זמן | זמן ותודעה
English: Time

זמן ותודעה

זמן מושג על ידי תודעה באמצעות שלושה גורמים:

  1. עבר, שהוא יכולת התודעה להשיג את התהליכים באופן מוחלט, כלומר - להגיע לוודאות בדבר קיומם של תהליכים מסוימים בפועל.
  2. הווה, שהוא היכולת של התודעה לציין את מצבה-עצמה, בלא שיעבור שינוי בין הידיעה לבין ההתרחשות בפועל.
  3. עתיד, שהוא היכולת של התודעה להשיג על ידי דימוי תהליכים שאין ודאות לגבי קיומם בפועל, ושוודאות שכזו אינה קיימת גם עבור תודעה תאורטית אחרת.

במובן אחר, עבר הוא סך מה שלא ניתן להשפיע עליו, עתיד סך הדברים הנתונים להשפעה אך אינם קיימים, והווה קיום ההתרחשות בפועל עבור התודעה המשיגה.

קיימות גישות רבות להסבר משמעותו של הזמן, ביחס לתודעה. שתי הגישות העיקריות הן האובייקטיבית והסובייקטיבית.

הגישה האובייקטיבית

הגישה האובייקטיבית רואה בזמן ממד מציאותי מוחלט, המוגדר בצירוף עם ממד המרחק. על פי גישה זו, לכל גורם במציאות קיימים שני מאפיינים עיקריים: נקודת הזמן בו הוא מוגדר, והמיקום בו הוא נמצא, ואלו מגדיריהם היסודיים של כל הגורמים במציאות.

על פי גישה זו, עצם מסוים מוגדר בכך שהוא שומר על תכונה מסוימת לאורך זמן מסוים. דוגמה: כדור משחק מסוים הוא סך כל האטומים היוצרים צורת כדור, במשך כל הרגעים בהם הם אכן עונים לדרישה זו.

גישה זו מתארת מציאות קיימת, המהווה את אוסף כל הנתונים הקיימים בפועל. הזמן הוא תכונה של נתונים, המוגדרת בהתאם למדד מוחלט הקיים מעצם קיומה של המציאות.

קיימת גישה אובייקטיבית טהורה, אשר לפיה הזמן מוחלט, במובן זה, שהוא אינו תלוי בקיומם של גורמים המכילים אותו. על פי גישה זו, הזמן קיים באופן תאורטי גם בלא שיהיה קיים כל גוף הנמדד ביחס אליו.

לעומת גישה זו, ניתן להעמיד את הגישה על-פיה הזמן הוא תכונה של גופים, כלומר- מוגדר על ידי התנועה. בהגדרה זו, באם לא תהיה תנועה במציאות, אזי לא תהיה משמעות לזמן.

תודעה, על-פי הגישה האובייקטיבית, היא נגזרת של יכולת הזיכרון האנושית. הזיכרון האנושי פרוס, על פי תפיסה זו, על פני הזמן כך שהוא תקף בכל רגע רק עבור ערכי זמן קודמים ממנו (כלומר - האדם זוכר רק את העבר). התודעה האנושית היא, אם כן, פונקציה הילותיה בזרימת זמן אובייקטיבית, וכל תחושת זמן אנושית היא ניסיון למדוד זרימה זו.

עבור גישה זו, הווה הוא מונח יחסי ארעי, אשר מתקיים רק מהנחת נקודת מוצא שרירותית. למעשה, קיימים אינסוף "הווים" שקולים, לאורך כל הזמן. בהתאם לכך, העתיד והעבר יחסיים, ומתארים רק את פריסת המאורעות על פני ציר הזמן.

הגישה הסובייקטיבית

על פי הגישה הסובייקטיבית, הזמן הוא נגזרת של תודעה (ולא להפך), כלומר - הזמן הוא ביטוי של יכולת התודעה להבחין בשינויים ולחוות אותם, ואין לו משמעות בזכות עצמו.

גישה זו מבטלת את מושג הזמן כמושג מוחלט, ורואה בזמן עיקרון יחסי ליכולת התפיסה האנושית. יחידות הזמן, על-פי גישה זו, אינן קבועות בפועל (למרות שהגדרתן קבועה).

דוגמה: פרק הזמן הכלול ביממה הוא תחושת הזמן הסובייקטיבית של כל אדם, בה הוא חש כי כדור הארץ השלים מחזור שלם. אם האדם חש כי עבר זמן רב (דוגמה: בעקבות יום מלא בהתרחשויות נפשיות), אזי היממה הייתה ארוכה יותר מאשר אילו חלף זמן מועט יותר.

תפיסת זמן

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תפיסת זמן

תפיסת זמן היא תכונה ביולוגית המאפשרת ליצור חי לחוות את השינויים שסביבו באופן השוואתי. דוגמה, היכולת של אדם לבחון כמה חלקי-יממה אורכת פעולה מסוימת, היא תפיסת הזמן שלו לגבי אותה פעולה.

תפיסת הזמן היא ביטוי ליכולת הפנימית של אדם להיות מזוהה עם מעבר הזמן. קיימות זוויות בחינה שונות לשאלה, האם תפיסה ביולוגית היא נרכשת, כלומר - נגזרת מקיום חוקיות של פרקי הזמן במציאות הממשית, או בלתי נרכשת, כלומר - מבטאת יכולת ביולוגית טבעית לחוש מעבר זמן ביחס למהירות תהליך החשיבה עצמו.

על פי התפיסה הראשונה (תפיסת זמן כמיומנות נרכשת), אזי יחידות הזמן השונות: שנייה, שעה, יממה וכולי, נלמדות עקב הפנמה של תהליכים שיטתיים שונים: יום-ולילה, מהלך השעון וכולי. על-פי התפיסה השנייה (תפיסת זמן בלתי-נרכשת), יחידות הזמן השונות הן כלי לכימות תפיסת הזמן, אשר קיימת בלא קשר לקיומן.

ידוע כי קיימות מספר תפיסות זמן מקבילות, הנבדלות בקנה מידה. הקשר בין תפיסות הזמן השונות הוא ככל הנראה מורכב. דוגמה: אורך יממה עשוי להיקבע באופן שונה, בהתאם לקנה המידה. לעיתים, במהלך היום אדם חש כי הוא ארוך ביותר, אך לעומת זאת, בסיכום שבועי נראה כל יום כקצר.

תפיסת הזמן של האדם המערבי מחולקת לתפיסת העבר, ההווה והעתיד. באופן תאורטי, קיומה של תודעה המתייחסת לזמן מחייבת את עצם קיומם של עתיד, עבר והווה כמושגים הנגזרים מתפיסת האדם.

ההווה, אם כן, הוא המצב האפשרי היחיד המתקיים עבור התודעה, בעוד העתיד והעבר הם הפשטות שאינן קיימות בפועל. עם זאת, ככל שהתודעה מתקדמת בזמן, העבר מכיל מאורעות רבים יותר, ואילו העתיד מכיל מאורעות מעטים יותר.

תפישות זמן אחרות קיימות בתרבויות אחרות. למשל, בתרבות ההודית תפישת הזמן היא מחזורית. כתוצאה מכך, יחידות הזמן של שנייה, דקה, שעה, יממה, שבוע, חודש ושנה, הודות לכך שהן מבוססות על מחזורי היום והלילה, משמשות בהודו בצורה דומה לדרך בה הם משמשות בשאר העולם. אולם, שאר יחידות הזמן מוגדרות על ידי סיבובי גלגל החיים.

תפיסת העבר והעתיד

אדם עשוי לתפוס את העבר, אך ורק דרך זיכרון. זיכרון הוא תכונה המתארת את ההיסטוריה אותה מכיר האדם, והחוקיות המסוימת אותה גיבש מתוך התנסות ההיסטוריה.

במובן הפשוט, הזיכרון משמש את האדם הן ככלי, המאפשר לו להתמודד עם מציאות נתונה. דוגמה: הזיכרון כי כלב מסוים נושך, משמשת את האדם כדי להחליט האם יש להתרחק מכלב זה. במובן אחר, הזיכרון הוא מושא לדמיון. במובן האחרון, האדם מעורר לעצמו תחושות, על פי זיכרון מצב זכור. דוגמה: היזכרות בסרט, וחווית תחושות עקב היזכרות זו.

תפיסת העתיד נובעת מיכולתו של האדם לדמות מציאות שאינה קיימת, על ידי חיזוי. בדומה לתפיסת העבר, גם תפיסת העתיד עשויה להיות במובן של כלי, המשמש לתכנון מעשי האדם, או במובן של מושא לדמיון.

המובן השני (הזיכרון וחיזוי העתיד כמושאים לדמיון) נתפס לעיתים כחווית זמן ממשית. על-פי תפיסה פילוסופית זו, האדם חי את הזמן אותו הוא מדמה (או, לחלופין, תחליף זכור של אותו הזמן). תפיסה מחייבת גישה סובייקטיבית כלפי הזמן.

תפיסות העבר והעתיד נעשות על ידי תחושות ישירות, הנובעות מהזכירה ומהחיזוי, כדוגמת פחד, תקווה וכולי (כלפי העתיד), או כדוגמת אבל, התרפקות וכולי (כלפי העבר).

מלבד היכולת לחוות תחושות ישירות כלפי העבר והעתיד, קיימת היכולת לבצע הפשטות של העבר והעתיד. משמעות הפשטות אלו היא קביעת אמירה כללית, אשר יכולה לשמש את האדם גם בלא לעורר באופן ישיר את התחושות הישירות, או את הדימוי הממשי של הדברים בפועל. הפשטות אלו הן מכלול הידע (בזיקה לעבר) וה דעה (בזיקה לעתיד) של האדם.

העתיד, בשונה מהעבר, מובדל בכך שקיימת עבורו אפשרות בחירה. למשמעות העתיד משמעות עמוקה עבור תפיסת המושג "רצון חופשי" ודטרמיניזם.

תפיסת ההווה

תפיסת ההווה נעשית על ידי חוויה ישירה של מאורעות, כלומר - שינוי מצב נפשי עקב שינוי במציאות. תפיסת הווה היא המאפשרת קיום של רגש, ולמעשה כל תפיסה של עבר או עתיד נגזרת משינויים נפשיים בהווה.

על-פי התפיסה האקזיטנציאליסטית, ההווה אינו קיים באופן ממשי, מהנימוק הבא: התודעה משיגה גורמים שונים במציאות על ידי חישה שלהם. חישה זו היא לעולם כלפי העבר, שכן קיים פרק זמן בין התרחשות הדברים בפועל לבין מועד תפיסתם על ידי החשיבה. פרק זמן זה, המציין את הזמן הדרוש לתהליך החשיבה והתפיסה, גורם לכך שלא ניתן באופן עקרוני לתפוס את ההווה הממשי, אלא רק את העבר הקרוב.

תפיסה זו מתארת את העתיד במנותק מהעבר ומהסיבתיות. על פי תפיסה זו, האדם בוחר את העתיד שלו, במובן זה שהוא בוחר האם לאשר את העבר, וכיצד להשפיע על תפיסת העבר שלו עצמו. תפיסה זו מניחה כי סיבתיות אינה קיימת באופן אובייקטיבי אלא נתונה לבחירה סובייקטיבית.