האינפלציה בישראל | מסוף שנות ה-90

מסוף שנות ה-90

בסוף שנות ה-90 ירדה האינפלציה לשיעור של פחות מ-10%, ובשנת 2000 נרשם שיעור קרוב ל-0%. גם בשנים שלאחר מכן הייתה האינפלציה נמוכה, ואפילו שלילית. ירידה זו נבעה ממדיניות מוניטרית מחמירה של בנק ישראל, שכללה בעיקר ריבית גבוהה על הלוואות. בנוסף נעשו שינויים במבנה המשק. רוב הגורמים הכלכליים המרכזיים בשוק בתחילת שנות השמונים, לבד מהבנקים, נעלמו או נדחקו לשולי הפעילות במשק הישראלי.

השליטה בכלי האינפלציוני המרכזי, הריבית, הועברה במידה רבה לשליטה בלעדית של בנק ישראל, שבראשו הועמדה שורה של נגידים מהאסכולה המוניטריסטית. נגידים אלה צידדו בשמירת הריבית בגובה רב, ודרבנו את הממשלה לקצץ את תקציבה לעיתים קרובות. הבעיה העיקרית שאיתה התמודדה המערכת הכלכלית בישראל בתחילת המאה ה-21, במיוחד בתקופת תחילת האינתיפאדה השנייה הייתה אבטלה גבוהה שעמדה על כ-10% מכוח העבודה (שיעורים דומים לאלה של המיתון הקשה בשנות ה-60), ושיעורי צמיחה נמוכים יחסית. עם זאת, מגמה זאת השתנה לקראת אמצע העשור הראשון, עם שיעורי צמיחה גבוהים של כ-5%-6% וירידה באבטלה.

נכון לשנת 2017, מפעיל בנק ישראל מדיניות מוניטרית המכוונת ליעד אינפלציה של בין 1% ל-3%. הכלי המרכזי בו הוא מנסה להשיג מטרה זו הוא שינוי ריבית בנק ישראל[2], המגדירה את הריבית למלווים ממשלתיים קצרי מועד, וממנה נגזרות ריביות על הלוואות רבות נוספות במשק. קיימת ביקורת רבה על גישה פשטנית זו, ומבקרים רבים טענו שהסתמכות בנק ישראל על אמצעי בודד לשליטה על האינפלציה במדינה אינה מעשית[3]. (מה גם שיש לה השפעות מזיקות רבות נוספות, כדוגמת הגדלת האשראי הנלקח על ידי הציבור, היוצרת בין השאר עלייה במחירי הדיור) יש שאף טוענים שמטרותיו של בנק ישראל בשינוי הריבית כלל אינן קשורות לשיעור האינפלציה, ונועדו להשיג מטרות כלכליות אחרות, שאינן נאמרות במפורש[4].

מדידת האינפלציה הרשמית בישראל, עליה מתבסס גם בנק ישראל בחישוביו, נעשית על ידי מדד המחירים לצרכן, הנמדד מדי חודש על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. קיימות טענות לכך שהוא אינו מייצג באופן אמין את יוקר המחיה בישראל[5].