ברית מילה | הליך המילה
English: Brit milah

הליך המילה

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מילה (ניתוח)

הליך המילה ביהדות כולל שני שלבים עיקריים: "מילה" ו"פריעה", ושלב נוסף שנועד לסייע בריפוי: "מציצה". הליך המילה על ידי מוהלים מהיר ביותר, ויכול להעשות תוך כ־10 שניות. שלושת השלבים מוזכרים כבר במשנה: "מוהלין ופורעין ומוצצין ונותנים עליה איספלנית וכמון" (מסכת שבת, פרק י"ט, ב').

  1. מילה היא חיתוך העורלה בסכין, וגילוי העטרה החבויה תחתיה על ידי הסרת שכבת העור המכסה את העטרה ('עור הפריעה'). העורלה מוגדרת מבחינה הלכתית כחלק העור המכסה את העטרה, מקצהו העליון ועד מעט מתחת לעטרה.
  2. פריעה היא חיתוך והפשלת הקרום שבין העטרה והעורלה, ומבוצעת באופן מסורתי בציפורן אגודלו של המוהל.
  3. מציצה היא מציצת דם מהחתך, אשר בוצעה בעבר, ובידי חלק מהמוהלים גם היום, ישירות בפי המוהל.

הפרדה

פין התינוק מכוסה באופן טבעי בעורלה, שהיא חלקו העליון של העור האלסטי הנמשך משק האשכים ועד לאחר העטרה. בנוסף לעורלה, מפרידה שכבת עור נוספת בין העורלה לעטרה ('עור הפריעה'). אצל לא־נימולים שכבת עור זו נפרדת מהעטרה ומתחברת לעורלה במהלך הינקות, אך אצל ילודים שכבת עור זו דבוקה חלקית לעטרה. על פי רוב, מקדים המוהל לשלושת השלבים לעיל את שלב ההפרדה, בו הוא משחיל "מפריד" מתכתי אל פתח העורלה ובתנועה סיבובית מפריד בין שכבת העור הנוספת לעטרה. פעולת ההפרדה המקדימה היא שלב טכני שנועד להקל את שלב הפריעה, ואינו מצוין במקורות.

לאחר ההפרדה נוהג המוהל לתפוס את העורלה ולמושכה למעלה מעל העטרה. לאחר מכן מוכנס עור העורלה לתוך מגן מתכת בעל רווח צר המאפשר רק לעור העורלה הדק להיכנס, דבר שמטרתו להבטיח שרק העורלה תיחתך, בעוד הפין והעטרה העבים יותר לא ייפגעו. ישנם מוהלים המסמנים בטוש או באמצעות ציפורן את קו החיתוך הצפוי של העורלה כאשר היא במצב רפוי, מעט מתחת לעטרה, על מנת להבטיח כי בעת המשיכה לא יתפס גם עור הפין שמתחת לעורלה, דבר העלול לקרות עקב האלסטיות הרבה של עור הפין והעורלה. השימוש במגן המתכת נפוץ ביותר, אך ישנם מוהלים בודדים שאינם משתמשים בה. יש מבין המוהלים התופסים את עור העורלה ב תופסן יחד עם עור הפריעה, דבר הגורם לכך שבעת חיתוך העורלה מוסר גם רובו של עור הפריעה. הליך זה אינו מוסכם על הכל, ויש מבין המוהלים הנמנעים ממנו. התוצאה מהימנעות זו היא צורך לחתוך כמות עור רבה יותר בשלב הפריעה (שימוש בתופסן מוביל לחיתוך רוב עור הפריעה במהלך שלב המילה).

מילה

סט מכשירים המשמשים לשם ביצוע ברית המילה, תצוגה במוזיאון העיר גטינגן
ערכת כלי ברית מילה: משחזת, מגן עטרה, מפריד, סכין מילה, מספריים ושפופרת מציצה

שלב המילה, שהיא חיתוך העורלה, הוא השלב הראשון והמרכזי בברית המילה. כדי לכרות את העורלה המוהל משתמש בסכין מילה, כאשר מגן המתכת המגן על העטרה מפני חיתוך בטעות מסמן את הגבול התחתון של החלק הנחתך.

רופאים המבצעים מילה רפואית נוהגים להשתמש במגן מתכת בעל אפשרות לסגירה הדוקה ביותר, המשמש לתפיסת העורלה עד להפיכתה לנמק קודם לחיתוכה, בהליך הנמשך כעשר דקות. השימוש במגן המתכת ההדוק נועד לצמצם למינימום את הדימום לאחר החיתוך. ההלכה היהודית שוללת את השימוש בטכניקה זו לשם קיום מצות ברית מילה, כיון שהמצוה מתקיימת בכריתת העורלה, ואילו בהליך הרפואי העורלה נכרתת רק לאחר שהפכה לנמק ונעשתה 'בשר מת'.[53] בנוסף, לדעות מסוימות בהלכה הטפת דם הברית היא חלק מהמצוה, בעוד שהתופסנים מונעים כמעט לגמרי את יציאת הדם.[53] באופן דומה נשלל גם הליך המילה באמצעות לייזר, במהלכו לא יורד דם. החריג היחידי הם תינוקות בעלי הפרעות קרישה משמעותיות (כגון חולי המופיליה), הנימולים באופן המבטיח כי לא יאבדו דם במהלך ברית המילה.

פריעה

הפריעה היא חשיפת העטרה על ידי הסרת שכבת העור הדק שבין העטרה והעורלה, הדבוקה אל העורלה אצל ילודים ("inner preputial epithelium"). היא מוזכרת במשנה, אך אופן ביצועה לא נזכר במשנה או בתלמוד.

מקור הפריעה

במקרא לא מוזכר במפורש קיומו של שלב הפריעה, אם כי יש שפרשו שהסיבה שיהושע נצטווה למול את בני ישראל "שנית", היא שבהיותם במדבר הם מלו אך לא פרעו. לפי התלמוד הבבלי הפריעה נוספה לברית המילה רק בעת מתן תורה,[54] ועל כן בוצעה לראשונה בימי יהושע. מדרשי הלכה לומדים את ציווי הפריעה מפרשת המילה שנאמרה לאברהם,[55] אולם על פי דעה אחרת, הפריעה אינה נלמדת מהתורה כלל, אלא היא הלכה למשה מסיני.[56]

לפי המשנה[57] הפריעה היא חלק משמעותי מברית המילה, ומילה ללא פריעה אינה נחשבת למילה הלכתית. התלמוד הירושלמי[55] אף מוסיף שחיוב כרת על מי שלא נימול חל גם על מי שמל ולא פרע. יש המפרשים[58] שהכונה לנימול, שנותר ערל, מאחר שטרם נתגלתה עטרתו. אך יש המפרשים,[59] שהכוונה בגמרא היא למוהל במקרה שהברית חלה בשבת, כך שנעשה חילול שבת לצורך המילה, בלי לקיים את המצוה. לדבריהם ייתכן, שחיתוך העורלה כשלעצמו, פוטר את הנימול מחיוב כרת.[60]

פרופ' ניסן רובין טוען שהפריעה מקשה על 'משיכת עורלה',[61] ושלשם כך הונהגה, רק בעקבות גזירות אדריאנוס.

הליך הפריעה

רש"י כתב בפירושו על התלמוד,[62] שהפריעה היא הליך בו "פורעין את העור המכסה ראש הגיד". הרמב"ם, והשולחן ערוך כותבים שמבצעים את הפריעה בעזרת הציפורנים של המוהל: "ואחר כך פורעין את הקרום הרך שלמטה מן העור בצפורן ומחזירו לכאן ולכאן עד שיראה בשר העטרה". לפי מנהג זה, המוהל, שמגדל ציפורן אגודלו במיוחד למטרה זו, מקלף את הקרום הרך שתחת עור הערלה וחושף את העטרה. אולם, לפי מקורות אחרים, כמו תשובות הגאונים לרב האי גאון, ניתן לבצע את הפריעה גם בעזרת כלי. בכללי המילה לרבי יעקב הגוזר נכתב שמנהג שאלוניקי הוא לעשות מילה ופריעה כאחת באיזמל, מחמת אי הנקיות של ציפורן המוהל. כאשר מופרדת שכבת עור זה מהעטרה קודם למילה עצמה (כפי שנעשה על ידי חלק מהמוהלים), מוסרת רוב שכבת עור זה יחד עם העורלה, ועל כן רובו של שלב הפריעה מתבצע יחד עם המילה עצמה, כאשר לאחר מכן מוסרות מעט השאריות שנותרו באמצעות ציפורן, סכין או מספריים.

במילה רפואית מודרנית נהוג להפריד את שכבת עור הפריעה קודם למילה, ועל כן הקרום שתחת העורלה מוסר יחד עמה בעת חיתוך העורלה, בדומה לנהוג אצל חלק מהמוהלים.[63] בעוד במילה יהודית מוסרות שאריות שכבת עור זו, בהליך הרפואי שכבת העור שנותרת נתפרת למקום החיתוך על מנת לכסות את פצע החיתוך.

מציצה

לאחר המילה והפריעה מגיע שלב המציצה. בשלב זה המוהל מוצץ את הפצע עד שיצא ממנו דם. דין המציצה מוזכר במשנה[64] ובמדרש (כמובא בדברי הרמב"ם) אף מובא שכך נהגו משה רבינו ואהרן הכהן.[65] התלמוד[66] מבאר שהמציצה נחוצה לשם מניעת סכנה רפואית מהנימול, אך אינו מבאר מהי סכנה זו.

עניין המציצה מוסבר בדברי רבי יעקב הגוזר, מוהל בן המאות ה-12 וה- 13: "מציצה כיצד? אחר הפריעה מיד מכניס את האבר לתוך פיו ומוצץ את הדם בכל כוחו משום שהדם נקרש בפי האמה וסכנה הוא אם אינו מוצץ. כדאמרינן בפ' ר"א: אמר רב פפא אומנא דלא מייץ מעבירין ליה משום דדם נקרש בין האמה והוא סכנה".[67] מקובל בעדות אשכנז ועדות נוספות שלפני המציצה ממלא המוהל את פיו במעט יין, מקור מנהג זה הוא בדברים שעל פי תורת הקבלה.[68]

הרב ד"ר מרדכי הלפרין מסביר[69] את הצורך במציצה ביתר ביאור; לדבריו עורקי הגב של האיבר מתכווצים בעקבות חיתוך העורלה, והדם שנקרש עלול במקרים נדירים לחסום אותם ולהוביל לנמק. יש שהסבירו את פעולת המציצה כשחרור חסימת כלי הדם שנחתכו ואינם מדממים עקב התכווצות השריר באזור, אך יחלו לדמם לאחר שהשריר יתרפה. לפי הסבר זה, תכלית המציצה היא זיהוי מוקדם של שטפי דם בלתי נשלטים, לדוגמה עקב המופיליה בלתי ידועה.[70]

הפולמוס סביב המציצה בפה

הליך המציצה המסורתי בברית המילה נעשה ישירות בעזרת פיו של המוהל. אולם, בעקבות החשש לסכנות בריאותיות של הדבקות במחלות זיהומיות (לדוגמה הרפס ואיידס), הן לתינוק והן למוהל, כתוצאה ממגע ישיר של פי המוהל בפצע הפתוח, יש שהעדיפו מציצה דרך שפופרת סטרילית. סוגיה זאת נדונה בין פוסקי ההלכה במשך יותר מ-150 שנים, ולאור זאת נהגו ביהדות גרמניה שלא לבצע את המציצה בפה.

בשנת 2003 הוועדה הבינמשרדית לפיקוח על המוהלים הפיצה חוזר למוהלים, לפיו על המוהל "ליידע את הורי התינוק הנימול בעת ההזמנה לביצוע הברית על שתי האפשרויות לביצוע חובת המציצה, ולהחליט על כך תוך כדי שיתופם בהחלטה". אולם ניסיונות לשכנוע מורי ההוראה של הציבור החרדי להנהיג לכתחילה מציצה באמצעות שפופרת, או בדיקות הרפס שגרתיות למוהלים, לא צלחו. הרב פרופסור אברהם שטיינברג, חבר הוועדה הציבורית לפיקוח על מוהלים בישראל, טען שמניעים פוליטיים ומגמתיים עומדים מאחורי הניסיונות לאסור את המנהג: "השיקול שמנחה את הרבנים אינו אסתטי, אלא חשש סביר לפיקוח נפש. נכון להיום, אנחנו יודעים שקיימת סכנה לתינוק רק במצבים חריגים. למשל, כשלמוהל יש פצע מדמם בפה. אבל הניסיון המצטבר ממאות שנים של מציצה מראה שסטטיסטית הסכנה קטנה הרבה יותר מאשר חציית כביש, למשל".[71]

בישראל מספר תינוקות בודדים נדבקים מדי שנה בנגיף מהמציצה.[72] סוגיה זו התעוררה ביתר שאת בשנת 2005, בעקבות פטירת תינוק מהרפס והדבקת שני תינוקות נוספים על ידי מוהל בניו יורק.[71] לצמצום הסכנה לנימול ולמוהל פרסמה מחלקת הבריאות של מדינת ניו יורק פרוטוקול למניעת זיהום הרפס בילוד.[73] סוגיה זו נתונה במחלוקת בין המוהלים: בעוד חלקם מוצצים ישירות בפה (לאחר חיטוי מסוים), אחרים מוצצים דרך שפופרת סטרילית.

הרב ד"ר מרדכי הלפרין מתאר את בעיית ההרפס כמצב חדש במגזר החרדי בישראל. לדבריו,[69] בעבר היו רוב האוכלוסייה נשאים של נגיף ההרפס. ממילא, היו תינוקות יורשים נוגדנים לנגיף מאימותיהם. כיום, בעקבות שיפור בתנאים התברואתיים, ישנו מיעוט משמעותי של נשים צעירות שאינן נושאות את המחלה, ועל כן התינוקות הנולדים להן פגיעים להדבקה בשעת המילה, במקרה של מציצה שנעשית על ידי מוהל החולה בהרפס.

הרב שאול פרבר ממכון עתים, המספק ייעוץ בטקסי מעגל החיים היהודי, מעריך כי רוב טקסי ברית המילה בישראל, נעשים על ידי מוהלים חרדים, בדרך של מציצה בפה.[71] מאידך, הרב הלפרין טוען,[69] שקרוב "ל 90% מהבריתות בישראל מתבצעות כיום על ידי תחליף מציצה – שאיבה באמצעות שפופרת", ומצביע על כך ששבעה מקרי ההדבקות בהרפס שהוצגו בפני הוועדה הבינמשרדית לפיקוח על המוהלים, לאחר שקרו בשלוש השנים שקדמו לדיון, התרחשו במגזר החרדי.