הכרזת העצמאות | האירועים שקדמו להכרזה

האירועים שקדמו להכרזה

הנהגת היישוב היהודי בארץ ישראל ידעה שעם סיום המנדט הבריטי יפלשו צבאות ערב הסדירים לארץ כדי למנוע את יישום תוכנית החלוקה של עצרת האו"ם. על אף הסיכון הרב שבהכרזה על הקמתה של מדינת ישראל העצמאית והריבונית, ולמול אזהרתו של מזכיר המדינה האמריקאי, ג'ורג' מרשל, ועצות של מדינות שונות לדחות את ההכרזה, החליטה מנהלת העם, בישיבה שהחלה ב-12 במאי 1948 והסתיימה בשעה 1:45 לאחר חצות, להכריז על הקמת המדינה.

לדעתם של היסטוריונים רבים, המסתמכים על ספרו של מזכיר הממשלה הזמנית, זאב שרף,[1] ההחלטה להכריז על הקמת המדינה התקבלה בהצבעה צמודה ובעקבות לחצו של דוד בן-גוריון:

חוקרים כדוגמת מרדכי נאור ויגאל עילם טוענים כי ההצבעה במנהלת העם לא הייתה על הכרזת המדינה אלא בנושא אחר – האם לקבוע מראש את גבולותיה.[2] בן-גוריון התנגד לכלול בהכרזת העצמאות את גבולות המדינה ודעתו נתקבלה בהצבעה על חודו של קול, ברוב של חמישה נגד ארבעה.[3]

בחירת השם למדינה

מגילת העצמאות קובעת כי שמה של המדינה הוא "ישראל" או "מדינת ישראל". שם זה מופיע בתנ"ך למעלה מאלפיים פעמים, תחילה כאחד משמותיו של יעקב אבינו.

שמה של המדינה נקבע סמוך להקמתה על-פי הצעתו של דוד בן-גוריון.[4] בין השמות שנדחו ניתן למנות את "ציון", "ארץ ישראל", "יהודה" ו"עֵבֶר". השם מייצג את אופיה היהודי של המדינה, בלי ליצור בעיות קשות לזהותם של אזרחים לא-יהודים, ובלי להתחייב לאידאולוגיה או למציאות פוליטית מסוימת.

השם "יהודה" נפסל כדי לשמר הבחנה בין "יהודי" שהוא בן לעם היהודי, לבין מי שמחזיק באזרחות ישראלית. כמו כן, השם "יהודה" הוא שמו של חבל ארץ בארץ ישראל שרובו לא היה בשלטון ישראלי עם הקמת המדינה. השם "ציון" נפסל כיוון שהוא מטשטש את ההבחנה בין "ציוני" – מי שדוגל בעקרונות התנועה הציונית – לבין מי שמחזיק באזרחות ישראלית, וגם על פי התנ"ך, "ציון" הוא שמה השני של העיר ירושלים. השם "ארץ ישראל" נפסל כדי לשמור על הבחנה בין שטח המדינה לבין האזור הגאוגרפי המכונה ארץ ישראל. אף על פי כן, גם בשם "ישראל" ישנה אפשרות של ערבוב מושגים; באשר "עם ישראל" הוא כינוי מקובל לעם היהודי בעברית וגם בכמה שפות אחרות. ישראל, על פי התנ"ך (בראשית, ל"ב, כ"ט), הוא שמו האחר של יעקב, ששנים עשר בניו הם אבות כל שבטי ישראל. השם ישראל מופיע על אסטלה מצרית מימי פרעה מרנפתח (1230 לפנה"ס בקירוב), ושם הוא מתייחס לעם כלשהו שישב בארץ כנען. השם "עֵבֶר" הוצע על פי ספר בראשית (בראשית, י', כ"ד-כ"ה), שם הוא מוזכר כשמו של אחד מצאצאיו של שם בן נח, וכיוון שממנו אפשר לגזור את התואר "עברי". כמו כן, השפה העברית מכונה לפעמים "שפת עֵבֶר". השם "עבר" נדחה מחשש שהוא אינו די ברור, וכיוון שהוא היה מזוהה במידה מסוימת עם תנועת הכנעניות, שהתנכרה לגולה ולזהות היהודיים לטובת יצירת זהות עברית מקומית.

המונח "מדינה" הועדף על פני מונחים אחרים כגון "רפובליקה", כדי לדבוק במונח עברי וכדי להימנע ככל האפשר מהתחייבות לשיטה פוליטית מסוימת.[5] כמו כן, השימוש במונח "מדינת ישראל" רומז לספרו של הרצל "מדינת היהודים", הנחשב במידה רבה לחיבור המבשר את הקמת מדינת ישראל.