הקרה", מכיוון שכוחותיהן הצבאיים של שתי המעצמות לא תקפו במישרין אלה את אלה. במקום זאת, נאבקו המעצמות כדי להגביר את השפעתן במדינות עולם השלישי, על ידי שילוב של תעמולה, חתרנות, סיוע כלכלי ומדעי ומעורבות צבאית ישירה ועקיפה. זירות נוספות של המאבק התנהלו בתחומי כל צד ובתוך אזור השליטה שלו, על ידי פעולות של ריגול וערעור המשטר בידי הצד שכנגד. צד נוסף של המאבק היה מרוץ חימוש, שבמסגרתו חתרה כל אחת מהמעצמות להשיג עליונות מדעית וצבאית, ובכלל זה נשק בלתי קונבנציונלי.

בצורת כבדה שפקדה את ברית המועצות בשנת 1946 גרמה למותם של 800,000 עד 2 מיליון בני אדם.[2] הבצורת הייתה הגורם שהניע את הממשלה הסובייטית להציע את התוכנית הגדולה לשינוי הטבע, אך התוכנית בוטלה עם מותו של סטלין.

בשנת 1953 מת יוסיף סטלין, ואת מקומו כמזכ"ל המפלגה הקומוניסטית תפס גאורגי מלנקוב. מלנקוב היה ראש ממשלת ברית המועצות לתקופה קצרה לאחר מותו של סטלין (מרץ 1953–פברואר 1955), והוחלף על ידי ניקיטה חרושצ'וב. האחרון הנהיג שורת רפורמות בברית המועצות והדהים את העולם לאחר שחשף את פשעיו של סטלין בתקופת הטיהורים הגדולים, וגינה את פולחן האישיות אשר יצר לעצמו. עם זאת, המתח עם ארצות הברית לא פסק, והגיע לשיאו במשבר הטילים בקובה בשנת 1962, שהביא את העולם אל סף מלחמה גרעינית. חרושצ'וב גם היה אחראי לחיזוק "מסך הברזל" בין המזרח למערב, לאחר שדיכא ביד קשה את המרד בהונגריה ב-1956 ובנה בשנת 1961 את חומת ברלין.

מדיניות דיכוי זו לא פסקה גם לאחר הדחתו של חרושצ'וב ועלייתו לשלטון של ליאוניד ברז'נייב (מנהיג המדינה בין השנים 1964-1982), והתבטאה בין היתר באירועי האביב של פראג ב-1968, שהביאו לפלישה סובייטית לצ'כוסלובקיה. ברז'נייב חיזק בצורה משמעותית את הצבא הסובייטי והגביר את ההגמוניה והיוקרה של ברית המועצות בעולם, אך שלטונו התאפיין בשחיתות מתגברת ומיתון כלכלי, שנגרם בין היתר בגלל מרוץ החימוש עם ארצות הברית, וההוצאות הרבות שנכרכו במרוץ לחלל, שהחל כבר בתקופת חרושצ'וב עם שיגור הלוויין הראשון בעולם ספוטניק 1, באוקטובר 1957. לאחר מות ברז'נייב בנובמבר 1982 ידעה ברית המועצות חילופי שלטונות מהירים עם יורי אנדרופוב (1982-1984) וקונסטנטין צ'רניינקו (1984-1985). השניים האחרונים כבר היו חולים מאוד בהיכנסם לתפקיד ולא הספיקו להותיר את חותמם על מדיניות ברית המועצות.

התפרקותה של ברית המועצות

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – התפרקות ברית המועצות
מפגינים נגד ברית המועצות ובעד עצמאות ליטא, לקראת ביקורו של גורבצ'וב, ינואר 1990

בסוף שנות ה-70, תחת הנהגתו של ליאוניד ברז'נייב, נכנסה ברית המועצות למיתון כלכלי שהלך והחריף. בשנת 1985, לאחר מותם של יורי אנדרופוב וקונסטנטין צ'רניינקו, מונה מיכאיל גורבצ'וב למזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית בברית המועצות. בשלב זה הייתה הכלכלה הסובייטית במיתון עמוק ועמדה בפני התמוטטות יתרות מטבע החוץ שלה. מצב זה הניע את גורבצ'וב לבדוק צעדים להחיות את הכלכלה החולה.

לאחר ניסיון ראשון בו לא הצליח לשנות דבר, הגיע גורבצ'וב למסקנה כי דרושים שינויים מבניים עמוקים. ביולי 1987 הכריז גורבצ'וב על תוכנית הרפורמה הכלכלית, פרסטרויקה (בנייה מחדש), ובמקביל על תוכנית הגלאסנוסט (פתיחות) במטרה להגביר את השקיפות בניהול המדינה. הרפורמות לא הבריאו את הכלכלה הסובייטית ומצבה הלך והתדרדר. במקביל נקלע הממשל הסובייטי לקשיים בעקבות גורמים אחרים - המלחמה באפגניסטן, שבה תמכה ארצות הברית במורדים המוסלמים וכן אסון צ'רנוביל שגרם לבעיות חמורות באוקראינה ובסביבתה.

המתיחות בין מזרח-למערב שככה במהירות בין אמצע לסוף שנות ה-80, ואווירה זו הגיעה לשיאה בפסגה שנערכה במוסקבה בשנת 1989 בין מנהיגי ברית המועצות וארצות הברית, כאשר מיכאיל גורבצ'וב והנשיא ג'ורג' הרברט ווקר בוש חתמו על הסכמי סטארט 1 - האמנה לצמצום הנשק האסטרטגי (שהביאו עד לסוף שנת 2001 להפחתת 80% ממאגרי הנשק הגרעיני שהיו קיימים באותה התקופה, וחודשו על ידי הסכם סטארט החדש ב-2010).[3] בשנה שלאחר מכן הודיעה ברית המועצות כי שטח הביטחון (בדמות מדינות הגוש המזרחי באירופה) אינו רלוונטי, ואין בכוונתה להתערב בענייני הפנים של בנות בריתה במזרח אירופה[4] (דוקטרינת סינטרה).

ב-7 בפברואר 1990 התכנסה הוועדה המרכזית של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות והסכימה לוותר על מונופול הכוח השלטוני שלה. במשך השבועות שבאו לאחר מכן 15 הרפובליקות המרכיבות את ברית המועצות ערכו בחירות רב-מפלגתיות, רבים מהמושבים בבתי הפרלמנט של מדינות אלה נכבשו בידי לאומנים אתניים. הרפובליקות החלו לעמוד על הריבונות שלהן והחלה "מלחמת חוקים" עם הממשלה המרכזית במוסקבה. הרפובליקות השתלטו על הכלכלות המקומיות שלהן והפסיקו להעביר את כספי המיסים לקופתה של ברית המועצות, דבר שגרם לפגיעה נוספת בכלכלה הסובייטית והעמיק את המשבר הכלכלי במדינה.[5]

בעקבות ביקורו של גורבצ'וב בווילנה בירת ליטא, בחודש ינואר 1990, יצאו המונים אל רחובות העיר כדי להפגין בעד עצמאותה של המדינה. ב-11 במרץ 1990 הכריזה המועצה העליונה בליטא על החזרת עצמאותה של המדינה. ב-30 במרץ 1990 הכריזה המועצה העליונה של אסטוניה כי השליטה הסובייטית במדינה אינה חוקית עוד, והחלה בתהליך הקמתה מחדש של המדינה האסטונית. תהליך הקמתה מחדש של לטביה החל ב-4 במאי 1990, כאשר המועצה העליונה ברפובליקה נקבה תאריך יעד להשלמתו.

ב-17 במרץ 1991 נערך משאל-עם בברית המועצות, וכ-76.4% מכלל המצביעים תמכו בהמשך קיומה.[6] הרפובליקות הבלטיות, ארמניה, מולדובה וגאורגיה החרימו את משאל-העם. ב-12 ביוני 1991, נבחר בוריס ילצין לנשיא הרפובליקה הסובייטית הסוציאל-פדרטיבית של רוסיה. בחודש אוגוסט אותה השנה נעשה ניסיון הפיכה קצר במטרה להפיל את משטרו של גורבצ'וב, לאחר מאבק קצר חוסל ניסיון ההפיכה והקושרים נעצרו. בין ההחלטות שהתקבלו כתוצאה מניסיון ההפיכה, הייתה אחת בעלת חשיבות סמלית רבה - הסובייט העליון של הפדרציה הרוסית החליט להחליף את הדגל האדום הקומוניסטי בדגלה ההיסטורי של רוסיה, בצבעי לבן-כחול-אדום.

מהפכה זו זרזה את מה שנראה כתהליך בלתי נמנע, ב-24 באוגוסט 1991 התפטר גורבצ'וב מתפקיד המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות. בעקבות זאת הואץ תהליך פירוקה של ברית המועצות ללא מעצור. עוד באותו היום הכריזה אוקראינה על עצמאותה; ב-27 באוגוסט הייתה זו מולדובה; וב-30 וב-31 באותו החודש עשו זאת אזרבייג'ן וקירגיזסטן. ב-6 בספטמבר הכירה מוסקבה בעצמאותן של אסטוניה, לטביה וליטא. ב-9 בספטמבר הכריזה טג'יקיסטן על עצמאותה, וב-21 בספטמבר הייתה זו ארמניה, ב-27 באוקטובר הכריזה טורקמניסטן על עצמאות.

ב-8 בדצמבר נפגשו מנהיגי רוסיה, אוקראינה ובלארוס במינסק, בירתה של האחרונה והקימו את חבר המדינות, אליהן הצטרפו כמה שבועות לאחר מכן הרפובליקות המרכז-אסייתיות, ארמניה ואזרבייג'ן. גאורגיה הצטרפה בשנת 1993, אך פרשה מחבר המדינות ב-2009, לאחר עימות מזוין עם רוסיה; שלוש המדינות הבלטיות מעולם לא הצטרפו.

ב-25 בדצמבר 1991 התפטר גורבצ'וב מתפקידו כנשיא הסובייטי; דגל הפטיש והמגל הורד מבניין הסנאט בקרמלין והוחלף על ידי דגל שלושת הצבעים של רוסיה, ברית המועצות חדלה מלהתקיים.