חגי ישראל ומועדיו | מועדים מדרבנן

מועדים מדרבנן

הדלקת נרות חנוכה, מצווה מדרבנן.

חז"ל קבעו ימי שמחה בימים שנעשו בהם ניסים לעם ישראל כדי לפרסם את הנס ועל ידי כך לחזק את האמונה בה'. את ימי הצום קבעו חז"ל כזכר לחורבן כדי להתאבל על בית המקדש וכדי שיהיו תזכורת לעוונות שהחריבו את בתי המקדש, דבר שיגרום לחזור בתשובה.

ימי השמחה

בימי בית שני הוסיפו חז"ל למועדים מדאורייתא ימי שמחה מדרבנן בימים בהם נעשו ניסים. העיקריים בהם אלו "ימי הפורים", שנקבע בתקופה הפרסית, וחנוכה שנקבע בימי מרד החשמונאים. בעבר צוינו ימים רבים נוספים המפורטים במגילת תענית, כדוגמת "יום ניקנור" על תבוסת המצביא היווני בפני המכבים, אולם בעקבות חורבן בית המקדש השני בטלו מועדים אלה שמלכתחילה נקבעו בעקבות אירועים מקומיים ובעלי חשיבות פחותה. למעשה מלבד פורים וחנוכה, אין ימים אחרים בעלי מחויבות דתית.

בחנוכה תיקנו חכמים להדליק נרות ולגמור את ההלל בכל יום, ובפורים תיקנו אנשי כנסת הגדולה 4 מצוות: קריאת מגילה, מתנות לאביונים, משלוח מנות ומשתה ושמחה. בחנוכה ובפורים מותר לעבוד, אם כי נהגו שלא לעבוד ביום הפורים. בשני ה"חגים" החדשים תיקנו חכמים להוסיף בתפילה ובברכת המזון את נוסח "על הניסים" המיוחד לכל אחד משני החגים. בימי החנוכה אין מצוות שמחה, אבל בפורים, כאמור לעיל, אחת המצוות היא משתה ושמחה ובכלל זה נהגו להרבות בבשר (שמחה) ויין (משתה).

חז"ל הגדירו גם את יום ט"ו באב כיום טוב, אולם לא קבעו לגביו הלכות מיוחדות. גם ל"ג בעומר נחשב החל מימי הביניים כיום שמחה, אך בלי מצוות והלכות מיוחדות. ימים אלו מתבטאים כיום מבחינה הלכתית רק בכך שאין אומרים בהם תחנון ושאסור להתענות בהם ולהספיד בהם. עם זאת, ישנם מנהגים שונים הקשורים לל"ג בעומר: הדלקת מדורות, עלייה לקבר רשב"י וביצוע חלאקה.

הצומות וימי האבל

הנביאים שהיו בזמן חורבן בית המקדש הראשון תיקנו ארבע תעניות כאבל על חורבן בית המקדש:

  • ביום עשרה בטבת היום בו החל המצור על ירושלים,
  • ביום תשעה בתמוז בו נפרצה חומת ירושלים,
  • ביום תשעה באב בו נחרב בית המקדש,
  • וביום שלושה בתשרי בו נרצח גדליה בן אחיקם על ידי ישמעאל בן נתינה, דבר שעורר את חמתו של נבוכדנצר על שארית הפליטה.

לאחר בניין בית המקדש השני התבטלו מרבית התעניות והפכו לימי חג, אולם לאחר חורבן בית המקדש השני חזרו התעניות להיות ימי צום ואבל. צום תשעה בתמוז הפך לצום ביום שבעה עשר בתמוז, היום בו נבקעה חומת ירושלים בזמן בית המקדש השני. פרט לארבע התעניות, נוהגים לצום ביום י"ג באדר, תענית הנקראת תענית אסתר והיא לזכר התענית שצמה אסתר לפני שנכנסה למלך אחשוורוש.

כל ימי הצום הם ימים שבהם הצום הוא רק מעלות השחר ועד צאת הכוכבים מלבד תשעה באב שצמים בו בין בלילה ובין ביום. כל הצומות אסורים רק באכילה ושתייה, פרט לתשעה באב שכמו יום הכיפורים הוא אסור גם בנעילת נעלי עור, ברחיצה וסיכה ובתשמיש המיטה.

ראשי שנים

טקס הבסיסה - מנהג מיהדות צפון אפריקה לא' בניסן
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ראשי שנים ביהדות

חז"ל קבעו ארבעה תאריכים בשנה שבהם מתחיל מניין השנה עבור תחומים שונים:

  • א' בניסן – ראש השנה למלכים ולרגלים: מיום זה מתחילים לספור את שנות שלטונם של מלכים או מנהיגים אחרים, וכן את חגי השנה.
  • א' באלול – ראש השנה למעשר בהמה: מיום זה התחילו לספור את שנות חייהן של הבהמות בתקופת המקדש.
  • א' בתשרי – ראש השנה לשמיטה ויובל, לנטיעות ולירקות: מיום זה מתחילים לספור את שנותיהם של העצים לשם קיום מצוות ערלה, וכן את שנות השמיטה והיובל. על פי המסורת, מקובל לספור מיום זה את שנות העולם. ביום זה מתקיים גם חג מהתורה הנקרא בימינו "ראש השנה", שפותח את עשרת ימי תשובה.
  • ט"ו בשבט – ראש השנה לאילנות: מיום זה מתחילים לספור את שנותיהם של פירות האילן, לשם קביעת מעשרות. בגלות איבד יום זה את משמעותו המקורית, וברבות השנים קיבל אופי של געגוע לארץ ישראל ולפירותיה. כיום יש הנוהגים לערוך בו סדר ט"ו בשבט.

מקורות בתנ"ך

פורים מתואר כולו במגילת אסתר, כולל הציווי לחגוג.

ארבע התעניות מוזכרות באופן עקיף: "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים" (ספר זכריה, פרק ח', פסוק ט')

מקורות בספרות חז"ל

לפורים מוקדשת מסכת מגילה. לחנוכה אין מקור, ולמעשה רוב דיני חז"ל מובאים בגמרא.[18] סיפור חנוכה מתואר בספרים החיצוניים מקבים. דיני התעניות מצויים במסכת תענית.