היסטוריה | הבנת הסיפור ההיסטורי, תיעודו ופרשנויותיו
English: History

הבנת הסיפור ההיסטורי, תיעודו ופרשנויותיו

אירוע היסטורי נבחן במספר היבטים על ידי ההיסטוריונים. הראשון הוא האירוע עצמו, שאמור לכלול את העובדות ההיסטוריות כפי שהתרחשו בפועל; אשר עצם היתכנותם כחוויה משותפת שנויה במחלוקת; ובמילים אחרות, העובדות ניתנות להחוות שונה ולכן, חלק מהחוקרים מניחים כי כל עובדה או אירוע התחולל "בעיני המתבוננים". היבט נוסף הוא הסיפר (נרטיב), דהיינו האופן שבו חברה "מהנדסת" את הסיפור ההיסטורי שלה, מָבְנַה אותו. לפי האקלים הפוליטי הרלוונטי לעת ספציפית, מודגשים סיפורים היסטוריים הדגשת יתר ואחרים מוצנעים, כאשר מהנדסי התרבות מבצעים סלקציה בעובדות ומשנים את הפרופורציות. הנרטיב מבוסס פסיכולוגית על הזכרת אירועים מסוימים והשכחתם של אחרים. הפילוסוף הצרפתי ארנסט רנאן ציין בכתביו שאומה הופכת להיות כזו, כאשר ציבור אחד זוכר ושוכח ביחד, את אותם האירועים.

לדוגמה, בעת תהליך גיבושה של מצרים לאומה או קהילה מדומיינת אחת[1] שהחל בסוף המאה ה-19, בוצע קשר אתנוגרפי לתקופת הפרעונים, תוך דילוג על התקופה הבריטית, העות'מאנית, הממלוכית והמוסלמית, אף על פי שלהרכב האתני של האוכלוסייה המצרית כבר כמעט ולא היה קשר לתקופה זו[2]. כך גם העצמתו של סיפור מצדה כחלק מהנרטיב של קוממיות מדינת ישראל, או הפיכתם של הסולטאנים העות'מאניים הראשונים ללוחמי קודש - ראזים, זאת כדי לקבל הכשר דתי לאימפריה המתהווה, אף על פי שהסוגיה הדתית הייתה מאד משנית במלחמתם להשגת שטחים ושלל ביזה[3].

היסטוריה היא גירסתו של ההיסטוריון לאירועים, אך לעיתים אין בנמצא היסטוריון שיתעד באופן ישיר את האירוע והשלכותיו. כך נותר המרד הגדול בגירסתו הכמעט בלעדית של יוסף בן מתיתיהו, אירוע שהוא והשלכותיו הועצמו מאד בהיסטוריה של העם היהודי, בעוד שמרד בר כוכבא, שהיה לא פחות "גדול", והשלכותיו קשות באותה מידה לפחות, נותר מוצנע יותר בהיסטוריה מאחר שלא תועד באופן ישיר[4].