הכנסת השבע עשרה | אירועים מרכזיים

אירועים מרכזיים

הכנסת יצאה לפגרת קיץ בת 3 חודשים ב-19 ביולי 2006 כפי שנקבע מראש. עם זאת, מספר חברי כנסת מתחו על כך ביקורת, ואף פנו ליושבת ראש הכנסת, דליה איציק, לדחות את הפגרה כל זמן שמלחמת לבנון השנייה נמשכת. איציק דחתה את פניתם, אך נתנה אישור מיוחד לקיים את דיוני וועדות הכנסת ללא הגבלה לכל אורך הפגרה בשל המצב. עד לפגרה הוגשו מספר שיא של הצעות חוק (כ-1500, יותר ממחצית החוקים שהוגשו בכנסת ה-14 בכל תקופת כהונתה).

בחודש אוקטובר 2006 נפתח מושב החורף של הכנסת בסימן הצטרפות מפלגת ישראל ביתנו לקואליציה ומינויו של אביגדור ליברמן לשר בממשלה. בעקבות מינויו של ליברמן התפטר השר אופיר פז פינס מהממשלה. באפריל 2007 פורסם דו"ח הביניים של ועדת וינוגרד שגרר אחריו סדקים קטנים בקואליציה ואת התפטרותו של השר איתן כבל. בהצעת אי אמון נעדרו מאולם המליאה מספר חברי הקואליציה מסיעת העבודה-מימד.

ב-1 ביוני 2007 החליף איל ינון בתפקיד מזכיר הכנסת את אריה האן שמילא את התפקיד במשך 10 שנים.[1] שנה קודם לכן החליטה יו"ר הכנסת, דליה איציק, לפצל את התפקיד לשניים, כאשר מזכיר הכנסת יהיה אחראי על הניהול הפרלמנטרי ומנכ"ל הכנסת על הפן הניהולי של המשכן. לתפקיד מונה אבי בלשניקוב.

בחירת פרס לנשיא המדינה

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – בחירות 2007 לנשיאות ישראל

ב-8 ביולי 2006 נודע על פגישה שקיים הנשיא קצב עם היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, ובה התלונן על ניסיון סחיטה כלפיו מצד עובדת לשעבר במשרדו, על רקע איום בהגשת תלונה על הטרדה מינית ,[2] אך עד מהרה הפך הנשיא ממאשים לנאשם. סערה תקשורתית פרצה, ובעיתונים פורסמו עדויות של מספר נשים שעבדו עמו לאורך השנים ותיארו הטרדות מיניות ועבירות מין אחרות מצדו .[3] ב-23 באוגוסט החלה חקירתו האישית של הנשיא קצב.

ב-25 בינואר אישרה ועדת הכנסת את בקשתו של קצב לנבצרות זמנית, לתקופה מרבית של שלושה חודשים, וסמוך לסיום תקופה זו אושרה לו נבצרות נוספת, עד לסיום כהונתו כנשיא, עם תום שבע שנות כהונה (על פי הלוח העברי) ב-15 ביולי 2007. עד לתום כהונת קצב כיהנה כנשיאת המדינה בפועל יושבת ראש הכנסת, דליה איציק.

ב-13 ביוני בחרה הכנסת בשמעון פרס, שהודיע כי יתמודד רק כשבועיים לפני מועד הבחירות, לכהונת נשיא מדינת ישראל. ב-15 ביולי נשבע פרס אמונים בטקס חגיגי במליאת הכנסת. בנאום ההשבעה שלו אמר פרס:

בלבי דרות היום יחד שמחה לקראת האתגר שהטלתם עלי - ועמה עצבות של שעת פרידה. אני עוזב את הבית הזה, לבה הפועם של הדמוקרטיה הישראלית, אחרי שחבשתי את ספסליו 48 שנים - יותר ממחצית חיי. אהבתי את עוצמתו מחרישת האוזניים, את הוויכוחים הגדולים, את סערת הנפש, את ההתפייסויות הבלתי-צפויות, ואני יודע שהבית הזה מסוגל לקבל החלטות היסטוריות גם כאשר הדמוקרטיה יוקדת. אני יודע שאני עובר עתה מהזרוע המבצעת לכתף המלכדת. שוב אינני שליח מפלגה אלא נאמן העם, שליח של כל אזרח מאזרחי המדינה. מרגע זה אהיה כתובת לכל אזרח ואזרחית במדינת ישראל, עולל ותינוק, איש ואשה, פה לדך ולזקן. ביתי יהיה פתוח לכולם, ידי תהיה מושטת לכל אחד מהם...חברי הכנסת, הרשו לי להישאר אופטימי; הרשו לי להיות חולם בעמו. הרשו לי להציג את הצד הטוב שבמדינתנו, וגם אם לעתים האווירה סתווית, וגם אם היום-יום נראה מדי פעם אפרורי, הנשיא שבחרתם לעולם לא יתעייף מלעודד, לעורר, להזכיר כי האביב ממתין לנו בפתח - האביב בוא יבוא.

הנושא החברתי

בכנסת ה-17, לעומת קודמתה, הגוש הסוציאלי היה חזק יותר מהגוש הקפיטליסטי. תקוות גדולות נתלו ב"מחנה החברתי" שכלל את חברי סיעת העבודה-מימד בראשות עמיר פרץ, מפלגת גיל וש"ס. אולם עם כינון הממשלה ה-31, מונה פרץ, נושא "הדגל החברתי" בבחירות, לשר הביטחון, בעקבות התנגדות ראש הממשלה למנותו לשר האוצר, תפקיד שבו יכול היה ליישם את מדיניותו הכלכלית. חברי "המחנה החברתי" העדיפו פעמים רבות שלא ליצור משברים קואליציונים, ולהישאר כפופים למשמעת הקואליציונית. רובם תמכו בהחלטות כמו העלאת מחירי הלחם ודחיית העלאת שכר המינימום, למרות הבטחותיהם במערכת הבחירות, ואף על פי שהעלאת שכר המינימום מופיעה בקווי היסוד של הממשלה.[4]

עם זאת, במהלך כהונת הכנסת נחקקו מספר חוקים "חברתיים" דוגמת החוק להגדלת שיעור ההשתתפות בכוח העבודה ולצמצום פערים חברתיים (מס הכנסה שלילי) המעניק תוספת שכר למשתכרים מתחת לסף שכר מסוים שנקבע על ידי המדינה, חוק הזכות לעבודה בישיבה הקובע כי על מעסיק להעמיד לרשות עובדו מקום ישיבה, אלא אם כן הוכח שביצוע העבודה אינו מאפשר ישיבה, וחוקים מגדריים כמו הארכת חופשת הלידה מ-12 שבועות ל-14, איסור פיטורי עובדת במהלך טיפולי פוריות לקראת הילד הראשון או השני והארכת תקופת הגבלת הפיטורים במהלך חופשת הלידה.

הבחירות לראשות מפלגת העבודה

במאי 2007 נערכו בחירות לראשות מפלגת העבודה. על הנהגת המפלגה התמודדו חברי הכנסת אופיר פז פינס, עמי איילון ודני יתום, ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק, שר הביטחון עמיר פרץ. ברק הצהיר כי אם יבחר, יפרוש מהממשלה עם פרסום דו"ח ועדת וינוגרד הסופי.

מספר חודשים לפני הבחירות הפנימיות, בצעד שנראה כניסיון ליצירת אהדה בקרב חבריה הערבים של מפלגת העבודה, הביא פרץ לאישור הממשלה את מינויו של ראלב מג'אדלה לשר. המינוי אושר בממשלה וב-29 בינואר היה מג'אדלה לשר המוסלמי הראשון בממשלות ישראל לדורותיהן.[5]

לראשונה לא הוכרעו בחירות לראשות תנועה בסיבוב הראשון, כשאף אחד מהמועמדים לא זכה לתמיכת לפחות 40% מהמצביעים. שבועיים לאחר מכן, ב-12 ביוני 2007, נערך הסיבוב השני בו התמודדו השניים שזכו לאחוזי התמיכה הגבוהים ביותר בסיבוב הראשון, עמי איילון ואהוד ברק. בסיבוב השני גבר ברק על איילון ונבחר ליו"ר המפלגה. ימים ספורים לאחר שנבחר, הוזמן על ידי ראש הממשלה אהוד אולמרט להחליף את עמיר פרץ ולכהן כשר הביטחון. ברק הושבע כשר ביטחון וסגן ראש הממשלה ב-18 ביוני 2007.[6] במקביל נערך סבב תיקים בממשלה, כשמספר שרים קודמו לתפקידים בכירים יותר, ולממשלה צורפה השרה רוחמה אברהם בלילא.