המשפט בישראל | מקורות המשפט הישראלי
English: Israeli law

מקורות המשפט הישראלי

המשפט העות'מאני

עד לשנת 1917 שלטה בשטחה של ארץ ישראל האימפריה העות'מאנית. לשיטות משפט קדומות יותר שהיו נהוגות בטרם השתלטה האימפריה העות'מאנית על שטחי ארץ ישראל אין זכר במשפט הישראלי.

ארץ ישראל לא הייתה יחידה אוטונומית במסגרת האימפריה העות'מאנית, כי אם מחוז שהיווה חלק בלתי נפרד מן האימפריה, שהשתרעה על פני שטחים נרחבים באירופה, באסיה ואף באפריקה. מכיוון שכך, לא הייתה נהוגה בארץ ישראל חקיקה נפרדת, והמשפט שהיה נהוג באימפריה העות'מאנית היה נהוג אף בארץ ישראל.

המשפט העות'מאני היווה שיטת משפט מקיפה, בעלת סממנים מודרניים, אם כי במובנים רבים מפגרת אחר שיטות משפט מתקדמות[דרוש מקור]. את הדין המהותי האזרחי הסדיר דבר חקיקה הקרוי המג'לה, בתוספת מספר חוקים שקבע הסולטאן. כמו כן נהוגים היו חוקים עות'מאניים שהסדירו את המשפט הפלילי, דיני הראיות, ההוצאה לפועל, המשפט הדיוני, ושאר התחומים המשפטיים.

בשנת 1984 חוקק חוק לביטול המג'לה[3], אשר ניתק את הקשר בין המשפט הישראלי למשפט העות'מאני.

כיום עדיין נהוגים במשפט הישראלי מספר הסדרים שלידתם בחוק העות'מאני, כגון סיווג הקרקעות. סעיפים 80 ו-81 לפקודת הפרוצדורה האזרחית העות'מאנית שרדו את כל גלגולי החקיקה, ועודם נהוגים במשפט הישראלי כיום[4]. סעיפים אלו עוסקים בשאלות ראייתיות מתחום הדין האזרחי – מעמדה של טענה בעל פה אל מול מסמך בכתב, ואיזה עסקאות יש להוכיח באמצעות מסמך בכתב.

המשפט הבריטי

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מערכת המשפט בתקופת המנדט הבריטי

עם כניסתו לתוקף של המנדט הבריטי על ארץ ישראל, נחקק דבר המלך במועצה על ארץ ישראל, 1922[5]. בסימן 46 נקבע כי כל החוקים העות'מאניים שעמדו בתוקף ב-1 בנובמבר 1914, הוא היום שבו נכנסה טורקיה למלחמת העולם הראשונה, ימשיכו לעמוד בתקפם, אך זאת "בהתאמה לתנאי הארץ ולתושביה".

עם זאת, קבע סימן 46 כי במקרים שאינם מוסדרים בחקיקה הטורקית, ישפטו בתי המשפט בהתאם למשפט המקובל ודיני היושר האנגליים. עד מהרה החלו ענפים שלמים של המשפט לשאוב מצינור זה של סימן 46 את ההסדרים המשפטיים האנגליים המתקדמים.

בנוסף, הנציבים העליונים חוקקו פקודות חדשות, שהסדירו אף הן תחומים רבים של המשפט האזרחי, כגון פקודת השטרות ופקודת הנזיקין. חלק מפקודות אלו הועתקו מהמשפט האנגלי, וחלקן חודשו על ידי הנציבים. סוג נוסף של פקודות הוא קובץ חוקים שהגיע מעת לעת מאנגליה ונקרא "הספר הלבן". פקודת הנציב העליון העניקה לקובץ מעמד של פקודה. הפקודות נכנסו לתוקף לאחר פרסומם בקובץ מיוחד (בדומה לרשומות כיום). בישראל המונח חוק מתייחס לדבר חקיקה שחוקקה הכנסת. המונח פקודה מתייחס לדבר חקיקה שנחקק על ידי גורם אחר, כגון הנציב העליון. המדובר בנורמות משפטיות בעלות תוקף שווה.

מאפיינים רבים של שיטת המשפט הישראלית לעתיד נקבעו בתקופה זו. כך לגבי היעדרו של חבר מושבעים מן הדין הפלילי, מעמדו של התקדים המשפטי המחייב, ומאפיינים רבים נוספים. העדרו של מוסד המושבעים, למרות היותו חלק מהשיטה הבריטית, נובע מכך שהבריטים נמנעו מלכונן בתי-משפט שמבוססים על מושבעים "ילידים" במושבות הבריטיות[דרוש מקור]. המתאר הכללי של מערכת בתי המשפט ובתי הדין הקיימת במדינת ישראל כיום, יסודו בתקופת המנדט. ניתן לומר שהשפעתה של שיטת המשפט הבריטית על המשפט הישראלי היא הרבה ביותר, אם כי בעשרות השנים שחלפו מאז הקמת המדינה, נעשו מאמצים מודעים להתנתק משיטת משפט זו בתחומים רבים.

הקמת המדינה

לקראת סיומו של המנדט הבריטי הוקמה מועצת העם כתשתית להקמת גוף שלטוני למדינת ישראל העתידה לקום. מועצה זו לא נבחרה, כי אם מונתה בהסכמה בין הוועד הלאומי ובין הסוכנות היהודית תוך שהיא מייצגת את גוניו הפוליטיים של היישוב. ב-14 במאי 1948 הכריזה "מועצת העם" על הקמת המדינה, ובמעמד זה שינתה את שמה ל"מועצת המדינה הזמנית". מעמד הכרזת המדינה יצר ישות משפטית חדשה, הקרויה "מדינת ישראל", וישות זו לא הייתה קשורה בכל קשר מחייב לשלטון שקדם לה.

עם הקמת מדינת ישראל קם הצורך בהסדרת שיטת משפט ישראלית. על מנת שלא להותיר את המדינה הצעירה ללא משפט מחייב, פורסם במעמד הכרזת המדינה מנשר,[6] שהיווה את הבסיס עליו ניסתה המדינה החדשה לבסס את משפטה. המנשר קבע כי מועצת העם היא הרשות המחוקקת, וכי המשפט שהיה קיים ערב הקמת המדינה נותר על כנו, בכפוף לחריגים מסוימים. בכך אימץ המנשר את המשפט הבריטי, אך קבע את הדרך לשינויו – בדבר חקיקה של הרשות המחוקקת, אשר לימים תיקרא הכנסת.

ב-19 במאי 1948 החליפה את המנשר "פקודת סדרי השלטון והמשפט", אשר חוקקה מועצת המדינה הזמנית. פקודה זו קובעת בסעיף 11:

המשפט שהיה קיים בארץ ישראל ביום ה' באייר תש"ח (14 במאי 1948) יעמוד בתקפו, עד כמה שאין בו משום סתירה לפקודה זו או לחוקים האחרים שיינתנו על ידי מועצת המדינה הזמנית או על פיה, ובשינויים הנובעים מתוך הקמת המדינה ורשויותיה.

הסייג שבסוף סעיף 11 מאפשר לבתי המשפט לחרוג מהחקיקה המנדטורית[7]. החקיקה המפלה, ששימשה להגבלת העלייה ולהגבלת רכישת קרקעות על ידי יהודים, על פי הספר הלבן של 1939, בוטלה במפורש בסעיף 13 של הפקודה.

מקורות המשפט

מאז הקמת המדינה חוקקה הכנסת חוקים שהחליפו את החקיקה הבריטית (חריגים בולטים הם פקודת הראיות, פקודת הנזיקין ופקודת השטרות, אך גם לאלו ניתן ניסוח ישראלי מודרני בשפה העברית - "נוסח חדש").

במקביל ביצעה הכנסת חקיקה נרחבת נוספת, מחוקקי המשנה (ובמיוחד משרדי הממשלה) חוקקו תקנות, כללים וצווים, וכיום ניתן לראות במרבית תחומי המשפט כתחומים המוסדרים בדבר חקיקה ישראלי מקורי ועצמאי.

בתי המשפט הישראליים יצרו תקדימים אשר סייעו במתן האפיון הישראלי לחקיקה, הן לחקיקה המנדטורית והעות'מאנית שנותרה בתוקף, והן לחקיקה הישראלית שלאחריה. כך למשל, על המבנה הבסיסי של הוראות הרשלנות המופיעות בפקודת הנזיקין, שהיא חיקוק מנדטורי משנת 1928 המבוסס על חקיקה קפריסאית, יצר בית המשפט העליון את מבנה העל הישראלי המודרני של "חובת זהירות מושגית" ו"חובת זהירות קונקרטית" בסדרת פסקי דין שתחילתה בשנות ה-70. ההסתמכות על התקדימים האנגלים שהייתה רבה מאוד בשנותיה הראשונות של המדינה, פסקה כמעט, וההסתמכות על שיטות משפט זרות (כגון המשפט האנגלי והמשפט האמריקני) היא לצורך השוואה בלבד, ולא כמקור מחייב.

בשנת 1984 אישרה הכנסת את החוק לביטול המג'לה[3], שביטל את תוקפה של המג'לה במדינת ישראל. עם זאת, החוק לא ביטל חוקים עות'מאניים שנותרו עדיין בתוקף ומקורם לא היה מהמג'לה. חוק יסודות המשפט, שהתקבל בשנת 1980, ביטל את ההוראה להזדקק לחוק האנגלי במקרה של לאקונה. חוק זה גם העניק מעמד מיוחד כמקור משפטי מחייב למשפט העברי[1].

המשפט הישראלי מכיר במקרים מסוימים אף בתוקפן של הוראות מן המשפט הבינלאומי, הכלולות, בין היתר, באמנות בינלאומיות אשר ישראל היא צד להן[8].

המקורות מהם שואב המשפט הישראלי את תכניו הם אם כן דברי החקיקה של הכנסת ושל מחוקקי המשנה, תקדימי בתי המשפט הישראלים, דינים מנדטוריים ועות'מאניים שעודם בתוקף, וכן המשפט העברי, וכללי המשפט הבינלאומי אם המשפט הישראלי הפנימי מכיר בהם.