ברית מילה | ברית המילה בהיסטוריה
English: Brit milah

ברית המילה בהיסטוריה

מנהג המילה היה קיים בקרב עמים שכנים עוד לפני תקופת האבות. בין החוקרים ישנן דעות שונות בעניין טעם מנהג המילה בעמים אחרים. במהלך ההיסטוריה היהודית הפכה ברית המילה אחת המצוות המזוהות ביותר עם היהדות.

במקרא

נוסף על האזכורים לחובת המילה, מוזכרים במקרא מקרים נוספים בהם בוצעה מילה:

  1. פרשת אונס דינה, בה מלים תושבי שכם את עצמם על מנת לנסות ולהצטרף למשפחתו של יעקב (ספר בראשית ל"ד).
  2. מילת בנו של משה בידי צפורה במלון (ספר שמות ד').
  3. מילת כל עם ישראל מיד לאחר כניסתם לארץ ישראל (ספר יהושע ה').

המנהג היהודי בספרות היוונית-רומית

הרודוטוס כתב: "הקולכים והמצרים והכושים המה היחידים המלים מימים קדמונים את ערותם. הפיניקים והסורים היושבים בפלשתינה, כפי שהם מודים, למדו מהמצרים".[17] יוסף בן מתתיהו ציטט את דבריו בספרו וטען כי "הסורים היושבים בפלשתינה" שמלים את בשר עורלתם הם היהודים, והרודוטוס ידע זאת והתכוון אליהם, שהרי מכל יושבי פלשתינה רק היהודים עושים זאת.[18]

ההיסטוריון היווני דיודורוס סיקולוס כתב כי המצרים מספרים שמושבות מצריות רבות הוקמו ברחבי העולם המיושב על ידי מהגרים מארצם ובהן גם "זו של היהודים, השוכנת בין ערב לסוריה", וזו הסיבה לכך שמנהג המילה של בניהם הזכרים משותף לשני העמים, מאחר שהוא הובא עמם בזמנו ממצרים.[19]

גם ההיסטוריון היווני סטראבון היה סבור שהיהודים הם ממוצא אתני מצרי וחשב שכמו המצרים הם נוהגים לבצע גם מילת נשים.[20] המשורר הרומאי הורטיוס התייחס ליום השבת של "היהודים הנימולים".[21]

הסופר המצרי-יווני אפיון לעג ליהודים על כך שהם מלים את עורלתם. בתגובה לכך טען יוסף בן מתתיהו שכל הכהנים המצרים נימולים ובכך פסל אפיון את היהודים במומי המצרים ובעצם קטרג על המצרים עצמם, שהרי לא רק שהם מחזיקים במנהג הזה, אלא גם לִמְדו אותו עמים אחרים, כפי שסיפר הרודוטוס.[22]

ההיסטוריון היווני טימגנס כתב על המלך החשמונאי אריסטובולוס הראשון: "הוא היה איש ישר והביא תועלת רבה ליהודים. שכן הוסיף להם ארץ ורכש חלק מעם היטורים וקשר אותם אליהם בקשר המילה".[23] אריסטובולוס ומדיניותו מוצגים על ידי טימגנס באור חיובי, ללא שום נימה עוינת. נראה כי מבחינתו מילה נחשבת יהודית בעליל והייתה האמצעי המכריע והטבעי לגמרי להטמעת בני עם לא יהודי בתוך העם היהודי.[24]

ב"סטיריקון" של פטרוניוס, מציע אנקולפיוס לחבריו המתכננים להימלט, לצבוע עצמם בדיו כדי להיראות כמו אתיופים; על כך משיב לו גיטון: "יופי...ובנוסף לכך, בבקשה, מול אותנו כדי שניראה כמו יהודים, ונקוב את אוזנינו כחיקוי לערבים".[25] באחד הקטעים שנשתמרו משיריו, פטרוניוס מתייחס למילה כשלב הכרחי בהתיהדותו של הגר: "אלא אם כן גם יחתוך אחורה בסכין ערלתו ואלא אם כן יתיר במלאכת מחשבת את העטרה הכמו־קשורה, מנודה מהעם, הוא יהגר לערים יווניות".[26]

גם המשורר הרומאי יובנאליס הבחין בין שתי דרגות של היות אדם יהודי, כאשר בהתייחסו לתופעת הגרים הוא רואה רק באלה ש"בַּמועד גם יסירו את ערלתם" כמי שיהפכו ליהודים מן המניין: הם יחלו "לבוז לחוקיה של רומא" וכיהודים אמיתיים יהפכו למיזנתרופים ויצֻווּ על פי חוקיו של משה ש"לא להראות את הדרך" ו"לא להוליך בלתי נימולים לבאר שבִּקשוּה".[27]

המשורר הרומאי מרטיאליס השתמש במילה כדי לאפיין את היהודים והעניק לה גוון מיני ברור כשכתב במכתם על Caelia, שאינה "נרתעת מן החלציים של יהודים נימולים".[28] במכתם על לייקאניה הוא רמז לכוח הגברא המיוחס ליהודים, כשהציע לה את עבדו ש"(חתיכת) משקל יהודי לו מתחת לעורו החשוף".[29] התייחסות דומה נמצאת גם במכתם על השחקן-זמר מנופילוס, שהנדן המכסה את הפין שלו "די לו לבדו לכיסוי כל השחקנים הקומיים שלנו כאחד... אך פעם אחת, כאשר השתתף במשחק באמצע מגרש הספורט... החליק הנדן מן המסכן; והנה הוא נימול!"[30] והוא מכניס קונוטציה הומוסקסואלית במכתם על משורר-יריב שהפך למאהב-יריב: "אך זאת מייסרני: שלמרות שנולדת בירושלים עצמה, אתה עושה מעשה סדום בנערי, משורר נימול".[31]

הסאטיריקן הרומאי פרסיוס תיאר בנימה בלתי אוהדת את "השבת של הנימולים".[32] ההיסטוריון הרומאי טקיטוס טען שהיהודים נוהגים לבצע את המילה כדי שתהיה להם "סימן להבדילם מאחרים".[33]

ההיסטוריון הרומאי סויטוניוס סיפר על אירוע שהיה נוכח בו כנער צעיר, כאשר לצורך גביית "המס היהודי" (fiscus Iudaicus), "בדקו בפני המפקח ובית־הדין המלא מפה לפה, זקן בן תשעים שנה, לראות אם הוא נימול".[34]

בהיסטוריה אוגוסטה נטען (לגבי מרד בר כוכבא) כי "היהודים התעוררו למלחמה, לפי שנאסר עליהם להשחית באברי מינם".[35]

המשורר רוטיליוס נמטיאנוס (תחילת המאה ה-5 לספירה), הפקיד הרומאי הבכיר וכנראה הכותב הלטיני הלא־נוצרי האחרון שביטא סלידה מן היהדות, כינה את יהודים "העם הגס, המטונף, החותך באופן מחפיר את עטרת איבר המין".[36]

משיכת העורלה

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – שחזור עורלה

בתקופה ההלניסטית נפוצה התפישה היוונית המעריצה את הגוף הטבעי, שהמילה נתפשה כפגיעה בשלמותו. לפי המסורת היוונית נערכו משחקי הספורט בעירום, וגם החינוך הספורטיבי בגימנסיון בוצע בעירום, ולכן יכול היה כל אדם להבחין על נקלה בהבדל בין נימולים לערלים. השתתפות בחינוך הספורטיבי בגמנסיון וב אפביון הייתה חלק בלתי נפרד מאזרחות בפוליס ההלניסטית - אזרחות שהעניקה לבעליה יתרונות רבים. משום כך, הפכה המילה חסם בפני יהודים שביקשו להתקבל כאזרחים בפוליס.

יהודים רבים ביקשו, לפיכך, למשוך את עורלתם מטה, כדי לטשטש את המילה ולהקל על התקבלותם בחברה ההלניסטית. בתקופה שקדמה למרד החשמונאים, נהגו המתייונים ביהודה, בהנהגת יאסון הכהן הגדול, למשוך את עורלתם. בספר מקבים א' (י"א - ט"ו), מסופר כי הצעירים משכו את ערלתם אחרי שנבנה בירושלים גימנסיון בו השתתפו בעירום: "בנו בית מערומים [=גמנסיון] בירושלים כמנהג הגויים, משכו ערלתם, עזבו ברית קודש, התערבו בגויים, ויתמסרו לעשות הרע".

במשיכת העורלה נמתח עור הפין האלסטי בהדרגה עד ששב ומכסה את עטרת הפין, והאדם הנימול נראה, לפיכך, כמי שלא נימול. במקרים נדירים אחרים שרידי רקמה הנותרים לאחר המילה מתרחבים באופן ספונטני בתקופה שלאחר הברית. העורלה המשוחזרת אינה אלא הרחבה של רקמת הפין ואינה משיבה את מי שנימול כדין להיחשב כערל. למרות זאת, מדברי חכמים מי שעורלתו נמשכה, מצווה לשוב ולחותכה מפני מראית עין.

ביטול המילה בנצרות

מילת ישו (הנזכרת בבשורה על פי לוקאס, ב' כ"א) ציור מאת פארמיג'אנינו. חג מילת המושיע מצוין על ידי כנסיות רבות ב-1 בינואר, שמונה ימים לאחר חג המולד.

בנצרות בטלה מצוות ברית המילה כבר בשלבי התעצבותה. בערך בשנת 50 לספירה התכנסה מועצה של מנהיגי הכנסייה המוקדמת בירושלים; היא עוד הייתה קטנה ושאפה למשוך אליה את המתייהדים הרבים, נכרים שהסתופפו סביב הקהילות היהודיות אך לא נימולו ולא שמרו על התורה במלואה. חלק מהמנהיגים דרשו ברית מילה כתנאי להצטרפות. לפי הכתוב במעשי השליחים ט"ו: "וַיֵּרְדוּ אֲנָשִׁים מִיהוּדָה וְהֵם מוֹרִים אֶת־הָאַחִים לֵאמֹר אִם־לֹא תִמּוֹלוּ כְּדָת משֶׁה לֹא תִּוָּשֵׁעוּן׃ וַיְהִי רִיב וּמַחֲלֹקֶת רַבָּה לְפוֹלוֹס וּלְבַר־נַבָּא עִמָּהֶם... וַיָּקוּמוּ אֲנָשִׁים מַאֲמִינִים מִכַּת הַפְּרוּשִׁים וַיֹּאמְרוּ לָמוּל אֹתָם וּלְצַוֹּתָם לִשְׁמֹר אֶת־תּוֹרַת משֶׁה". לאחר דין ודברים הכריע יעקב הצדיק לפי דברי פטרוס, והורה: "אֲנִי דָן שֶׁלּא לְהַחֲמִיר עַל־הַשָּׁבִים מִן־הַגּוֹיִם לֵאלֹהִים. רַק לִכְתֹּב אֲלֵיהֶם אֲשֶׁר יִרְחֲקוּ מִטֻּמְאוֹת הָאֱלִילִים וּמִן־הַזְּנוּת וּמִבְּשַׂר הַנֶּחֱנָק וּמִן־הַדָּם". הסרת הדרישה להימול, יחד עם ביטול חוקי הכשרות למצטרפים החדשים, הייתה אבן דרך בפילוג היהודי-נוצרי וסללה את דרכם של נכרים רבים אל הדת החדשה.

באגרת אל הרומים, שנמעניה היו יהודים ברומא, גורס פאולוס (ב' כ"ה-כ"ט) כי "יש ערך למילה, אם אתה מקיים את התורה, אך אם אתה מפר את התורה, מילתך נהיית לערלה. לכן, אם ישמור ערל את משפטי התורה, האם לא תחשב לו ערלתו למילה?... הן לא על פי מראית עין יהודי הוא יהודי, ולא מה שנראה בגוף מהווה מילה. יהודי הוא זה שבפנימיותו הוא יהודי ומילה היא זו שבלב, לפי הרוח ולא לפי אות כתובה". באיגרת הראשונה אל הקורינתים, שמענה היה מתנצרים מבין הגויים מדגיש פאולוס (ז' י"ח) כי כל אדם צריך "לחיות... לפי מצבו כאשר קרא לו האלוהים... אם נקרא האיש [לאלוהים] בעת היותו נימול, אל ימשוך לו ערלה. אם נקרא כשהוא ערל, אל ימול. לא המילה חשובה, אף לא הערלה, אלא שמירת מצוות האלוהים".

גזירות על המילה

גזירות אנטיוכוס

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – גזירות אנטיוכוס

בשנת 167 לפנה"ס, אנטיוכוס הרביעי הטיל שורה של גזירות על הדת היהודית, הידועות גם כגזירות השמד. ביניהן נאסרה המילה. האיסור נאכף באמצעות הוצאתם להורג של המוהלים ושל התינוקות הנימולים.[37] גזירות אלו היו המניע המיידי לפרוץ מרד החשמונאים. בשלבו הראשוני הסתכם המרד בפשיטות על מקומות היישוב היהודיים, והללו כללו ביצוע ברית מילה לפעוטות היהודים הערלים שנמצאו.[38]

גזירות אדריאנוס

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – גזירות אדריאנוס, מרד בר כוכבא#גזירת המילה

הרומים, שהייתה להם השפעה ניכרת על מהלכיה של הממלכה החשמונאית, לא נקטו כל צעד להגבלת המילה וגם סיפוחה של יהודה לרומא במאה הראשונה לפני הספירה לא הביא להגבלות עליה. הרומים ירשו את הסתייגותם של היוונים מהמילה, אך לא התערבו בנוהג וניתן למצוא שלל עדויות על אירועי מילה מאותה תקופה.[39]

בגישתם של הרומים חל שינוי במאה השנייה לספירה. קורנליה דה סיקאריס, אחד מחוקי סולה (lex cornelia de sicariis et veneficis) המכוון לאסור על מעשי התנקשות וכישוף נאכף ביתר קפידה בתקופת הקיסר הדריאנוס, החל משנת 117 לספירה, גם כאיסור על סירוס, שנחשב אחד ממאפייניהם של המתנקשים (sicarii).[40] השערה רווחת היא כי איסור הסירוס הורחב עד מהרה לכל חיתוך באבר המין, ובכך גם לאיסור המילה.[41] שני המקורות היחידים הנוקבים במפורש בסיבות למרד בר כוכבא הם קסיוס דיו והחיבור "היסטוריה אוגוסטה". לפי "היסטוריה אוגוסטה"[42] האיסור חל גם על ברית המילה והיה הסיבה לפרוץ המרד. מהימנותו של "היסטוריה אוגוסטה" בנושא זה, כבנושאים אחרים, קלושה,[43] אך יש המקבלים את גרסת החיבור ביחס לפרוץ המרד.[44] חוקרים אחרים סבורים כי האיסור על המילה בא כתגובה למרד בר כוכבא.[45] לפי דברי חכמים מאותו הדור, כפי שהובאו בתלמוד, גם הפעם האיסור נאכף באמצעות הטלת עונש מוות, בו הסתכנו רבים.[46] עם עלותו לשלטון של אנטונינוס פיוס, קיסר רומא משנת 138 לספירה, הותר ליהודים למול את בניהם, אך האיסור נותר בתוקפו ביחס לשאר האוכלוסייה, ובכך מנע אפשרות של גיור גברים.[47]

בדיאלוג עם טריפון היהודי שנכתב קצת לפני שנת 160, נכתב כי היהודים מלים את בניהם.

בעת החדשה

גם לאחר שרוב הציבור היהודי באירופה עזב בהדרגה את המסורת הדתית, נותר לברית המילה מעמד מרכזי שנשלל ממצוות אחרות שנזנחו. ראייתה כטקס מעבר המקביל לטבילה לנצרות הוביל לאמונה רווחת בקרב ההמון שילד ערל אינו נחשב ליהודי: ביידיש עממית רווח המושג "צו יידישען" (להפוך ליהודי) עבור הטקס. היה זה גם כמעט הציווי היחיד שבתי-הדין הרבניים של הקהילות, שכנפיהם קוצצו עם האמנציפציה, יכלו להמשיך ולאכוף; ברוב היבשת היה נהוג שרישום בפנקס העדה של ילד כיהודי מחייב מילה. מקרים של הורים שסירבו למול אך תבעו לרשום את בניהם עוררו פולמוס בשורה של שערוריות סביב אמצע המאה ה-19. הגדולה שבהן אירעה בפרנקפורט דמיין ב-1843, כשבנקאי מקומי שהותיר את בנו ערל שכנע את ועד הקהילה להתעלם מהמגבלה. רב העיר שלמה זלמן טרייר התקומם וביקש חוות דעת מרבנים רבים באירופה כדי לשכנעם לחזור בהם. השאלה איחדה את הזרמים השונים: הכל הוסיפו לחייב את המילה, אם כי נחלקו בשאלה האם להשתמש ביכולת לא לקבל את הילדים. הרב לודוויג פיליפזון, מראשי הרפורמים, תמך בקולניות באי-רישום, בעוד שרש"ר הירש האורתודוקסי שלל כפייה כעקרון. שי"ר מפראג הזהיר גם הוא מנקיטת הצעד, בהביאו דוגמה מעירו בה הוביל להתנצרות המעורבים. גם הרב הרפורמי הקיצוני ביותר בגרמניה, שמואל הולדהיים, תהה אמנם בלעג מדוע נאחזים דווקא במילה ומתעלמים מחילול השבת ההמוני ועבירות אחרות, אך קבע שחייבים בה. בתחילת המאה ה-20 עלתה השאלה גם ברוסיה. אספת רבני הארץ שעסקה בנידון שקלה לאמץ את עונש אי-הרישום, אך נמנעה מכך על פי דעתו של ר' חיים מבריסק, שקבע כי הערל אינו במעמד שונה משל עבריינים אחרים שאותם הוסיפו להכליל בקהילה.[48]

גם בעת החדשה היו קשיים חיצוניים שגרמו ליהודים שלא לבצע את ברית המילה. כך למשל בברית המועצות ומדינות הגוש הקומוניסטי נמנעו יהודים רבים מקיום המצווה עקב היחס העוין שהפגינו השלטונות לדתות בכלל וליהדות בפרט.[דרוש מקור: לכך שדווקא בשל רדיפות] עם עליית יהודי ברית המועצות לישראל בעקבות נפילת מסך הברזל, נערכו בריתות רבות למבוגרים שלא נימולו בילדותם, וביקשו לעבור ברית מילה. הבריתות נערכו בבתי חולים ממשלתיים, ועלותן, בסך 410 ש"ח לאדם, מומנה בידי המדינה.[49] עולים אחרים, שעברו 'הטפת דם ברית' ללא הסרת העורלה, נימולו בהתנדבות בידי רופאים מטעם ארגון "ברית יוסף יצחק".[50]

היהודים החילונים בישראל מלים ברובם את בניהם לפי דרישות ההלכה והמסורת היהודית. בנוסף להיבט הדתי ולהיבט הרפואי, יש למילה גם היבט חברתי, המעודד את קיומה במקום שבו הרוב נימולים. בסקר שנערך בשנת 2007 על האוכלוסייה היהודית הבוגרת דוברת העברית, השיבו 97% שימולו את בנם. כשנשאלו מה הסיבה לכך, בחרו 78% מהנשאלים באפשרות לפיה מדובר במסורת בסיסית וחיונית לכל יהודי, 13% נימקו זאת בטעמים בריאותיים, ו-9% נוספים באי רצונם שהבן יתבייש וירגיש חריג, או ב'כך כולם עושים'.[51] לפי סקר משנת 2009,[52] 94% מהמשיבים השיבו ש"חשוב" או "חשוב מאוד" לערוך את טקס ברית המילה.