הנוער העובד | הנוער העובד בארץ ישראל לפני הקמת הסתדרות הנוער העובד

הנוער העובד בארץ ישראל לפני הקמת הסתדרות הנוער העובד

תנאי החיים של הנוער העובד בא"י לפני הקמת הסתדרות הנוער העובד היו קשים ביותר. בהיעדר חוק המגן על הנוער בעבודתו, היו בני הנוער עובדים ימי עבודה ארוכים, בעיקר בעבודות שירותיות (נקיון בתים, סבלות וכו'), ואף מועסקים כ"שוליות" בלא שכר למשך שנים מתוך תקווה לרכוש מקצוע. עבודת ילדים הקטנים מגיל 8-9 הייתה נפוצה[1]. פיטורים בלא פיצויים היו שכיחים גם הם, ולילדים לא הייתה סמכות לפנות אליה. עד שנת תרפ"ד לא היו קיימים בתי ספר ערב שדאגו להשכלתם של הנערים העובדים, וכ-70% מהם לא ידעו קרוא וכתוב. כמעט ולא התקיימו קשרים חברתיים בין הנערים העובדים לנערים הלומדים שהיו בחלקם מאורגנים בארגוני נוער בעלי אופי צופיי. בין הגורמים לתחילת ההתארגנות של הנוער העובד היו:

  • הצמיחה בתנועת הפועלים והקמת "הסתדרות העובדים הכללית" כ-4 שנים לפני הקמת הנוער העובד. צמיחה שהובילה לפריחה של התודעה המעמדית בציבור בא"י.
  • בתי הספר ערב לנוער עובד שהחלו לפעול על ידי ההסתדרות הכללית החלו לייצר מפגשים בין הנוער העובד, כמו כן תרמו להכרתו הפועלית (בין הדמויות הבולטות בפעולה זו של ההסתדרות היו רחל כצנלסון (שז"ר), בת-שבע חייקין ודבורה נצר).
  • העלייה הרביעית הביאה עימה בני נוער בעלי השכלה של בית ספר עממי שנדחקו לעבודה בתנאי החיים החדשים. חלקם כבר היו פעילים בתנועות נוער בגולה.
  • כמו כן הביאה עימה העלייה הרביעית תעשיינים ובעלי הון שפתחו בתי מלאכה ובתי חרושת (מהבולטים שבהם הוא אריה שנקר). עסקים אלה נזקקו לכוח אדם זול, ופעמים רבות למספר שוליות ונערי שליחויות במקביל. הדבר ייצר מפגשים של נוער עובד במקומות העבודה – דבר שלא התקיים בעסקים הקטנים בהם עבדו בני נוער לפני כן.