דוד בן-גוריון | דעותיו

דעותיו

יחסו לדת היהודית

בן-גוריון משמש כסנדק בברית מילה, 1952.
בן-גוריון עם עולים חדשים באשדוד ים.

יחסו של בן-גוריון לדת המסורתית היה עוין ושלילי. הוא דחה את קיומם של אלוהות פרסונלית ושל מושג ההתגלות.[267] הוא לא היה אתאיסט משום שמעולם לא שלל את קיומו של אלוהים.[268] בראיון ב-1968 נשאל אם הוא מאמין באלוהים, וענה: "השאלה היא מיהו אלוהים... אני לא מאמין שאלוהים דיבר עם משה. משה שמע קול אדם בלבו וכך ידע שהוא צריך לעשות את זה."[269] בשנותיו האחרונות אמר שמושג האלוהות שלו הוא הפנתאיזם של שפינוזה, ואף שוחח עם איינשטיין על הנושא. אניטה שפירא העריכה כי בן-גוריון היה אגנוסטיקן.[270] עם זאת לא היה היה בהכרח נטורליסט לגמרי. באותו ראיון הצהיר: "אינני מאמין שיש רק כוחות פיזיים בעולם... שמוח זה רק פרוצס (=תהליך) טבעי... יש משהו מעל זה".[269] לדברי מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון "בערוב ימיו נכבש בכל לבו לאמונה בקיומו של אלוהים".[264]

ב-1936 טען בן-גוריון בפני ועדת פיל: "זכותנו ביחס לארץ-ישראל נובעת לא מהמנדט והצהרת-בלפור. היא קודמת לאלה... התנ"ך הוא המנדט שלנו". מאוחר יותר הקים את החוג לתנ"ך בבית ראש הממשלה. הוא ראה את מדינת ישראל כממשיכת ממלכת יהודה והסמיך את מלחמת העצמאות והקמת המדינה למלחמות ישראל בסוף תקופת בית שני (עד תום מרד בר כוכבא). בעיניו המשמעות של תולדות עם ישראל הייתה רק בתקופת ישיבתו בארצו ועצמאותו המדינית, תוך המעטת החשיבות של כל מה שביניהן. בן-גוריון עשה שימוש רב בתנ"ך, כולל שימוש פוליטי ואקטואלי שעורר את זעם החוגים החרדים. הוא נהג להתפלמס איתם, תוך המעטת ערכה של הספרות היהודית הבתר-מקראית. כפי שרווח בחוגי הציונות, בן-גוריון דחה את סמכות התורה שבעל פה ובייחוד את התלמוד הבבלי, בהם ראה תוצרים של תרבות גלותית מנוונת.[271] ב-1968 אמר בראיון: "אינני מחשיב את התלמוד, אינני יכול להעמיד את התלמוד בשורה אחת עם התנ"ך".[269] המקור הבלעדי בעיניו היה התנ"ך, אותו פירש עצמאית, ושאותו שאף להפוך לבסיס לזהות הלאומית הישראלית, בייחוד אחרי הפסקת השליטה הבריטית והתווסדות המדינה. התנ"ך עבורו, כמו מרבית ההוגים הציונים, היה יצירה היסטורית-תרבותית אנושית ששיקפה את הגניוס הלאומי של העם, לא תיעוד של התגלות אלוהית. בד ובד עם שלילתו את מקורם האלוהי של הכתובים, גם התעקש על כך שבעיקרם הם מדויקים היסטורית ודחה את התפישה שלהם כפולקלור, שכל חשיבותו בהיותו מסורת ושאלת אמינותו שולית (כפי שגרס למשל אחד העם). הוא היה אוהד גדול של יחזקאל קאופמן, שדגל בגישה שמרנית לביקורת המקרא ושאף להוכיח את קדמותו ואחדותו היחסית של הטקסט המקראי. בנימין בית-הלחמי ייחס לבן-גוריון ולאופן חשיבתו השפעה מכרעת על האופן בו התקבל התנ"ך בחברה החילונית בישראל, כטקסט המעוקר ממשמעות אמונית אך גם חסין ברובו בפני מסקנות הביקורת הרדיקלית, כשהכרונולוגיה המקראית ואירועיה עצמם מקובלים כאמת היסטורית למעט פרשיות ההתערבות האלוהית.[267]

מאז שעלה לארץ ישראל, ביקר בן-גוריון רק פעמיים בבית כנסת: הפעם הראשונה הייתה בעלייה לתורה של נכדו, על פי דרישתם של הוריו, מרי ועמוס. על פי עדותו, הפעם השנייה הייתה ערב הקמת המדינה.[141] עם זאת, סמוך לפתיחת המושב הראשון של האספה המכוננת, הלך לבקשת הרב מאיר בר-אילן לבית הכנסת ישורון בירושלים לשמוע תפילת הודיה, וציין ביומנו: "זו לי הפעם הראשונה בארץ ישראל שאני נוכח בבית כנסת בשעת תפילה".[272]

בשאלות הפוליטיות של דת ומדינה היה יחסו של בן-גוריון זהיר ומחושב. ביוני 1947 הוא ניצב בראש החותמים על מכתב הסטטוס קוו שנשלח לראשי אגודת ישראל, בו נקבעו יחסי דת ומדינה במדינה העתידית. המכתב הבטיח להפוך את יום השבת ליום המנוחה הרשמי של המדינה לכשתוקם והבטיח את האוטונומיה של זרמי החינוך הדתיים. מטרת המכתב הייתה ליצור הבנה עם אגודת ישראל כדי שזו תסייע להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל בעדותה בפני ועדת אונסקו"פ. המכתב עיצב למעשה את אופייה של מדינת ישראל בנושאי דת ומדינה למשך עשרות בשנים. ביוני 1954 הזהיר בן-גוריון את ראש הממשלה שרת: "אין לנו להפריד הדת והמדינה". הוא נימק זאת בכך ש"קיימת שותפות גורל בין מדינת ישראל ובין העם היהודי", וכפי הנראה סבר שהפרדת הדת מהמדינה תיצור קרע בין העם היהודי למדינת ישראל.[273] פרופ' ישעיהו ליבוביץ, שהיה ממבקריו החריפים של בן-גוריון,[274] כתב על שיחה פרטית שהייתה להם בתחילת שנות ה-50 בנושא הפרדת הדת מהמדינה, בה בן-גוריון אמר לו: "אתה דורש את הפרדת הדת והמדינה כדי שהדת תשוב להיות גורם עצמאי אשר השלטון המדיני יצטרך להתמודד עמו. אני שולל הפרדה זו - אני רוצה שהמדינה תחזיק את הדת בידה".[275]

בראשית מלחמת העצמאות נעתר לבקשת ראשי היהדות החרדית לדחיית שירותם הצבאי לשלושה חודשים של כ-400 בחורי ישיבה במסגרת הסדר "תורתו אומנותו". עם השנים גדל מאוד היקף השחרור שניתן לתלמידי ישיבות חרדיות ומספרם הגיע לכמה אלפים מדי שנה. ב-1958 נודע על כוונתו של בן-גוריון לשנות את המעמד הקיים של מתן הדחייה (אשר בפועל הפכה לפטור) לתלמידי הישיבות החרדיות. כוונתו הייתה לגייס את כולם מלבד מי שמקדיש את כל חייו ללימוד תורה, שגם הוא ילך לאימונים בסיסיים של שלושה חודשים. ההצעה עוררה חשש בקרב חלק ממנהיגי הציבור החרדי והדתי, והרב הרצוג שלח לבן-גוריון מכתב בו הביע את דאגתו וביקש "שחרור מכל חובת גיוס כל דהו, כל עוד הם יושבים באהלה של תורה". על כך בן-גוריון השיב לו: "כשפטרתי לפני עשר שנים בחורי הישיבה משרות בצבא היה מספרם מועט וגם, כפי שנאמר לי אז, הייתה זו הארץ היחידה, שבה נשארו לומדי תורה לשמה, אם כי עלי לציין בשמחה כי בחורי הישיבה לקחו חלק במלחמה על הגנת ירושלם כשאר צעירי ירושלם. המצב מאז השתנה. בחורי הישיבות רבו".

ב-20 באוקטובר 1952 נערכה פגישה בין בן-גוריון והחזון איש בביתו של הרב בבני ברק, ביוזמתו של ראש הממשלה. במהלך הפגישה שאל אותו בן-גוריון: "איך יהודים דתיים ולא-דתיים יחיו יחד בארץ הזאת, בלי שנתפוצץ מבפנים?". החזון איש המשיל את היהודים הדתיים לגמל טעון משא (עול המצוות), העומד מול גמל שאין עליו מטען - הם היהודים החילוניים, ש"צריכים לפנות את הדרך". לדברי יצחק נבון, אמר לו בן-גוריון: "ומצוות יישוב הארץ אינה מצווה? וזה לא משא? ומצוות ההגנה על החיים אינה מצווה? ומה שעושים הבחורים שאתם כל כך מתנגדים להם, והם יושבים על הגבולות ושומרים עליכם, האין זו מצווה?".[276]

בן-גוריון התנגד עקרונית לנישואי תערובת ביהדות. הוא סבר כי הן "תופעה לא טובה", אך עם זאת "יש יוצאים מהכלל". הוא סבר כי החיים בישראל מבטיחים שילדים מנישואים כאלה יחיו כיהודים, בזמן שילדים כאלה החיים מחוץ לישראל יתרחקו מהיהדות.[277] בשנות ה-50 תמך בהגירתם לישראל של בני-זוג וצאצאים לא-יהודים ממשפחות מעורבות, בעיקר ממדינות מזרח אירופה. הוא שלל הליך גיור כלשהו עבורם אף למול הפצרות השרים הדתיים בממשלתו, וטען בתוקף שההזדהות הלאומית והמגורים במדינה הם שהופכים אדם ליהודי. בן-גוריון סבר כי יש לרשום ככזה כל המצהיר זאת בתום לב ואל לה למדינה להתערב בענייני דת; הוא הצדיק רבנים שסירבו לגייר חלק מהעולים שפנו אליהם, באמרו שהללו אינם מתעתדים לקיים אורח חיים דתי.[278] עד 1958 אכן נוהלו הדברים ברוחו, אם כי באופן לא רשמי, והרשויות רשמו כל מהגר שהצהיר על כך כיהודי. ניסיון הממשלה למסד זאת כמדיניות גלויה הוביל לפרישת המפד"ל מהקואליציה ביולי, וכדי לפתור את המשבר החריף שנודע בשם "מיהו יהודי?", פנה בן-גוריון למי שהגדיר כ"חכמי ישראל" בעת ההיא:[279] 51 רבנים, פילוסופים, סופרים ואנשי אקדמיה, כולם גברים.[277] מתוך 45 שהשיבו, תמכו 37 בהגדרה המקובלת. בינואר 1960 נקבע שיירשם כיהודי "מי שנולד לאם יהודייה ואינו בן דת אחרת, או מי שנתגייר כהלכה."[279] במאי 1961 נערך בישראל מפקד אוכלוסין וראשון המתפקדים היה ראש הממשלה בן גוריון. בסעיף הדת ענה לפוקד: "יהודי. לא דת. יהודי. אני אומר, לא לא-דת, אבל יהודי".[280]

לדברי הביוגרף מיכאל בר-זוהר, "היה בן-גוריון בראש־ובראשונה מנהיג יהודי", מושרש "בתולדות היהדות ובתרבותה" ו"אוהב אהבה עזה את מורשתו התרבותית וההיסטורית". לדבריו, "הוא רחש כבוד עצום לדת היהודית ולמי שהיה מעורה בה".[281]

יחסו לשטחי יהודה ושומרון, רצועת עזה, רמת הגולן וסיני

בספטמבר 1954 כתב בן-גוריון לצעיר שהציע לו לכבוש את יהודה ושומרון: "לא שטח חסר לנו בשלב זה אלא יהודים. וכיבוש שטח נוסף - לא יוסיף יהודים אלא ערבים".[282] בישיבת הממשלה ב-28 באוקטובר 1956, ערב מבצע קדש, התייחס לכיבוש הצפוי של רצועת עזה: "אילו הייתי מאמין בנס, הייתי רוצה שתיבלע בים".[283]

ביום שחרור הר הבית והכותל המערבי במלחמת ששת הימים ב-1967, אמר בן-גוריון כי זהו היום השני הגדול בחייו, שני רק ליום עלייתו לארץ ישראל.[14] במהלך המלחמה החל לגבש את תפיסתו לגבי עתיד השטחים שנכבשו. מיד עם שחרור ירושלים העתיקה, הפציר בראש העיר טדי קולק ובשר הפנים חיים משה שפירא ליישב אותה במהירות ביהודים. ב-8 ביוני כתב ביומנו: "מירושלים אסור לזוז, יש למהר ולהקים בתוכה ישוב יהודי גדול, כמו כן בחברון. הגדה המערבית אין להחזיר לחוסיין, אבל סיפוחה לישראל פירושו תוספת מיליון ערבים למדינה. זוהי סכנה חמורה. יש גם בעיה של הפליטים ברצועת עזה".[284] בתום המלחמה תמך בן-גוריון בנסיגה "תמורת שלום אמת", מכל השטחים פרט לירושלים ורצועת עזה.[285] בעקבות סיור שערך באוגוסט 1967 ברמת הגולן, צירף אותה אל השטחים שלדעתו אסור להחזיר גם תמורת הסכם שלום.[263] ב-1968 תרם לישיבת מתנחלי חברון, כחלק מתמיכתו בהתיישבות יהודית בעיר.[286] בינואר 1970 כתב על הצורך הדחוף בהתיישבות יהודית נרחבת בעיר: "נעשה משגה עצום ונורא אם לא ניישב את חברון, שכנתה וקודמתה של ירושלים, ביישוב יהודי גדול והולך בזמן הקצר ביותר. זה יביא גם ברכה לשכנים הערבים".[287][288]

בן-גוריון תמך ביוזמת רוג'רס להסדר מדיני ולנסיגה מהשטחים וב-1970 הפציר בראש הממשלה גולדה מאיר לקבלה.[260] בתשובה למכתב שנשלח אליו, כתב באותה שנה: "אם אנו עומדים לפני ברירה - ואנו עומדים בפני ברירה זו - שלמות הארץ או שלום, בעיניי שלום קודם, כי בשטח שהיה בידינו לפני מלחמת ששת הימים יש מקום לכל עם ישראל... יודע אני שלא רק חברון ובית לחם אלא כל הארץ קדושה לנו, וכאשר יבוא משיח ישובו כל היהודים לארץ, אבל לפני בוא משיח - שלום עם שכנינו קודם לתפיסת כל הארץ".[289] נכדו של בן-גוריון, יריב בן אליעזר, סיפר שסבו הסביר לו: "בחיים צריך סינתזה בין הרצוי, האפשרי וההכרחי. הייתי רוצה עד הפרת והחידקל, אבל זה לא אפשרי. תמורת שלום אמת נוכל להחזיר את הכל מלבד ירושלים".[260]

ב-1971 סבר כי תמורת שלום על ישראל לסגת מכל השטחים פרט לירושלים ולרמת הגולן.[290] באוגוסט 1972 הוסיף לירושלים גם את סביבותיה, כולל חברון,[284] והוסיף סייג נוסף, בנוגע להתנחלויות בסיני: "כיום השתנה המצב, המנהיגים הערבים אינם מסכימים לכרות עמנו שלום, וההתנחלות בסיני משנה פני המדבר. אילו הייתה היום הסמכות בידי, לא היתי פוקד על פירוק היישובים ועל החזרת שטחם למצרים".[291] הוא טען כי "יש להבחין בין החזרת מדבר שומם לבין שטחים מיושבים".[284] באותו חודש גם אמר: "יש לדאוג ליישוב גדול וגדל בחברון שתהא מסוגלת במשך הזמן להיות חלק ממדינת ישראל".[292] בן-גוריון החזיק בעמדתו הבסיסית, כי תמורת שלום יש להחזיר את רוב השטחים, עד יום מותו.[284]

יחסו לשלטון החוק ולמערכת המשפטית

לימודי המשפטים בטורקיה ניכרו לאורך השנים במחשבתו ובתפיסת העולם של בן-גוריון. הוא האמין במרכזיות שלטון החוק כתנאי לקיום חברה צודקת ומתפקדת. את מגילת העצמאות ראה כמסמך בעל תוקף משפטי, עירב בכתיבתה משפטנים מומחים ועיצב את נוסחה הסופי בתבנית זו. אחרי הקמת המדינה התנגד לחקיקת חוקה כתובה, בעיקר משום שגרס, ששיטת המשפט הבריטית מתאימה יותר לאומה, למדינה ולמערכת משפט בהתהוות ובהתעצבות. יש הגורסים שהביא בחשבון גם את התנגדותן של המפלגות הדתיות לחוקה כתובה.[דרוש מקור] בסופו של דבר, תמך בהצעת חה"כ יזהר הררי, שלפיה החוקה תיכתב פרקים פרקים, בדמות חוקי יסוד, שיצטברו ברבות הימים לכדי חוקה כתובה.

כאמור, העדיף את שיטת המשפט הבריטית משום שהסתייג מהמודל האמריקני של הפיקוח המשפטי על השלטון. לבריטניה אין חוקה כתובה, שלדעתו מגבילה את המשטר הפרלמנטרי, ואילו זכותו של בית המשפט העליון בארצות הברית לבטל חוק שנחקק על ידי הקונגרס או הנשיא, נראתה בעיניו כפוגעת בדמוקרטיה, משום שהיא מעמידה אותו מעל למוסדות הנבחרים.[293] לטעמו, שיטת "האיזונים והבלמים" האמריקנית הייתה מושתתת לעיתים קרובות על ערכים קיצוניים, המאיימים על יכולתן של מערכות שלטוניות ופוליטיות לתפקד כהלכה. הוא לא חשב שמערכת המשפט יכולה או צריכה להחליף את המערכת הפוליטית בעיצוב החברה, אך תמך בעקרון עצמאות מערכת המשפט. הוא ראה בשופטים רשות שלטונית נפרדת שאינה חלק ממנגנון השלטון, ויש להעניק להם תנאי שכר טובים כדי לשמור על עצמאותם. כך גם גרס בנוגע לעצמאות המוחלטת של היועץ המשפטי לממשלה כתובע כללי.[294] מאבקו לחקירת פרשת לבון באמצעות ועדת חקירה משפטית נכשל מבחינה פוליטית ומעשית, אבל היה, בסופו של דבר, הבסיס לחקיקת חוק ועדות חקירה.

בן-גוריון חשב שזכות הקולקטיב להגן על עצמו גוברת על זכויות הפרט ולכן גם התנגד לתביעתו של גוסטב שוקן את הזכות לחופש מצנזורה על העיתונות, משום שחשב שלמדינה מותר להגן על האינטרסים שלה על ידי שמירת סודותיה.[293]

השפה העברית

לדברי בן-גוריון, הוא עצמו למד עברית מסבו כבר בגיל שלוש.[295] הוא דיבר וכתב עברית עוד לפני עלייתו לארץ ישראל.[41] בן-גוריון הרבה להביע דעתו בענייני השפה העברית, לעיתים בניגוד לעמדה המקובלת בקרב בלשנים, ופעל להנחיל את גישתו במאמרים ואף בהנחיות מחייבות. בין השאר התנגד לשימוש במילה "אקדמיה", ועקב כך החוק העוסק באקדמיה ללשון העברית קרוי "חוק המוסד העליון ללשון העברית", ללא המילה "אקדמיה" בשמו. ב-1955 קבע, בתפקידו כשר הביטחון, שרק אנשי צבא בעלי שמות עבריים יוכלו לייצג את צה"ל בחו"ל.[296] כן דרש בן גוריון מחברי הממשלה ומקציני הצבא לשנות את שמות המשפחה הלועזיים לשמות עבריים.[297] הוא סבר שבכתיב של מילים שמקורן יווני יש להעדיף את האות סמ"ך על-פני זי"ן, ולכן יש לכתוב מוסיאון ולא "מוזיאון", מוסיקה ולא "מוזיקה" וכדומה. עמדתו זו הופצה כהנחיה למשרדי הממשלה, ובהתאם לכך השתמש משרד הביטחון במשך שנים רבות, אף לאחר פטירתו של בן-גוריון, בכתיב הלא מקובל מוסיאון.[298] הבלשן יצחק אבינרי מתח ביקורת על גישתו זו של בן-גוריון.[299]

בן-גוריון סבר שיש להימנע בדרך כלל מהשימוש במילת היחס "את", שכן אין בה צורך להבנת המשפט, ומיעט להשתמש בה.[300] כחיזוק לעמדתו הביא את המסופר על רבי עקיבא: "חכמינו הרגישו בדבר ור' עקיבא היה משום כך דורש תלי תלים של הלכות על "את" כשם שהוא עשה זאת על "אך" ו"גם". סימן ש"את" אינו נחוץ לגופו."[301] מעמדו הציבורי עורר עניין בעמדתו בסוגיה זו.[302] עם החולקים על בן-גוריון נמנה הבלשן יצחק אבינרי, שגרס כי "בלשון חיה יש הכרח להקפיד על ה"את" לשם בהירות ודיוק", ואף הדגיש: "כל העוקר "את" מתוך המשפט בכוונה ומדעת - כאילו עוקר מפיו שן בריאה".[303]

חוקר התקשורת רפי מן כתב על עיסוקו זה של בן-גוריון: "היה זה חלק מניסיונו המתמשך להיות מעורב אישית בקביעת תקנים לסמלים לאומיים שנועדו לשמש כלים בתהליך כור ההיתוך, לאיחוד ולגיבוש חוויה לאומית משותפת. ... עיסוקו בשאלות הלשון חרג על כן משיח תאורטי. הוא ביקש להתוות דרך ולהשפיע בפועל על דרך השימוש בשפה כחלק מתפישת הממלכתיות."[304]