חגי ישראל ומועדיו | מועדים מהתורה

מועדים מהתורה

סדר פסח, ברלין, שנות העשרים

בתורה מוזכרים שמונה מועדים. כל המועדים מוזכרים כזכר ליציאת מצרים, אך לכל אחד מהם משמעות שונה ולרובם מצוות המיוחדות להם:

שבעת המועדים מלבד ראש חודש ושבת נקראים "מקראי קודש", כלומר אסורים בעשיית מלאכה, ומדרבנן גם איסורי שבות ושאר איסורי חז"ל לשבתות. מצווה המשותפת לכל ימי מקרא קודש היא הדלקת נרות שבת ויום טוב. שבת ויום הכיפורים אסורים בעשיית כל מלאכה, אך המועדים האחרים (כולל היום האחרון של פסח) מוגדרים כ"יום טוב" ומותרים בעשיית מלאכת אוכל נפש. ראש חודש מותר בעשיית מלאכה, אך נוהגים בו יותר בחגיגיות ויש הנוהגים שלא לעשות בו מלאכות מסוימות. חול המועד מותר במלאכה פשוטה, אך אסור לעבוד בו.

שלוש הרגלים

סוכה

החגים פסח, שבועות וסוכות, מיוחדים במצוות עלייה לרגל שיש בהם, ועל כן הם מכונים "שלוש הרגלים" ומקריבים בהם עולת ראייה ושלמי חגיגה. התורה מדגישה כי שלוש הרגלים הן זכר ליציאת מצרים. התורה חוזרת ואומרת במצוות החגים: "וְזָכַרְתָּ כִּי־עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרָיִם"[2] ומכאן נובע גם האופי הסוציאלי של החגים: לזכור את החלש בחברה, את הגר, העני, היתום והאלמנה, כשם שה' זכר את בני ישראל שהיו גרים במצרים.

  • יציאת מצרים: ט"ו בניסן, היום הראשון של חג הפסח הוא היום בו יצא עם ישראל ממצרים, כמו שנאמר:
"אֶת־חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב כִּי־בוֹ יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם וְלֹא־יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם."[3] וכן: "כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב הוֹצִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ מִמִּצְרַיִם לָיְלָה."[4]
שביעי של פסח נחשב ליום שבו אירעה קריעת ים סוף.
"כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן.... וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה.... וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לה'. מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה.... וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם, לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט, לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם, אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם." (ויקרא, כ"ג, ט'-כ"ב)
"וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת לַה' אֱלֹהֶיךָ מִסַּת נִדְבַת יָדְךָ אֲשֶׁר תִּתֵּן כַּאֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ.... וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרָיִם וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה." (דברים, ט"ז, י'-י"ב)
  • נדודים במדבר: חג הסוכות הוא זכר לענני כבוד שבהם הקיף ה' את עם ישראל בצאתם ממצרים, שנאמר:
"בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל־הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת. לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם." (ויקרא, כ"ג, מ"ג)
חז"ל מסבירים שהתורה ציוותה לחוג את חג הסוכות בתשרי ולא בניסן מפני שגם בלי ציווי התורה הרבה אנשים יוצאים בניסן מהבית לשדה בגלל החום ובונים סוכות, ואז לא היה היכר שהסוכה היא זכר ליציאת מצרים ולא מפני שחם בבית.

פרט לכך, התורה קושרת את שלוש הרגלים למנהגי החקלאות:

  • חג האביב: חג הפסח חל בתחילת עונת הבשלת החיטה והשעורה (תחילת הקיץ). במהלך ימי החג מתקיים טקס הנפת העומר מהתבואה הבשלה הראשונה ואחריו מתחילה ספירת העומר עד חג שבועות, "מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה".[5]
  • חג הקציר: חג השבועות נקרא 'חג הקציר'. "וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה" (שמות, כ"ג, ט"ז); על חג השבועות נאמר גם: "וְחַג שָׁבֻעֹת תַּעֲשֶׂה לְךָ בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים" (שמות, ל"ד, כ"ב).
  • חג האסיף: חג סוכות נקרא 'חג האסיף'. "וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה בְּאָסְפְּךָ אֶת־מַעֲשֶׂיךָ מִן־הַשָּׂדֶה" (שם).

מקורות בתנ"ך

המועד הראשון שמוזכר הוא שבת, מיד לאחר סיפור מעשה בראשית: "וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ" (ספר בראשית, פרק ב', פסוק ג') שבת מוזכרת במקומות רבים נוספים בתורה.[6] לאחריה מוזכרים גם שלוש הרגלים, פסח שבועות וסוכות: "שָׁלֹשׁ רְגָלִים תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה. אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ... וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה בְּאָסְפְּךָ אֶת מַעֲשֶׂיךָ מִן הַשָּׂדֶה" (ספר שמות, פרק כ"ג, פסוקים י"ד-ט"ז). הרגלים נזכרים גם בספר דברים, פרק ט"ז.

המקום הראשון בו מוזכרים כל מועדי השנה באופן מסודר הוא בספר ויקרא, פרק כ"ג. בפרק זה מפורטים המועדים השונים, עם הכינוי "מקרא קודש" ואיסור עשיית מלאכה: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי..." (ספר ויקרא, פרק כ"ג, פסוקים א'-ב') בפרק מפורטות מצוות השבת, פסח, שבועות, סוכות, ראש השנה ויום הכיפורים, ובנוסף גם ספירת העומר, שתי הלחם ולקט ופאה. על כל מועד מוזכר התאריך שלו והמצוות המיוחדות לו.

מקור בולט נוסף לחגים בתורה הוא ספר במדבר, פרקים כ"ח-כ"ט, שם מצוינים כל הקורבנות שיש להקריב בהם. כאן מוזכר גם ראש חודש. אזכור נוסף מובא קודם לכן: "וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת" (ספר במדבר, פרק י', פסוק י')

בנוסף, סדר יום הכיפורים בבית המקדש מתואר בהרחבה בספר ויקרא, פרק ט"ז.

המועדים הללו מוזכרים גם בנביאים ובכתובים. כך למשל נאמר "אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד..." (ספר ישעיהו, פרק נ"ח, פסוק י"ג)

מקורות בספרות חז"ל

לשבת מוקדשת מסכת שבת, מהארוכות שבמסכתות הש"ס. לפסח מוקדשת מסכת פסחים, לסוכות מסכת סוכה, לראש השנה מסכת ראש השנה, וליום הכיפורים מסכת יומא. לשבועות אין מסכת בפני עצמה, אך דיני יום טוב בכללותם מוצגים במסכת ביצה. לחול המועד מוקדשת מסכת מועד קטן.

שמות ימי החג והמועד

שם פופולרי שם מקראי כינוי חקלאי שם חז"לי כינויים נוספים
פסח (חג) חג המצות[7] חג האביב[8] פסח חג החירות, זמן חירותנו
שבועות (חג) חג (ה)שבועות,[9] יום הביכורים,[10] חג הקציר[11] חג הקציר עצרת חג מתן תורה, יום הקהל, יום החמישים
ראש השנה (יום טוב) זיכרון תרועה,[12] יום תרועה[13] אין ראש השנה יום הזיכרון
יום כיפור (מועד) יום (ה)כיפורים,[14] שבת שבתון[15] אין שבת שבתון אין
סוכות (חג) חג הסוכות,[16] חג האסיף[17] חג האסיף חג אין
שמחת תורה (חג) שמיני עצרת,[16] אין יו"ט אחרון של חג אין