גרמניה הנאצית | מדיניות הפנים
English: Nazi Germany

מדיניות הפנים

ביסוס המשטר הנאצי הדיקטטורי (1933–1934)

בנובמבר 1932 התקיימו הבחירות הדמוקרטיות האחרונות בגרמניה לפני עליית הנאצים לשלטון. המפלגה הנאצית קיבלה 33% אחוז מהקולות. המפלגה הסוציאל-דמוקרטית קיבלה 20% מהקולות, המפלגה הקומוניסטית 17%, מפלגת המרכז הקתולית 15%, המפלגה הלאומית 9% ומפלגות קטנות נוספות 6% מהקולות. על הנשיא פאול פון הינדנבורג היה להחליט על מי מראשי המפלגות להטיל את מלאכת הרכבת הממשלה.

לעזרת אדולף היטלר, מנהיג המפלגה, באו הכוחות השמרניים בגרמניה, האצולה היונקרית שהייתה רגילה לנהל את ענייני המדינה מקדמת דנא ושלוחיה כמו הגנרל שלייכר, הקאנצלר לשעה ברינינג והנשיא פאול פון הינדנבורג ששאפו מכבר לחסל את התעתוע הדמוקרטי המזיק במדינתם. לבסוף, החליטו קובעי המדיניות מאחרי הקלעים, ובראשם הגנרל שלייכר ופרנץ פון פאפן, להמליץ בפני הינדנבורג על מינוי היטלר לקאנצלר גרמניה בסברם כי הכוחות האחרים במדינה ידאגו לרסנו בהיותו בשלטון. היטלר מונה לקאנצלר ב-30 בינואר 1933. כבר בחודש פברואר החל תהליך הפיכת המשטר בגרמניה לדיקטטורי. הרמן גרינג מונה לשר הפנים של פרוסיה ובכך היה ראשון מבין חברי מפלגה רבים שימונו לתפקיד ציבורי. בשנים הבאות אויש רוב מנגנון המדינה על ידי נאצים. בחודש פברואר יצאה תקנת החירום הראשונה מני רבות "למען הגנת העם הגרמני". התקנה הסמיכה את שר הפנים לאסור אסיפות ופרסומים העלולים לפגוע בביטחון המדינה.

ב-28 בפברואר הצטרף לתקנה ה"חוק לשעת חירום להגנת האומה מפני האלימות המסוכנת של הקומוניסטים". התירוץ לחוק היה שהיו אלה הקומוניסטים שהציתו את בניין הרייכסטאגפרלמנט הגרמני) יום קודם לכן. אנשים רבים מאמינים שבניין הרייכסטאג הוצת על ידי הנאצים עצמם. החוק ביטל את חירויות היסוד האזרחיות והיווה הבסיס למשטר היחיד של היטלר. הוא לקח לידיו סמכויות רבות יותר והנהיג "מדינת משטרה" בה לפרט אין הגנה. בנוסף הממשלה הגרמנית קיבלה סמכות לעקוף את ממשלות המדינות השונות בגרמניה ובכך החל הרס המבנה הפדרטיבי ששרר שם. הכול כאמור בטענה שיש להתגונן מפני הקומוניסטים.

בראשית חודש מרץ, זמן קצר לאחר שריפת הרייכסטאג, נערכו הבחירות האחרונות תחת שלטונו של היטלר. למרות מסע התעמולה וההפחדה המפלגה הנאצית לא הצליחה לקבל רוב - היא זכתה ב-44 אחוז מן הקולות. אמנם זו עלייה בכוחה, לעומת הבחירות הקודמות, שקובעת אותה כגדולה במפלגות, אך היטלר ראה בכך כישלון והחיש את קצב השתלטותו על המדינה. הסמכויות שהועברו לידי המפלגה הנאצית התרבו והרחוב נשלט על ידי בריוני ה-S.S וה-S.A.

לקראת סוף החודש נחנך בניין חדש לרייכסטאג בפוטסדאם (סמל המלוכנות הפרוסית). עם זאת הפרלמנט החדש שנבחר זה מכבר פעל למעשה רק כיומיים. ב-23 במרץ הוא עצמו חוקק (ברוב של 441 מול 94) את "חוק ההסמכה" שמעביר את סמכויות החקיקה ממנו אל הממשלה, אך עדיין מבטיח, להלכה, את שלטון החוק. בכך באה לקצה חוקת ויימאר הדמוקרטית – חוק ההסמכה שימש כמשענת חוקית לשלטונו הרודני של היטלר. בנוסף החוק היה חלק מתהליך ה"האחדה" (גרמנית: Gleichschaltung, היגוי: גְלָייְכְשָׁלְטוּנְג – "התאמה") בגרמניה – ביטול גרמניה הפדרטיבית וריכוז של מנגנוני הממשל. היטלר מינה במדינות השונות מושלים נאצים מטעמו (מושלי הרייך), שמילאו את הוראותיו.

ב-7 באפריל נחקק חוק לשיקום שירות המדינה המקצועי, שהתאים את הממשל גם ברמות הנמוכות לעקרונות הנאציזם ולאיוש על ידי גרמנים "טהורים". בהמשך השנה הוקם מחנה דכאו בדרום גרמניה, שהיה מחנה הריכוז הראשון. מתנגדיו של היטלר – הקומוניסטים והדמוקרטים (ביניהם יהודים רבים), נשלחו למחנות ריכוז. מחנות אלה היו בפיקוח ה-S.S, ומטרתם הייתה לבודד את מתנגדי הנאציזם.

1 במאי הפך מ"חג הפועלים" לחג לאומי. יום לאחר מכן, פוזרו האיגודים המקצועיים ומנהיגיהם הוכנסו למאסר. הדבר נעשה מפני שהנאצים חששו מפני הכוח הגדול של האיגודים (7 מיליון חברים), על אף שלא התנגדו להם והיו מוכנים לפיקוח נאצי. במקום האיגודים המקצועיים הוקמה " חזית העבודה הגרמנית". היטלר טען כי יש להגן על הפועלים והאיכרים מפני נצלנותם של הקפיטליסטים, וכי הקמת "חזית העבודה הגרמנית" נועדה להטיב עם הפועלים. השביתות הוצאו אל מחוץ לחוק. אנשי המפלגה הנאצית פשטו על מפעלים, חנויות ובתי עסקים, וחייבו את בעליהם לשלם מיסים לטובת המדינה.

האידאולוגיה הנאצית הייתה במהותה אנטי-נוצרית. היטלר ראה בערכים הדתיים הנוצריים של אהבת כל בני האדם ברואי האל אות לחולשה. עם זאת היו נוצרים רבים שתמכו במפלגה הנאצית על אף הסתירה בין הדת לנאציזם. היטלר רצה בתמיכתם אך חשש מפני מעמדם העצמאי של הכנסיות. לכן ביולי נחתם קונקורדט הרייך עם הכנסייה הקתולית – היטלר יאפשר לכנסייה לפעול בחופשיות והכנסייה תכיר בשלטונו הבלעדי. למרות זאת שנים לאחר מכן הוא התחיל לרדוף אותה בדרישה כי הכנסייה תשרת את המפלגה ותפעל לפיה.

בין החודשים יוני ליולי הוצאו כל המפלגות מהפרלמנט (הריכסטאג) בסיוע אלימות, איומים וחקיקה. ב-14 ביולי חוקק "החוק לקיום המפלגה הנאצית כמפלגה יחידה" שמכריז כי רק המפלגה הנאצית מותרת, וכל מפלגה אחרת אסורה ונוגדת את החוק. כך הושלמה הפיכת המשטר של רפובליקת ויימאר למשטר חד-מפלגתי המעניק סמכות בלתי מוגבלת למפלגה השלטת. בנובמבר אותה שנה נערכו "בחירות" לרייכסטאג ונבחרו 661 צירים מהמפלגה הנאצית.

פרסום "חוק ההאחדה" בראשית 1934 הפך את גרמניה לאזור אחד שעל כולו חל החוק הנאצי וביטל את האוטונומיה שהייתה למדינות בימי ויימאר. ב-30 בינואר נחקק גם "החוק לשיקום הרייך" שהיה למעשה המשכו של חוק ההסמכה. החוק ביטל את ה רייכסראט (הפרלמנט הפדרלי בו נציגים לכל מדינה) ואת הפרלמנטים של המדינות עצמן. הוא הפך את המדינות לאזורים מנהליים, שבראשם מושלים נאצים. בכך למעשה הושלם תהליך איחוד ה"רייך השלישי".

בתחילת שנות השלושים היטלר עקב בדאגה אחרי התפתחות האס אה, משום שהם הפריעו לתוכניות הפוליטיות שלו בברוטליות שלהם. דווקא מתוך המפלגה הנאצית צמח הגוף המסוכן ביותר לשלטון שלה. ראשי ה-ס.א. רצו ב"מהפכה שנייה". היטלר התנגד לכך כי ידע שהדבר יפגע בהתפתחות הכלכלית של המדינה. נוצר מתח בין הצבא לס.א. מפני שהאחרון רצה להיות הבסיס לצבא גרמניה. היטלר התנגד כי ידע שהאספסוף לא יוכל להגשים את שאיפותיו האימפריאליסטיות ובנוסף היה זקוק לתמיכת הגנרלים. האס-אה הפך לגוף אדיר המונה מיליוני בריונים שעלולים לאיים על שלטונו. בסופו של דבר הצבא והאס-אס יצרו חזית נגד האס-אה וב-30 ביוני 1934 התרחש "ליל הסכינים הארוכות", שבמהלכו הוצאה להורג צמרת האס-אה (ובתוכה מפקד האס-אה ארנסט רהם) ובאותה הזדמנות מתנגדים פוליטיים נוספים של היטלר. חיסול האס-אה אפשר את עליית האס-אס ככוח הראשי לאכיפת החוק בשלטון הנאצי. בנוסף נוצרה תלות של הצבא בהיטלר.

לאחר מותו של הנשיא הינדנבורג, באוגוסט 1934, מינה עצמו היטלר ל"פיהרר", קאנצלר ומפקד הצבא הגרמני. הוא לקח לעצמו את סמכויות הנשיא. החיילים חויבו להישבע אמונים ישירות להיטלר, ובתי המשפט חויבו לפעול ברוח ה"פיהרר" בלבד. הוקמו בתי דין מיוחדים שדנו את מתנגדי המשטר הנאצי. נערך משאל עם והיטלר זכה ב–90% מהקולות. גרמניה הפכה לדיקטטורה מוחלטת.

מימוש האידאולוגיה הנאצית

רביעיית בולים ממדינת בווריה עליהם הדפס רכב הנושא את הכתובת "הרייך הגרמני"

קמה תרבות המבוססת על חינוך לאומני, פטריוטי גרמני. הנאצים שרפו רבבות של ספרים שלא תאמו את רוח האידאולוגיה הנאצית, ובמקומם נכתבו והודפסו ספרים שדנו בעברה המפואר של גרמניה ובייחודה של גרמניה. בין הספרים היה "מיין קאמפף" של היטלר שדן בתורת הגזע ובתוכניות ההשתלטות על אירופה של היטלר. כמו כן, אסרו הנאצים על חופש העיתונות. בעיתונים נכתבו מאמרי שטנה נגד היהודים ונגד מתנגדי הנאציזם ואוהדי הדמוקרטיה. התקשורת, הרדיו, הקולנוע, הספרות והאמנות היו תחת פיקוח "משרד הרייך לתעמולה ולהשכלת העם", שבראשה עמד יוזף גבלס.

המפלגה הנאצית ארגנה מנגנון גדול של תעמולה פרו-נאצית שבראשו עמד יוזף גבלס. הוא נקט שיטת תעמולה שבה פנייה אל ההמונים ושכנועם בדרכו של היטלר כדרך הנכונה אל העוצמה המשותפת הגרמנית. התעמולה הורכבה מסיסמאות, כרוזים, מצעדים והפגנות פרו-נאציות. המצעדים לוו בתזמורות, בהמנון גרמניה ובהצדעות "הייל היטלר".

חלק מאנשי הרוח הגרמנים המפורסמים כגון המחזאי גרהארט האופטמן המלחין ריכארד שטראוס והפילוסוף מרטין היידגר נרתמו לטובת המשטר החדש. המשטר יצר אף אמנות אופיינית לו, שקידשה ערכים אסתטיים של נעורים, עוצמה והערצת המנהיג. השחקנית שהפכה לבמאית לני ריפנשטאהל יצרה את הסרט ניצחון הרצון שתיעד את ועידת המפלגה הנאצית בנירנברג ב-1934 בשורה של דימויים רבי עוצמה – דגלי צלב הקרס מונפים אל על, נערים ארים צעירים מביטים בהערצה אל "הפיהרר" הנואם, טורים של חיילים הצועדים בסך. בסרט זה פיתחה ריפנשטאהל שפה קולנועית טוטאלית, פאשיסטית, שהפכה לסימן ההיכר של המשטר החדש. לאחר מכן נוצר על ידי ריפנשטאהל הסרט "אולימפיה" בן שני חלקים, המתעד את אולימפיאדת ברלין ב-1936, החוזר על אותו עולם דימויים ואותו סוג של אסתטיקה פשיסטית. כך ניצל המשטר את האולימפיאדה לצורכי הפצת התעמולה הנאצית בגרמניה ומחוצה לה.

המשטר הנאצי בז לאמנות המודרנית על כל גווניה – סוריאליזם, קוביזם ויתר הזרמים שהפכו את השנים הראשונות של המאה העשרים למסעירות כל כך מן הבחינה האמנותית. יצירות אלו הוכרזו כ"אמנות מנוונת", ונאסרה הצגתן בציבור (למעט תצוגה מכוונת באופן מבזה ומשפיל, אשר אף הורדה לאחר זמן קצר משנסתבר כי היא זוכה לפופולריות רבה יותר מזו של "האמנות הגרמנית" שהוצגה במקביל). המשטר הנאצי אימץ מעין סגנון נאו קלאסי, לא מאוד שונה מן "הריאליזם הסוציאליסטי" שמשל באותה עת בכיפה ברוסיה הסובייטית. תיאורי עירום קיטשיים, אין ספור תיאורים של הפיהרר בתנוחות שונות, ותיאור החיילים הארים הצועדים בסך או הנשים המחכות להם בבית, היו לחם חוקה של האמנות הפלסטית הגרמנית בשנות המשטר הנאצי. ארגון "כוח באמצעות שמחה" הוקם כדי לספק לגרמנים תרבות ובילוי לשעות הפנאי במחירים נמוכים ובהתאם לאידאולוגיה הנאצית.

העיתונות נרתמה אף היא למאמץ התעמולה הנאצי. התעמולה הנאצית הדגישה את חשיבות המפלגה הנאצית ומנהיגה.

היטלר רצה להשתית את המערכת החינוכית על טהרת "הגזע הארי". לכן הורה לסלק מהמסגרת החינוכית מורים ומרצים יהודים, קומוניסטים ואחרים. מורי גרמניה הוכרחו ללמד על פי תורת הנאציזם. הושם דגש מיוחד על לימודי השפה הגרמנית, ההיסטוריה הגרמנית וכושר גופני. תוכנית הלימודים נקבעה על פי הכוונה מ" לשכת הרייך לענייני חינוך". היו גם בתי"ס מיוחדים מטעם האס-אס, שנחשבו ליוקרתיים, שם לימדו ביתר משמעת וציות, בין השאר לימודי ביולוגיה, שהתרכזו בטוהר הגזע הארי. היו גם בתי ספר שהכשירו את בוגריהם לשמש אנשי מפלגה וחברי האס-אס לכשיגדלו.

ברחבי גרמניה היו תנועות נוער, שכונו "הנוער ההיטלראי", אליהן חויבו ההורים לשלוח את ילדיהם לבל יענשו בעונשי מאסר קשים. בן הנוער הנאצי נדרש להיות חבר בתנועה החל מגיל שש עד שמונה עשרה. הפעילויות נסבו סביב רעיונות הנאציזם, חשיבות הלאום הגרמני והגזע הארי, ושבחו של הפיהרר. לחברי התנועה היו תלבושות ייחודיות, הם השתתפו בטקסים ובמצעדים מיוחדים וראוותניים, ועברו הכשרות קדם-צבאיות. האימונים בתנועה עסקו במחנאות, ספורט, תורת המלחמה ובאידאולוגיה הנאצית.

האס אס היה הארגון הרודני המשטרתי והמאיים ביותר. בראשו עמד היינריך הימלר, שפעל לחיזוק המפלגה. בראשית שנות ה–30 הארגון מנה כ–50 אלף איש, והיה לגוף המשטרתי הגדול בגרמניה. ב–1936 הימלר קיבל סמכות על כל גופי המשטרה בגרמניה וכך הפכה המשטרה לחלק מ"מדינת האס-אס". הארגון התבסס על עליונות גזעית וטוהר הגזע. תחתיו הוקמו גופים רבים אשר הטילו אימה ברחבי גרמניה. החשובים שבהם היו הגסטפומשטרה חשאית שחקרה כל דבר שעלול לסכן את השלטון הנאצי באמצעים של עינויים, הטלת טרור נפשי ופיסי, מאסרים בבתי כלא ובמחנות ריכוז ועוד, והאס דה שעסק בריגול פנימי אף בתוך המפלגה הנאצית על ידי רשתות מלשינים ומידע מודיעיני.

המדיניות הכלכלית

ספטמבר 1933: היטלר חונך את העבודות לסלילת כביש מהיר

היטלר ראה בכלכלה ערובה לחוסנה של גרמניה. תחת ניהול ד"ר היילמאר שאכט הוא הורה להקים מפעלים אזרחיים וצבאיים; צמצם את ממדי האבטלה והורה למפעלים ובתי-עסקים לקלוט מובטלים; יצר תשתית מודרנית בגרמניה (כבישים, בנייה) והורה לבסס את המשק הגרמני כעצמאי ובלתי-תלוי. במקביל הוקצבו סכומי ענק לחימוש הצבא. חברות גדולות, משקיעים, תעשיינים ואנשי הון (קרופ בנשק ופארבן בכימיה) עזרו להיטלר בחיזוק התעשייה אשר התפתחה ויחד איתה גם הצבא.

באמצעי כפייה רודניים נאלצו רבבות של פועלים לעבוד בקצב מואץ לייצור נשק. בהוראת היטלר הועסקו מאות אלפי צעירים בשירות העבודה של הרייך (גר'), שם קיבלו הכשרה קדם צבאית, רוויה בהטפה אידאולוגית נאצית. ב-1936 יצאה לדרך " תוכנית ארבע השנים" בהנהלת הרמן גרינג, שנועדה להחיש את קצב חימוש גרמניה ולהצעיד את המשק לאוטרקיה. התוכנית הצליחה בתחום החימוש – יוצרו אלפי תותחים, מטוסים וטנקים אך נכשלה בתחום השני – ב-1939 שליש מחומרי הגלם להם זקוקה גרמניה באו מיבוא.

במצעה המקורי, "תוכנית עשרים-וחמש הנקודות" (גר') מ-1920, קראה המפלגה הנאצית להלאמת כל הבנקים וחברות הנאמנות המוגבלת (אנ') (קרטלים ומונופולים פרטיים). עם זאת, לאחר עלייתם לשלטון, ניהלו הנאצים מדיניות הפרטה – בדרך כלל, הפרטה מחדש של נכסים שהולאמו על ידי המדינה בזמן השפל הגדול – נרחבת: המגזר הבנקאי, שהולאם ברובו ב-1931 ו-70% ממנו נשלטו על ידי המדינה ב-1934, הופרט מחדש בין 1935 ל-1937 במספר הנפקות גדולות. גם אחוז המניות שהחזיקה הממשלה בקונגלומרט הפלדה Vereinigte Stahlwerke (אנ') ירד מ-52% ל-27%. גם נכסים שהיו מאז ומתמיד בשליטת המדינה, כמו תשתיות ציבוריות ברמה העירונית, הופרטו במידה רבה. פרופסור חרמה בל מאוניברסיטת ברצלונה, שחקר את הנושא, קבע כי גרמניה הנאצית הייתה המדינה היחידה שנקטה במדיניות של הפרטות בשנות ה-30, בניגוד למגמה של הגברת ההתערבות הממשלתית במשק ברחבי העולם. מדיניות זו נבעה מהצורך הפוליטי להשיג תמיכה בקרב חוגי התעשיינים ומהצורך הכלכלי לייצור הכנסה שתממן את החימוש-מחדש.[4]