גאורגיה | היסטוריה

היסטוריה

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – היסטוריה של גאורגיה

העת העתיקה

על פי העדויות הארכאולוגיות הייתה גאורגיה מיושבת כבר מתחילת תקופת האבן. גילוי טכניקות עיבוד הברזל באנטוליה ובקווקז היו תחילת תקופת הברזל. בתקופה זו החלו לצמוח הממלכות הגאורגיות המוקדמות: ממלכת קולכיסאגריסי אחריה) במערב גאורגיה וממלכת איבריה במזרחה. תושבי ממלכות אלה היו השבטים הפרוטו-גאורגים הראשונים המופיעים בהיסטוריה הכתובה מהמאה ה-12 לפנה"ס. העדויות הארכאולוגיות מאופיינות באלמנטים של כלי מתכת וצורפות שיוצרו בטכניקות עיבוד מתקדמות, ומאששות קיום ישות מדינית של ממלכה. במאה הרביעית לפנה"ס הייתה הממלכה הגאורגית המאוחדת, ממלכת איבריה, דוגמה מוקדמת לארגון מדינה מתקדם בימי שלטון מלך אחד והיררכיה של אצולה.

הכרזת הנצרות כדת-הממלכה כבר בשנת 337 נתנה דחיפה להתפתחות הספרות והאמנות, והביאה לאיחוד הממלכות הגאורגיות. העובדה כי גאורגיה ניצבה בתווך בין העולם המוסלמי לעולם הנוצרי הפכה את האזור למוקד מאבקים וחילופים דינמיים בין העולמות שהגיעו לשיאם בסביבות המאה השתים-עשרה והשלוש-עשרה ברנסאנס של האומה הגאורגית.

ימי הביניים

בתחילת ימי הביניים, הערבים השתלטו על הממלכות הגאורגיות. הממלכה הערבית שהוקמה נקראה אמירות טביליסי והשתרעה על כמחצית שטח גאורגיה כיום. ברבות הימים פרשה האמירות מהאימפריה הערבית, דבר שהביא לחורבנה של העיר טביליסי. במהלך תקופה זו גיאורגים רבים נחטפו ונמכרו בטורקיה, איראן, אירופה, וארצות המזרח וערב כחיילים לוחמים, ממלוכים. הגאורגים השתחררו מעול הערבים רק במאה האחת עשרה, לאחר 400 שנות שלטון זר, על ידי המלך דוד הבנאי. תור הזהב של גאורגיה היה במאה ה-12, אז הייתה המעצמה החזקה במזרח התיכון. תקופה זו התאפיינה בפריחה תרבותית ודתית, כפי שבאה לידי ביטוי ביצירת המופת הספרותית של שותא רוסתאוולי ובניית האקדמיות התאולוגיות במנזרי גלאתי ו איק'לתו. לפסגה תרבותית ופוליטית זו גאורגיה האמירה במלכותה של המלכה תמר (11841210). למרות מלחמות ההישרדות התכופות נגד שכניה המוסלמים, הייתה זו גם תקופת סובלנות דתית כלפי נתיניה המוסלמים והיהודים של הממלכה הגאורגית.

במאה ה-13 נכבשה הממלכה על ידי המונגולים, שהיו אז בשיא כוחם. המונגולים שלטו בגאורגיה כשהם מותירים את המלוכה הגאורגית על כנה. כתוצאה מסכסוכים בין האצולה הגאורגית לשלטון המרכזי ובינם לבין עצמם, התפרקה הממלכה הגאורגית למספר נסיכויות (כארתלי, קאחתי, אימרתי, סמגרלו, גוריה, סוואנתי ואבחזיה) במאה ה-15, דבר שנוצל היטב על ידי שכניהם, האימפריה העות'מאנית והאימפריה הפרסית במאה השש עשרה. הכיבוש הזר, שלווה במסעות-עונשין אכזריים בעקבות המרידות הגאורגיות התכופות, רושש את האוכלוסייה ושיעבד אותה עוד יותר לאדוניה הפיאודליים.

בתחילת המאה ה-18 ניסה המלך וחטנג השישי לשקם את השלטון המרכזי בעזרת רפורמה חוקית וסיוע לתרבות. בהוראתו נוסד בשנת 1709 בית הדפוס הגאורגי הראשון בבירה טביליסי, אך שמרנותו הפוליטית הייתה בעוכריו, והכשילה את ניסיונותיו לחלץ את ארצו מן הקיפאון הכלכלי-חברתי.

ההשתלטות הרוסית

בשנת 1783 חתמו רוסיה והממלכה הגיאורגית כארתלי-קאחתי על חוזה גאורגייבסק, שלפיו הפכה כארתלי-קאחתי למדינת חסות של רוסיה, דבר שלא מנע את ביזת טביליסי, בעקבות קרב קרצניסי משנת 1795.

ב-8 בינואר 1801 חתם הצאר פאבל הראשון על צו המספח את ממלכת כארתלי-קאחתי לאימפריה הרוסית, צו שאושר גם על ידי בנו אלכסנדר הראשון קיסר רוסיה ב-12 בספטמבר של אותה שנה. השליח הגאורגי בסנקט פטרבורג הגיב במכתב מחאה, שנשלח לנסיך קורקין, שהיה סגן השגריר. במאי של אותה שנה, הגנרל הרוסי קארל היינריך קנורינג, שמונה למלך המשנה של הקווקז מטעם הצאר, הדיח את היורש הגאורגי המיועד לכס המלכות, דוד בטונישווילי וייסד ממשלה בראשות הגנרל איוון פטרוביץ' לסרייב.

האצולה הגאורגית לא קיבלה את ההדחה עד אפריל 1802, כאשר גנרל קנורינג הקיף את האצילים בקתדרלת סיוני שבטביליסי והכריח אותם להישבע אמונים לאימפריה הרוסית. אלה שלא הסכימו נעצרו באופן זמני. בקיץ 1805 הנחיל הצבא הרוסי מפלה בנהר אסקרני ליד זגם לצבא הפרסי, ובכך הציל את טביליסי מהכיבוש.

בשנת 1810, אחרי קרב קצר, נכבשה הממלכה הגאורגית המערבית, ממלכת אימרתי, על ידי הצאר אלכסנדר הראשון. המלך האימרתי האחרון, והשליט האחרון לבית בגרטיוני, סולומון השני, מת בגלות בשנת 1815. משנת 1803 ועד שנת 1878, בעקבות מספר רב של מלחמות רוסיות נגד הטורקים והפרסים, סופחו מספר מחוזות נוספים של גאורגיה לאימפריה הרוסית (מחוז בתומי, ארטווין, אחלציחה, פותי ואבחזיה).

נסיכות גוריה בוטלה בשנת 1828, ונסיכות מגרליה בשנת 1857. מחוז סוואנתי סופח בהדרגה בתקופה 1857 - 1859.

הרפובליקה הדמוקרטית של גאורגיה 1918 - 1921

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הרפובליקה הדמוקרטית של גאורגיה

אחרי מהפכת פברואר ב-1917, ממשלת המעבר הרוסית כוננה ועדה טרנס-קווקזית מיוחדת כדי שתשלוט באזור. ועדה זו הוחלפה אחרי מהפכת אוקטובר, בקומיסריון של עבר-הקווקז שנועד לשלוט באופן רשמי באזור. ועדה טרנס קווקזית, בראשות המנשביק הגאורגי, ניקולאי צ'לידזה, הכריזה ב-24 בפברואר 1918, על הקמת פדרציה דמוקרטית ועצמאית שנקראה הרפובליקה הדמוקרטית הפדרטיבית של עבר הקווקז.

הרפובליקה התפרקה עם הכרזתה של גאורגיה על עצמאות ב-26 במאי 1918, באמצע מלחמת האזרחים ברוסיה. הרפובליקה החדשה הייתה דמוקרטיה פרלמנטרית, ובבחירות היחידות שהתקיימו לפרלמנט ניצחה המפלגה הגאורגית הסוציאל-דמוקרטית, שנחשבה למפלגה של המנשביקים. מנהיגם נואה ז'ורדניה, הפך לראש הממשלה הגאורגית. הממשלה החדשה ניסתה לשקם את גאורגיה, והחלה ברפורמות כוללות במדינה.

בשנת 1918 אף ייסדו אוניברסיטה בטביליסי. אבל ממשלה זו נתקלה בקשיים מבית ומחוץ כבר מתחילתה. בשנת 1918 התחוללה מלחמה גאורגית-ארמנית במחוזות הגאורגיים שאוכלסו ברוב ארמני, שהסתיים בהתערבות ישירה של הבריטים. בשנים 1918 - 1919, הגנרל הגאורגי מזניאשווילי הנהיג את ההתקפה הגיאורגית כנגד הצבא הלבן, שהונהג על ידי מויסייב ודניקין במטרה לתבוע את ערי החוף טואפסה סוצ'י ו אדלר, לגאורגיה.

עצמאות המדינה לא האריכה ימים, ובפברואר 1921 גאורגיה הותקפה על ידי הצבא האדום. הצבא הגאורגי הפסיד בקרב, והממשלה הסוציאל-דמוקרטית ברחה מהמדינה. ב-25 בפברואר 1921 נכנס הצבא האדום בראשות הקומיסר סרגו אורדז'וניקידזה לבירת גאורגיה, טביליסי, וכונן ממשלת בובות קומוניסטית, שנקראה "הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית של גאורגיה" והונהגה על ידי הבולשביק הגאורגי פיליפ מחרדזה. החל מ-12 במרץ 1922 ועד 5 בדצמבר 1936 הייתה חלק מהרפובליקה הסוציאל-פדרטיבית הסובייטית של עבר הקווקז, שכללה גם את ארמניה ואזרבייג'ן. הרפובליקה הסוציאל-פדרטיבית הסובייטית של עבר הקווקז לא הצליחה להתגבש ליחידה אחת, וגאורגיה הפכה לרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית של גאורגיה.

הממשלה הגאורגית, שנמלטה על אונייה צרפתית, המשיכה לתפקד כממשלה גולה, ניסתה לערער את השלטון בגאורגיה הסובייטית, ותמכה בהתארגנויות אנטי-סובייטיות בגאורגיה ומחוצה לה. קבוצת גרילה קטנה השם "הקושרים של גאורגיה", בראשות קולונל ככוצה צ'ולוק'שווילי, התארגנה באותם ימים במטרה להילחם בשלטון הבולשוויקי. העניין עורר רגשות פטריוטיים, והמרד, שתפס תאוצה, הגיע לשיאו בקרב שהתרחש באוגוסט 1924 ונקרא "מרד אוגוסט בגאורגיה". קרב זה נסתיים ללא הכרעה. בסופו של דבר הוכרעו המורדים ונמלטו מהמדינה.

גאורגיה בשליטה הסובייטית 1921–1990

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – הרפובליקה הפדרטיבית של עבר הקווקז, גאורגיה הסובייטית

במשטרו של סטלין (שהיה גאורגי בעצמו) נרצחו כ-100,000 גאורגים בטיהורים פוליטיים. במלחמת העולם השנייה כ-700,000 גאורגים נלחמו בשורות הצבא האדום כנגד הנאצים. כ-350,000 מתוכם נפלו בחזית המזרחית. היה זה הגאורגי מליטון כנתריה, שהניף את דגל הניצחון על הרייכסטאג. חלק קטן מהגאורגים נלחם במסגרת הלגיון הגאורגי של הוורמאכט, וחלק מרד. אחרי המלחמה עברה גאורגיה תהליכי תיעוש ועיור. בבירה טביליסי, שמספר תושביה עלה על מיליון, נחנכה ב-1966 רכבת תחתית.

לאחר טבח טביליסי בשנת 1956, התפתחה תנועת מחתרת של צעירים גאורגים בראשות מרב קוסטבה וזוויאד גמסחורדיה בשם "גורגסליאני" (על שם וחטנג גורגסלי), שנעצרו מספר פעמים על ידי השלטונות הסובייטים. שר החוץ הסובייטי, אדוארד שוורדנדזה, היה "ארכיטקט" הפרסטרויקה של שנות ה-80. במהלך אותה תקופה התפתחה בגאורגיה שיטה רב-מפלגתית שהעדיפה עצמאות. המדינה ערכה את הבחירות הדמוקרטיות הרב-מפלגתיות הראשונות בברית המועצות ב-28 באוקטובר 1990. החל מנובמבר 1990 ועד מרץ 1991 היה אחד ממנהיגי תנועת השחרור הלאומית ד"ר זוויאד גמסחורדיה, נשיא המועצה העליונה של הרפובליקה של גאורגיה (הפרלמנט של גאורגיה).

עצמאות

ב-9 באפריל 1989, בשיא המאבק האזרחי לעצמאות, ביצע הצבא האדום טבח בעצרת שקטה במרכז הבירה - 20 בני-אדם נרצחו (מרביתם נשים צעירות) ועשרות נפצעו. האירוע כונה "הטרגדיה של 9 באפריל", והיה אבן דרך במאבק הגאורגי לעצמאות. בדיוק כעבור שנתיים, ב-9 באפריל 1991, הכריזה גאורגיה על עצמאותה והקימה את הרפובליקה של גאורגיה, לא לפני הבחירות הדמוקרטיות הראשונות במרחב הסובייטי ב-28 באוקטובר 1990.

ב-26 במאי 1991 נבחר זוויאד גמסחורדיה לנשיאה הראשון של גאורגיה העצמאית. עם זאת, גמסחורדיה הוכיח עצמו כנשיא כושל, שלא הצליח להתמודד עם הבעיות הכלכליות והאתניות של גאורגיה, והודח בהפיכה צבאית ב-22 בדצמבר 1991. הפיכה זו היוותה חלק ממלחמת האזרחים הגאורגית, שכללה מאבק פוליטי בין תומכי גמסחורדיה, שכונו "זוויאדיסטים" ובין תומכי הנשיא שתפס את מקומו של גמסחורדיה, אדוארד שוורדנדזה, וכן מאבק בין הממשל המרכזי ובין שלושה חבלים בדלנים, שביקשו לפרוש מגאורגיה - אבחזיה, דרום אוסטיה ואג'ריה. המלחמה נמשכה עד שנת 1995 והסתיימה בתבוסת הזוויאדיסטים, בפרישתם של החבלים המורדים והכרזתם על עצמאות דה פקטו. עצמאותם של החבלים המורדים, שנתמכה על ידי הפדרציה הרוסית אך לא הוכרה על ידי הקהיליה הבינלאומית, הביאה לטיהור אתני בו גורשו כרבע מיליון גאורגים מאבחזיה ומדרום אוסטיה, וכן היגרו אוסטים מתחומי גאורגיה.

ב-2003 הודח שוורדנדזה (שנבחר בבחירות דמוקרטיות ב-1995 וב-2000) באירוע שכונה "מהפכת הוורדים", והיה בעיקרו מחאה עממית שהיוותה דוגמה ל"מהפכה הכתומה" באוקראינה, ואירועים דומים במרחב הפוסט סובייטי. המפגינים, שמחו על זיופים בבחירות לפרלמנט, העלו לשלטון באופן זמני את הנשיאה נינו בורג'נדזה, אך לאחר קיום בחירות דמוקרטיות נבחר לנשיא מיכאיל סאקשווילי.

הנשיא החדש פתח בשורת רפורמות שמטרתן לחזק את צבאה וכלכלתה של גאורגיה, ולהשליט את מרותה של גאורגיה בחבלים הבדלניים. הצלחה ראשונה נחל סאקשווילי כאשר הצליח לאחד עם גאורגיה את מחוז אג'ריה. אך הצלחה זו לוותה בהחרפת העימות בדרום אוסטיה, שהדרדר לחילופי אש בשנת 2004 שאיימו על יציבות הסדר הפסקת האש שהושג בחבל בשנת 1992. אירועים אלו הביאו להחרפת היחסים עם רוסיה, שסייעה לבדלנים באוסטיה ובאבחזיה באופן גלוי כמעט.

פלישת רוסיה לגאורגיה

המחוזות הבדלניים אבחזיה ודרום אוסטיה
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המלחמה בדרום אוסטיה

ב-7 באוגוסט 2008 נכנסו כוחות גאורגיים לדרום אוסטיה, ופתחו במבצע בדרום אוסטיה, שמטרתו כיבוש צחינוואלי והשתלטות על החבל הבדלני. בתגובה ביצעו הרוסים ב-8 באוגוסט 2008 שורה של תקיפות אוויריות נגד מטרות צבאיות ואחרות בגאורגיה. גם לאחר נכונותה של ממשלת גאורגיה לסגת מהחבלים הבדלניים במדינה ולחתום על הפסקת האש המוצעת של האיחוד האירופי, המשיכה המתקפה הרוסית, אשר כללה פלישה לשטחי גאורגיה עצמה, הן מכיוון דרום אוסטיה והן מכיוון אבחזיה, הפגזת נמל התעופה הבינלאומי של טביליסי, הטלת מצור על נמלי הים של גאורגיה (הופסקה לאחר לחץ אוקראיני), כיבוש העיר גורי ופגיעה בעורק התחבורה הראשי המחבר בין מזרח גאורגיה למערבה, מתוך כוונה לערער את משטרו הפרו-מערבי של סאקשווילי. צעדים אלה גרמו לפי הערכות האו"ם לכ-115 אלף פליטים גיאורגיים.[6]

ממשלות ארצות הברית, בריטניה וצרפת דרשו מממשלת רוסיה לסגת משטחיה של גאורגיה וגינו את מוסקבה על הפעלת הכוח המאסיבית נגד גאורגיה, וממשלת גאורגיה ביקשה סיוע מממשלות המערב ומנאט"ו.[7] לבסוף, לאחר חמישה ימי לחימה, הודיע נשיא רוסיה דמיטרי מדבדב כי הכוחות הרוסיים נסוגים משטחי גאורגיה, אך בפועל לא התבצעה נסיגה, דבר שהביא ב-19 באוגוסט להודעה חריפה מצד נאט"ו ולטיוטת החלטה במועצת הביטחון של האו"ם נגד רוסיה.

בעקבות הפלישה הצביע הפרלמנט הגאורגי פה אחד לא לחדש את חברות גאורגיה בחבר המדינות, וזו הסתיימה ב-17 באוגוסט 2009.