המנדט הבריטי | התפתחות היסטורית

התפתחות היסטורית

בין השלטון העות'מאני ובין המנדט

כניעת ראש עיריית ירושלים ופמלייתו בפני הבריטים ב-9 בדצמבר 1917

ב-9 בדצמבר 1917 נכנע השלטון העות'מאני בירושלים בפני הבריטים, ויומיים לאחר מכן, ב-11 בדצמבר, אישר את הכניעה הגנרל הבריטי אדמונד אלנבי. לאחר ארבע מאות שנות שלטון עות'מאני, החלה תקופה בת שנתיים וחצי של שלטון צבאי בריטי בארץ ישראל. לפי נתוני הממשל הצבאי הבריטי, ב-1918 מנתה אוכלוסיית ארץ ישראל 512,000 מוסלמים, 66,000 יהודים ו-61,000 נוצרים.[9]

לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה הוקם חבר הלאומים. חבר הלאומים העביר החלטה כי אומות שעדיין אינן מסוגלות לשלטון עצמי, תישלטנה בידי אומות מפותחות יותר, עד שניתן יהיה בתהליך הדרגתי להעביר את השלטון לידי המקומיים. גישה זו באה לידי ביטוי בסעיף 22 לאמנת חבר הלאומים, שנחתמה בועידת פריז בשנת 1919. לאחר מכן הוכנס סעיף זה אף לחוזה ורסאי שנחתם ב-28 ביוני 1919.

באפריל 1920 נפגשו נציגי המעצמות בועידת סן רמו על מנת לדון בדרכים ליישום סעיפים אלו. אז חולקו השטחים שנכבשו במלחמת העולם הראשונה, ובריטניה קיבלה את המנדט על ארץ ישראל ועבר הירדן, במטרה להיות אחראית על יישום הצהרת בלפור - "תוך מתן אפשרות לעליית יהודים... ותוך עידוד התיישבות צפופה בארץ"[10]. בוועידה הוכר גם הקשר ההיסטורי בין העם היהודי וארץ ישראל, והיהודים שישבו בארץ ישראל קיבלו נתינות ארץ-ישראלית[11].

כבר ב-1916 הגיעו בריטניה וצרפת להסכם - הסכם סייקס-פיקו - על חלוקת אותם שטחים, מתוך הנחה שטורקיה תיאלץ לוותר על כל שטחי האימפריה העות'מאנית. ועידת סן רמו שינתה את החלוקה של הסכם סייקס-פיקו במידה ניכרת. בריטניה לחצה לקבל שליטה בלעדית על ארץ ישראל, במטרה ליצור רצף טריטוריאלי של האימפריה הבריטית בין המפרץ הפרסי למזרח הים התיכון. גבולות המנדט הסופיים נקבעו רק בשנת 1923, לאחר הכנסת תיקונים קטנים בתוואי הגבול.

תחילת תקופת המנדט

הנציב העליון הרברט סמואל מאזין לקריאת הכרזת המנדט הבריטי בארץ ישראל, 1922
חנוכת רחוב המלך ג'ורג' בירושלים בשנת 1924, אחד מהרחובות המרכזיים ביותר בעיר
מיל מנדטורי מ-1927, השנה בה הונהגה הלירה הארץ ישראלית. עד אז נעשה שימוש בלירה המצרית

ביולי 1920 קיבל הממשל האזרחי הבריטי את סמכויות השלטון הצבאי. בשנת 1922 העניק חבר הלאומים לבריטניה מנדט על ארץ ישראל. שטח המנדט כלל את ארץ ישראל המערבית כמו גם את עבר הירדן המזרחי. מסמך המנדט כלל את הצהרת בלפור באופן מלא. באותה שנה, הופרדו שטחי עבר הירדן מינהלית מארץ ישראל המערבית (שכונתה פלשתינה), על פי החלטתו של וינסטון צ'רצ'יל, שהיה אז שר המושבות הבריטי, וניסח נייר עמדה אשר כונה "הספר הלבן של צ'רצ'יל". מבחינה טכנית נותרו "פלשתינה" ו"עבר הירדן" תחת מנדט אחד, אך מבחינה אדמיניסטרטיבית, נוהלו באופן שונה. ב-14 במאי 1923, באישור מועצת חבר הלאומים, על פי סעיף 25 של המנדט שאפשר לבריטים לנהל את עבר הירדן שלא לשם הגשמת הצהרת בלפור[12], העניקה בריטניה אוטונומיה לעבר הירדן (במסגרת אמירות עבר הירדן בראשות האמיר עבדאללה) והיא המשיכה להחזיק בשלטון על עבר הירדן במסגרת המנדט עד 1946. שינוי טריטוריאלי נוסף בוצע ב-1923 כאשר הוחלפו אדמות באזור רמת הגולן שהיו תחת המנדט הבריטי, כנגד אדמות באזור מטולה שהיו תחת מנדט צרפתי.

מתחילת תקופת המנדט ועד לסיומו הייתה המערכת המינהלית הבריטית מורכבת בעיקר מאנשי השירות הקולוניאלי הבריטי המורגלים ביחסים שבין השליטים הקולוניאלים לבין מי שכונו "נייטיבס" (אנגלית: Natives) - "ילידים". הבריטים הרגישו את עצמם לרוב כנתונים בין הפטיש והסדן, מצד אחד, המחויבות שנתנו לסייע בהקמת "בית לאומי ליהודים", ומצד שני, המחויבות הבריטית על פי הצהרת בלפור שלא לפגוע בזכויותיהן של הקהילות הלא-יהודיות בארץ וכן הצורך שלהם להתמודד מול התנגדות היישוב הערבי למעשה הציוני. חלק מההנהגה הייתה מסויגת בתמיכתה במטרות הציוניות, לדוגמה הנציב העליון הרולד מקמייקל ואנשי ממשל כגון ג'יימס פולוק, ארנסט ריצ'מונד ואדוארד קית-רוץ'. לעומתם, אחרים אהדו את היישוב והתנועה הציונית כדוגמת הנציב העליון ארתור ווקופ, וינדהאם דידס ולואיס אנדרוס.

התנגדות האוכלוסייה הערבית לעלייה

במשך שנות ה-20 של המאה ה-20, נכנסו לארץ כמאה אלף עולים, וכששת אלפים מהגרים לא יהודים. עלייה זו נקלטה בארץ על ידי תנועות מיישבות, אשר קבלו לרשותן קרקעות, בתנאי שהן תעובדנה על ידי יהודים, וישמשו לצורכי קליטת העלייה. הדבר גרם להתמרמרות בקרב האוכלוסייה הערבית, אשר החלה באופן הדרגתי לפתח זהות ערבית-פלסטינית לאומית. במקרים מסוימים רכישות קרקע גדולות, מבעלי קרקעות שישבו בחוץ לארץ, גרמו לסילוק התושבים הערבים, שעיבדו את האדמה כאריסים. תופעה זו גרמה להתנגדות רבה לעלייה בקרב הערבים בארץ.

על מנת להשקיט את הרוחות החליטה הממשלה הבריטית על מכסות לעלייה. הערבים והיהודים כאחד התנגדו להחלטה זו, כל צד מסיבותיו שלו. הערבים התנגדו משום שהמגבלות לא היו מספיקות חמורות בעיניהם והעלייה נמשכה, והיהודים התנגדו מכיוון שההגבלות נראו מרחיקות לכת בעיניהם. המתחים התגלגלו לכדי מאורעות דמים, שבהם הותקפו ונרצחו יהודים ובריטים; והתחוללו בעיקר, בשנים 1921, 1929, ו-19361939. גל המאורעות האחרון כונה בעברית: "המרד הערבי", כיוון שכלל פעולות נרחבות נגד השלטון הבריטי, ביניהן השבתת נמלי הים.

המדובר, באופן כללי ביותר, בשלושה גלי אירועים שהולידו, כל אחד, ועדות חקירה, דו"חות רשמיים, ו"ספר לבן" משלו ("ספר לבן" - מסמך עמדה רשמי, בדרך כלל מטעם משרד המושבות הבריטי, הקרוי על שמו של שר המושבות):

בתגובה למאורעות, הקים היישוב היהודי כמה ארגונים צבאיים, העיקרי שבהם, ההגנה, הוקם רשמית ב-1920, אך התגבשותו החלה לאחר מאורעות תרפ"ט 1929. הוא פעל בתקופות מסוימות בשיתוף פעולה עם השלטון הבריטי, ובתקופות אחרות באופן מחתרתי. האצ"ל והלח"י הוקמו במשך שנות השלושים, כתאים מחתרתיים של יהודים שהתנגדו לקו המדיני של הנהגת התנועה הציונית, ופעלו בעיקר בלוחמת גרילה. בשלהי תקופת המנדט פעלו הארגונים הללו כהתנגדות מזוינת לשלטון הבריטים, ובתקופה זו אף שיתפו פעולה ביניהם לזמן-מה. רוב הזמן פעל ארגון "ההגנה" נגד אצ"ל ולח"י.

ממשלת המנדט המשיכה לתמוך באופן עקרוני ברעיון ה"בית היהודי הלאומי", ומאות אלפי עולים נקלטו בארץ, אך עם התגברות מעשי האלימות והקונפליקטים בין יהודים לערבים, שרי המושבות הבריטים שנדרשו לעניין הטילו הגבלות שונות על היקף ממדי העלייה ועל היקף רכישת הקרקעות. כדי למנוע החרפה של הסכסוך הועלו הצעות שונות ליישוב המחלוקת בניסיון להשכין שלום בין יושבי הארץ. פתרון "החלוקה" הועלה לראשונה על ידי אנשי ועדת פיל, אך לאחר מכן נדחה כבלתי מעשי על ידי ועדת וודהד, ושר המושבות מקדונלד. הפתרון שמצא מקדונלד היה הקמת מדינה דו-לאומית על כל השטח של ארץ ישראל, תוך כדי הגבלות חמורות ביותר על העלייה. "הספר הלבן של מקדונלד" הוא המסמך מרחיק הלכת ביותר מבחינת ההבדלים בין מדיניות המנדט בפועל לבין הצהרת בלפור שעמדה בבסיסו.

בשנת 1936 היו בארץ ישראל 400,000 יהודים, כ-30% של האוכלוסייה[13].

המרד הערבי

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המרד הערבי הגדול
לוחמים ערבים בתקופת המרד הערבי הגדול, 1936
אוטובוס בבעלות יהודית המכוסה במגנים נגד זריקת רימונים ואבנים, בסביבות 1936–1939

המרד הערבי הגדול היה מרד מאורגן של היישוב הערבי נגד השלטון הבריטי שפרץ בארץ ישראל בשנת 1936 ונמשך שלוש שנים עד לשנת 1939. המורדים האשימו את הבריטים בכך שהם מסייעים למטרות הציוניות. ביישוב היהודי כונתה תקופה זו בשם מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט.

המרד הערבי כלל פעולות איבה אלימות כנגד היהודים בארץ באותה תקופה - יהודים נורו בזמן שעבדו, נסעו וטיילו, וגידולים חקלאיים רבים נשרפו. כמו כן כלל המרד סדרה של תקיפות כלפי כוחות בריטים שהבולטת בהן הייתה רציחתו של לואיס אנדרוס, מושל הגליל בספטמבר 1937. סך הכל נהרגו ונרצחו בפעולות המרד כ-400 יהודים ו-262 בריטים. באותו זמן נהרגו אלפי ערבים-פלסטינים כתוצאה מפעולות הנגד של הבריטים והיהודים, אך גם בשל סכסוכים פנים-ערביים. אלפים נוספים נעצרו.

היישוב היהודי היה חלוק בשאלה התגובה - הלהשיב מלחמה שערה או להבליג. מנהיגות היישוב החליטה על מדיניות ההבלגה, הקוראת ליהודים לא להגיב במעשי אלימות ובמעשי נקם ללא הבחנה בנוסח "עין תחת עין", אלא לעשות כל מאמץ לפגוע רק באשמים ולא לשפוך דם נקי באוכלוסייה הערבית. מדיניות זו לא הייתה מקובלת על האצ"ל. עם גבור המאורעות, ההנהגה הציונית שינתה את מדיניותה והחליטה על תגובות חריפות יותר: התפתחה שיטת לחימה של "יציאה מן הגדר" על מנת לתקוף את הכנופיות הערביות בבסיסם. ארגון "ההגנה" הקים יחידה ניידת בשם "הנודדת", שלאחר מכן התפתחה ל"פלוגות השדה", אשר הגנו על היישובים מפני הכנופיות עוד לפני הגיעם ליעד וביצעו מארבים, מרדפים ופשיטות על בסיסי הפורעים.

במקביל, החל שיתוף פעולה עם הבריטים בהקמת פלוגות הלילה המיוחדות באימונו של אורד וינגייט, שכונה "הידיד", אשר טמנו מארבים ופשטו על מרכזי כנופיות ערביות. נוסף לפלוגות הלילה גויסו יהודים כשוטרים מיוחדים ליחידות הנוטרים, בהם למשטרת היישובים העבריים, שפעלה להגנת היישובים העבריים.

מלחמת העולם השנייה

בזמן מלחמת העולם השנייה שהו חיילים בריטים רבים בארץ ישראל ששימשה כמקום אספקה והתארגנות לכוחות הבריטים שלחמו באזור המזרח התיכון. הבריטים חששו שארץ-ישראל כמו שכנותיה נמצאת בסכנת פלישה של הכוחות הגרמניים שהתקדמו בתוך צפון-אפריקה. על היישוב היהודי בארץ עברו מאתיים ימי חרדה עד שהצליחו הבריטים בקרב אל עלמיין בנובמבר 1942 להדוף את הצבא הנאצי שהגיע עד מצרים.

כמו ברוב העולם הערבי, לא הייתה אחדות דעים בקרב הערבים שחיו בשטח המנדט בשאלה באיזה צד לתמוך במלחמת העולם השנייה. רבים הצטרפו לצבא הבריטי, אך אחרים, בהנהגתו של המופתי הירושלמי חאג' אמין אל חוסייני תמכו בגרמניה, על מנת לשחרר את ארץ ישראל מהשליטה הציונית היהודית והבריטית, כפי שהם ראו את מצב הדברים אז. ב-25 בנובמבר 1941 הכריז המופתי (שבשלב זה גורש מהארץ על ידי הבריטים) על ג'יהאד כנגד כוחות בעלות הברית, ובילה את זמנו ביוגוסלביה הכבושה בידי הנאצים. היישוב היהודי לעומת זאת התייצב לימין הבריטים. ה"כלל" שטבע דוד בן-גוריון היה: "עלינו לעזור לבריטים במלחמתם כאילו אין ספר לבן, ועלינו לעמוד נגד הספר הלבן כאילו אין מלחמה"[14]. הוקמה הבריגדה היהודית שהייתה חטיבה במסגרת הצבא הבריטי והמוסדות המאורגנים לא רק שעודדו את הגיוס אלא ניסו לכפות אותו באמצעות לחץ חברתי (מי שלא התגיסו ולא נשאו "תעודת פטור מגיוס" הוכרזו "משתמטים"). בתחילה גם ארגון האצ"ל שיתף פעולה עם הבריטים במלחמה ומפקדו דוד רזיאל נהרג בשליחות הבריטים בעיראק. לאחר בואו של מנחם בגין לארץ שינה האצ"ל את מדיניותו והכריז על "מרד" מוצהר במנדט הבריטי בפברואר 1944, והחל לבצע התקפות כנגד מטרות בריטיות שונות על מנת להביא לסילוק שלטונם מארץ ישראל. צעדים אלו עוררו התנגדות רבה בקרב ראשי המוסדות הנבחרים של היישוב ושל התנועה הציונית, ובראשם בן-גוריון, שפתחו במאבק ציבורי בניסיון לאלץ את האצ"ל והלח"י (שכונו "הפורשים") ולקבל את מרות המוסדות שייצגו את הרוב הגדול של היישוב ושל התנועה הציונית ולחדול מפעולות אלה. שיא המאבק היה הסזון בו שיתפו פעולה עם הבריטים במאבקם בארגונים, כולל הסגרת חבריהם לבריטים.

שלהי המנדט

הנציב העליון אלן גורדון קנינגהם מושבע לתפקידו, ירושלים, נובמבר 1945
שוטרים בריטיים בודקים עוברים ושבים ברחוב בירושלים, בתקופת המנדט הבריטי על ארץ ישראל, 1947
גרפיטי: "הלאה האימפריאליזם האנגלי!", שנותר עד ימינו על קיר בית יהודיוף-חפץ בשכונת הבוכרים בירושלים (צולם ב-2007)
שני בולים מנדטוריים נפוצים ובהם דימוי של מגדל דוד וחותמת של מדינת ישראל מתאריך ט' באייר תש"ח, 18 במאי 1948. גם לאחר הקמת המדינה המשיכו בשימוש בבולי המנדט מכיוון שאספקת הבולים החדשים, בולי דואר עברי, לא הגיעה לכל חלקי הארץ
ממשלת המנדט פרסמה חוקים ותקנות מפעם לפעם וחלקם קובצו אל ספרים כרוכים, כגון Laws of Palestine

קצת לאחר תום המלחמה, באוגוסט 1945 הוקמה בבריטניה ממשלת לייבור בראשותו של קלמנט אטלי. כשר החוץ כיהן ארנסט בווין. תקווה גדולה התעוררה ביישוב. ראשי מפלגה זו הביעו בעבר התנגדות למדיניות הספר הלבן והציפיה הייתה שמדיניות זו תשתנה. בווין הכזיב את המקווים בקובעו שיש להמשיך במדיניות זו שכן יש להתחשב בדעת הקהל הערבית.

בסוף ינואר 1946 הוקמה ועדה נוספת לחקירת שאלת ארץ ישראל. בניגוד לוועדות המלכותיות הקודמות, שהיו על טהרת הבריטים, ועדה זו כללה שישה בריטים ושישה אמריקנים (ומכאן כינויה: "הוועדה האנגלו-אמריקנית"). לוועדה היו שני יושבי ראש, בריטי ואמריקאי. בחודש מרץ הגיעה הוועדה לירושלים וגבתה עדויות מנציגים יהודים וערבים. בין נציגי היישוב היו ד"ר חיים ויצמן ודוד בן-גוריון. אך הוועדה קיימה מגעים בלתי רשמיים גם עם נציגי הרוויזיוניסטים. ממצאיה, שכללו שני דוחות, אחד מכל יושב ראש, הוגשו ב-20 באפריל 1946. עיקר המלצותיה היו:

  • מתן 100,000 רישיונות עליה ("סרטיפיקטים") לפליטים יהודים מאירופה.
  • ביטול " חוק הקרקעות" המגביל רכישת קרקעות על ידי יהודים בארץ ישראל.
  • לא תוקם מדינה יהודית או ערבית. המנדט הבריטי ימשיך לשרור עד ששני העמים הניצים יגיעו ליחסי שלום ביניהם, ולאחר מכן תקום מדינה דו-לאומית, שבה יחלקו היהודים והערבים את השלטון באופן שווה.
  • שני העמים, בייחוד היישוב היהודי המאורגן, ישתפו פעולה עם שלטונות המנדט ויפרקו את הכוח המזוין מנשקו (דרישה שהופנתה בעיקר כלפי היהודים).

כל הצדדים דחו את המלצות הוועדה, לרבות הבריטים. הם הציעו לאמריקנים את תוכנית מוריסון-גריידי ובה הצעה לחלק את הארץ לקנטונים אוטונומיים בכפוף לשלטון בריטי, ולצמצם מאוד את האזור להתיישבות יהודית.

ניסיונם הכושל האחרון של הבריטים היה בין סוף שנת 1946 לתחילת 1947. הם ניסו לכנס ועידה כוללת של התושבים בארץ ישראל (יהודים וערבים), מדינות ערב, ממשלת בריטניה וארצות הברית. הוועידה נפגשה פעמיים אבל ללא נציגים מתושבי הארץ, הן המנהיגות היהודית והן המנהיגות הערבית סירבו לקיים את הוועידה.

בחזית המאבק חלה החרפה. הכרזתו של בווין על המשך מדיניות הספר הלבן הביאה בעקבותיה גל מעשי גרילה נגד הבריטים. המחתרות העבריות התאחדו לתנועת המרי העברי אשר פעולתה הנודעת כ"ליל הגשרים" ביוני 1946, בוצעה במחאה על הגבלת מספר העולים לארץ והסירוב להעניק את 100,000 הסרטיפיקטים. בעקבות פעולה זו ואחרות פשטו כוחות בריטים (ב"שבת השחורה", ה-29 ביוני 1946) על אתרים ומקומות ישוב בארץ, עצרו רבים ממנהיגי היישוב, חיפשו ומצאו נשק מוסתר.

בהמשך אותה שנה, במה שהוגדר כמחאה על המדיניות הבריטית שלא להתיר עלייה של פליטים יהודים לארץ, פוצץ האצ"ל את מלון המלך דוד בירושלים. בניין המלון שימש מרכז אדמיניסטרטיבי של ממשלת המנדט ומפקדת הכוחות הבריטיים בארץ. בפיצוץ נהרגו 92 בני אדם, חלק גדול מהם אזרחים יהודים, ערבים ובריטים, שעבדו במקום כפקידים או הגיעו למקום כדי להסדיר את ענייניהם, עקב סירוב המפקד הבריטי לפנות את הבניין לאחר הודעה טלפונית של האצ"ל. האירוע עורר זעם רב גם בקרב היישוב היהודי, והביא את "ההגנה" לסיים את התקופה הקצרה של שיתוף פעולה עם אצ"ל ולח"י.

תגובה אחרת, מתונה יותר של היישוב, הייתה ארגון מבצעי העפלה שבהם הוסעו לארץ ישראל כשבעים אלף יהודים. רובם נתפסו בחופי הארץ ונשלח למחנות מעצר בקפריסין (שהייתה אז מושבה בריטית). הפגנות ענק לביטול הספר הלבן התקיימו בכל ערי הארץ. במקרה אחד - המקרה של אוניית המעפילים אקסודוס (שכונתה גם "יציאת אירופה תש"ז") - שבשנת 1947 החליטו הבריטים להחזיר את האונייה לצרפת כאמצעי הרתעה. צרפת סירבה לתת לאונייה לעגון בנמליה, ולפיכך הובלה האונייה אל מחנות העקורים בגרמניה שהיו בשליטת בעלות-הברית.

חוסר השקט הביטחוני בארץ העצים את הקולות בבריטניה שדרשו להעביר את כל הנושא לטיפול מוסדות האו"ם. ייתכן שבריטניה קיוותה לקבל גושפנקה מן האו"ם להמשיך את שלטון המנדט כפי שהוא, אבל הבריטים לא הוציאו מכלל אפשרות כי העברת ההחלטה לאו"ם יכולה גם להביא לסיום המנדט. בבריטניה היו רבים שהאמינו כי על המדינה להתרכז בענייניה הפנימיים, ולעזוב חלקים מהמושבות מעבר לים אשר גוזלות משאבים כלכליים רבים ואינן מביאות תועלת מרובה.

החלטת האו"ם על חלוקת הארץ ותום תקופת המנדט

נוסח עברי מודפס של החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר
אלן גורדון קנינגהם עוזב בסירה את ארץ ישראל, 14 במאי 1948
הדגל הרשמי של ממשלת המנדט, שהורד מהתורן ב-1948 עם יציאת הנציב האחרון מישראל

הבריטים, שהיו נתונים בין הדרישות הסותרות של היהודים והערבים בנוגע לגורל הארץ, החליטו לבסוף להעביר את ההחלטה לארגון האומות המאוחדות. להחלטה זו היו מספר סיבות: לאחר מלחמת העולם השנייה נקלעה בריטניה למשבר פיננסי חמור כתוצאה מהאבדות הקשות בנפש וברכוש שספגה במהלך המלחמה. מושבותיה מעבר לים היוו נטל כלכלי על קופת המדינה, והנסיגה מהן נועדה לחסוך בהוצאות החזקת הפקידות והצבא שם, ולהחזיר לבריטניה כוח אדם שיתרום לשיקום החברה ושוק העבודה הבריטי. ההחלטה על יציאת הבריטים מארץ ישראל הייתה חלק מתהליך כולל ונרחב של התפרקות הקולוניאליזם הבריטי לאחר מלחמת העולם השנייה. האימפריה הבריטית החלה בתהליך הדרגתי של התפנות מרצון, ובתוך פרק זמן קצר עזבה בריטניה את הודו (1947), בורמה (מיאנמר), ציילון (סרי לנקה) ומקומות נוספים בשליטתה. בארץ ישראל היו קרוב למאה אלף חיילים ואנשי מינהל בריטים, ובנוסף, פעילות המחתרות והתמשכות הסכסוך היהודי-פלסטיני, יחד עם בעיית הפליטים היהודים המאיסו על הבריטים את השהות בארץ. כך או כך, החל להתברר לאחר המלחמה, כי הבריטים עומדים לעזוב את הארץ ולהכריז על סיום המנדט, והם מחפשים דרך מכובדת לעשות זאת, תוך גרימת נזק מזערי לעצמם ולתושבי הארץ.

משנראה כי המנדט מתקרב לסיומו, ניסה ארגון האומות המאוחדות, כיורשו של חבר הלאומים, לפתור את המתיחות האתנית שהלכה וגברה בארץ בין תושביה היהודים והערבים-הפלסטינים. על מנת לבחון את פתרון הבעיה, מינה האו"ם ועדה מיוחדת לעניין ארץ ישראל - ועדת אונסקופ, אשר כללה נציגים מארצות שונות. כדי לתת להחלטות אופי נייטרלי, לא הייתה מיוצגת בה אף אחת מן המעצמות הגדולות. ועדת אונסקופ בחנה שתי הצעות מרכזיות. לפי הראשונה בהן, המאמצת את עקרון החלוקה שנוסח לראשונה במסקנותיה של ועדת פיל, ארץ ישראל הייתה עתידה להתחלק לשתי מדינות, ערבית ויהודית, כשהבירה, ירושלים וסביבותיה, תהיה תחת מנדט בינלאומי. ההצעה השנייה הייתה ליצור מדינה פדרלית דו-לאומית. רוב אנשי הוועדה תמכו בהצעה הראשונה, שנודעה בשם תוכנית החלוקה, וזו אומצה על ידי מליאת האו"ם, על מנת שתיושם עם סיום המנדט. ההחלטה, החלטה 181, התקבלה על ידי האו"ם ב-כ"ט בנובמבר (29 בנובמבר) 1947.

הסוכנות היהודית, אשר תפקדה כממשלה-בפועל של היישוב, תמכה בתוכנית, וכך גם רוב היהודים. עד היום מציינים במדינת ישראל את כ"ט בנובמבר, יום קבלת ההחלטה באו"ם, בתור יום שמחה, וכאחד התאריכים החשובים בתולדות העם היהודי. לעומת זאת, התוכנית נדחתה על ידי ההנהגה הערבית, ועל ידי רובו המוחלט של הציבור הערבי. דחיית התוכנית הייתה מלווה במאבק מזוין כנגד היישוב היהודי מצד הארגונים הפלסטינים העיקריים שנעזרו בכוחות מתנדבים מארצות ערב. המאבק כלל פיגועים ובעיקר מלחמה על צירי התחבורה. בשלב מאוחר יותר, עם חדירת כוחות מתנדבים מארצות ערב השכנות, נעשו גם ניסיונות השתלטות על יישובים. מאבק מזוין זה, שהיה עדיין מוגדר כמלחמת אזרחים, והתגובות לו מצד הציבור היהודי, היוו את ראשיתה של מלחמת העצמאות.

חלק מן הציבור היהודי, כמו אנשי הארגון הצבאי הלאומי שבראשות מנחם בגין, דחה את תוכנית החלוקה. אך דעה זו הייתה במיעוט ורוב היישוב קיבל אותה בחגיגות. מנגד, לאחר הצהרת גרומיקו בעצרת האו"ם, תמך הפלג הערבי של התנועה הקומוניסטית בארץ (שהיה, כמו הפלג היהודי, עושה דברה של ברית המועצות) בתוכנית החלוקה. בין התומכים המובהקים ממפלגה זו היה אמיל חביבי.

הבריטים שנמנעו בהצבעה על תוכנית החלוקה, בחרו לא לשתף פעולה עם ועדת החמישה שהוקמה בידי האו"ם, כדי לאפשר העברה מסודרת של המנדט הבריטי לידי היהודים והערבים, ועמל ארגוני ופקידותי רב ירד לטמיון. עם ראשית מלחמת העצמאות ופרוץ מעשי האיבה בין הערבים ליהודים לאחר החלטת החלוקה, המשיכו הבריטים להלחם בהעפלה, והקפיאו כספים של הסוכנות היהודית, שהיו מופקדים בבנקים באנגליה. בפברואר 1948 הודיעה בריטניה על הוצאת הלירה הארץ ישראלית מ גוש הסטרלינג.

הן היהודים והן הערבים האשימו את הבריטים בכך שהם מסייעים לצד השני, אך למעשה התדלדלות כוחותיהם גרמה לכך שמעורבותם בשמירת הסדר פחתה והלכה והם התרכזו בהגנה על עצמם. כך למשל, כוחות צבא ההצלה ערכו ניסיונות לכיבוש טירת צבי בפברואר 1948 ומשמר העמק באפריל, תוך שימוש בתותחים. מצד שני, לא מנעו הבריטים את כיבוש הערים המעורבות: טבריה, צפת וחיפה וכן את כיבושם של כפרים ערביים רבים, בידי היהודים, והתערבו מעט רק ביפו. למעשה, הם התרכזו יותר ויותר בשמירת צירי הפינוי, והתערבו רק משאלה עמדו בסכנה, לדעתם. בכל זאת, לעיתים מצאו עצמם הבריטים מעורבים בתקריות אש שונות משני הצדדים. בחודשים ינואר-מאי 1948 נהרגו 144 בריטים.

הבריטים החליטו לסיים את המנדט בשעת חצות שבין ה-14 במאי ל-15 בו, כאשר הנציב העליון הוריד את דגל בריטניה בנמל חיפה. ביומו האחרון של המנדט הבריטי, ב-14 במאי 1948 הכריז דוד בן-גוריון על הקמת מדינת ישראל, ופרסם צווים ראשונים להחלת השלטון החדש החל מחצות הלילה.

גם לאחר סיומו הרשמי של המנדט המשיכו הבריטים להחזיק במובלעת צבאית דרומית לחיפה במחנות באזור טירת כרמל, בשדה תעופה רמת דוד, בשדה התעופה בחיפה ובנמל חיפה[15]. אחרוני החיילים הבריטים עזבו את המובלעת שבצפון הארץ ב-30 ביוני 1948. כן פינו הבריטים ציוד וחיילים למחנות באזור רפיח, משני עברי גבול ארץ ישראל ומצרים, אותם סיימו לפנות עד ה-26 ביולי.

המנדט ופעולות איבה כנגד יהודים

שלטונות המנדט הבריטי היו צריכים להתמודד מול פעולות איבה שגורמים שונים בשני הצדדים, יהודים וערבים, נקטו כלפיהם בתקופות שונות. שני הצדדים טענו כי הבריטים משתפים פעולה עם הצד השני, ועוינים כלפיהם. הערבים טענו כי הבריטים הביאו את היהודים לארץ כחלק ממדיניותם האימפריליסטית. היהודים טענו כי הבריטים לא עושים די למימוש הצהרת בלפור. ספר ההגנה מציג את טענות הצד היהודי: "עמדתה הרשמית של הממשלה הבריטית לגבי המאבק בין היהודים לבין הערבים הייתה של נייטרליות. אולם נייטרליות זו הראתה פנים שוחקות לערבים וזעומות ליהודים". הבריטים סגרו את שערי הארץ מצד הים, משם הגיעו בעיקר מעפילים יהודים, "לעומת זאת היו גבולות הארץ עם מדינות ערב - גבולות היבשה - פתוחים למעשה למעברן של כנופיות, שבאן לעזרת הערבים הארץ-ישראלים, ולהברחת נשק[16]".

במשטרת המנדט שירתו בריטים שהגיעו מעבר לים לצידם של מתגייסים מקומיים, יהודים וערבים. עם פרוץ מעשי האיבה בין הצדדים, התפוררה בהדרגה המסגרת המשותפת. היו אף מקרים בהם ערבים ערקו מהמשטרה הבריטית כדי לקחת חלק בפעולות טרור נגד יהודים. היו גם מקרים בהם יהודים התחפשו לשוטרים בריטים וביצעו פעולות חבלה נגד האוכלוסייה הערבית.

לפחות ארבע התקפות טרור באמצעות מכוניות תופת כנגד אזרחים יהודים בוצעו תוך זמן קצר, בין 1 בפברואר 1948 ל-23 במרץ 1948.

המחתרות העבריות ייחסו לשוטרים בריטיים מעורבות ישירה בשתיים מן המתקפות:

ב-29 בפברואר 1948 פרקו הבריטים את נשקם של לוחמי ההגנה בבית החרושת "היוצק" (פרשת "היוצק") במבואות תל אביב וסמוך לאחר מכן, נרצחו עשרה מהם על ידי ערבים.