חוזה | כריתת החוזה
English: Contract

כריתת החוזה

המודעה של חברת "קרבוליק סמוק בול", שנקבע שהיא בבחינת הצעה מחייבת

בשיטות משפט הנוהגות על פי המשפט המקובל, ישנם שלושה מרכיבים עיקריים בכריתתו של החוזה. אלו הם הצעה וקיבול, תמורה ו גמירות דעת. שיטת המשפט הישראלית אינה דורשת עוד תמורה כתנאי לקיומו של חוזה תקף בין צדדים כשירים. כן נדרשת מסוימות, דהיינו כי ההצעה שקיבולה מהווה את כריתת החוזה תהיה מפורטת ומסוימת עד כדי כך שדי בקיבולה על מנת לכרות את החוזה. ההצעה יכולה להיות לאדם מסוים, לקבוצה, או לציבור בכללותו.

הבטחה חד צדדית אינה יכולה להיות חוזה. הבטחה כזו יכולה להיות אף מסמך משפטי בעל תוקף מחייב כגון צוואה (המוסדרת בחוק הירושה) אך עדיין אינה בבחינת חוזה בין שני צדדים. מתנה (המוסדרת ב חוק המתנה), מהווה חוזה בלא תמורה בין שני צדדים, במקרה שהסכים מקבל המתנה לקבל את המתנה.

המקרה המפורסם ביותר בתולדות המשפט, בו נדונו אלמנטים אלו של הצעה וקיבול, גמירות דעת ומסוימות, הוא פסק הדין האנגלי בעניין "Carlill v. Carbolic Smoke Ball Company"‏[4]. בפסק דין זה שניתן באנגליה במאה ה-19 נדון מקרה של חברה שייצרה תכשירים רפואיים שפרסמה כי כל חולה שישתמש בתרופת הפלא החדשה מתוצרתה "כדור העשן הקרבולי" ולא יחלים ממחלת השפעת, יקבל פיצוי בן 100 לירות שטרלינג, סכום עתק באותה התקופה. רבים השתמשו בכדור העשן ולא החלימו מן המחלה, ותבעו את הפיצוי המגיע להם. בבית המשפט טענה החברה כי אין לקחת את המודעה ברצינות כהצעה מחייבת משפטית, אלא שהיה זה תעלול פרסומי ולא הצעה רצינית. בית המשפט פסק כי אדם סביר היה רואה בהצעה כהצעה רצינית ומחייבת, וכי התמורה הנדרשת לשם קיום החוזה הייתה אי הנוחות שבשימוש במוצר פגום. השופט לינדלי פסק כי "קרא את המודעה כיצד שתרצה, וסובב אותה ככל שתרצה, ועדיין לפניך הבטחה מסוימת, המובעת בלשון שאין לטעות בה." פסק הדין הוא בין הידועים שבפסקי הדין בדיני החוזים, והוא נלמד עד היום בפקולטות למשפטים, גם במדינת ישראל.

הדין הישראלי מייחס חשיבות רבה לתום לבם של הצדדים בעת המשא ומתן המוביל לכריתת החוזה, וסעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי) קובע כי מי שמנהל משא ומתן לכריתת חוזה בחוסר תום לב יחויב בפיצויים בשל כך.

הצעה וקיבול

ניתן להגדיר יחסים חוזיים כמקרה בו צד אחד (ה"מציע") מציע הצעה שמעידה על גמירות דעת לקשר חוזי והיא מסוימת, ואילו הצד השני (ה"ניצע") מקבל אותה מתוך גמירות דעת. אירוע זה נקרא "מפגש רצונות" של הצדדים. אם לא חזר בו המציע מן ההצעה בטרם ניתנה הודעת הקיבול (או שההצעה היא "הצעה בלתי חוזרת/בלתי הדירה", כזו שהמציע הצהיר שאינו יכול לחזור ממנה או שקבע מועד לתשובת הניצע להצעה), או שההצעה לא פקעה מכל טעם אחר, כגון מות המציע או דחיית הניצע, וההצעה היא מסוימת ומפורטת, יהיה די בקבלתה על ידי הניצע על מנת ליצור חוזה מחייב בין הצדדים.

ההצעה וקיבולה אינם צריכים להיות מובעים בכתב דווקא. ניתן להציע ולקבל הצעה בעל פה, ולעיתים התנהגות הצדדים יוצרת מצג המהווה את קבלת ההצעה. כך, למשל, קבלת שירות במוסך, מהווה הסכמה למחיר לשעת עבודה המוצג על קיר המוסך, גם אם הדבר לא נאמר במפורש. כניסה לחניון מהווה הסכמה למחיר החניה המפורסם בכניסה, והזמנת אוכל במסעדה מהווה הסכמה למחיר המצוין בתפריט. עם זאת, ניתן לקבוע בהצעה דרישה לצורת קיבול מסוימת. לא ניתן לקבוע כי העדר תגובה מטעם הניצע מהווה קיבול.

גמירות דעת ומסוימות

גמירות הדעת של הצדדים לכרות את החוזה נבחנת במבחן הנסיבות. יש לבדוק האם האדם הסביר הבוחן את הנסיבות באופן חיצוני היה מגיע למסקנה כי הצדדים אכן גמרו בדעתם להתקשר בחוזה מחייב[5]. ההנחה היא כי התחייבויות שאינן בעלות אופי מסחרי, למשל, התחייבויות שונות בין קרובי משפחה, אינן מראות על גמירות דעת ליצירת יחסים משפטיים. כך, למשל, הבטחה להזמין את הסבתא לארוחת הערב, אינה כזו שהפרתה יכולה להעניק לנפגע סעד משפטי. התחייבויות מסוג זה נושאות אופי מוסרי, ומערכת המשפט אינה רואה אותן מעניינה. גמירות הדעת היא אובייקטיבית וחיצונית, ולא סובייקטיבית. כך, למשל, מי שהציע מתוך צחוק הצעה, שהצד השני קיבל ברצינות, ימצא עצמו קשור בחוזה מחייב, גם אם לא התכוון כלל לכרות חוזה, רק בשל העובדה שצופה חיצוני אובייקטיבי זיהה את ההצעה כרצינית.

הפסיקה הישראלית הציגה דוגמאות שונות למאפיינים שיכולים להעיד על גמירות דעת של הצדדים, כגון: מעמד חתימה רשמי, התנהגות פורמלית, זימון עדים, קיומו של מסמך כתוב, כותרת המסמך, רמת פירוט גבוהה, אופי ניסוח החוזה, חתימת הצדדים על החוזה, בקשת עותק של המסמכים על ידי אחד הצדדים, החלפת תמורות (למשל כסף או סחורה), הצהרה של הצדדים על רצונם להתקשר בחוזה מחייב, קיום ההסכם (התנהלות של הצדדים על פי ההסכם) וכדומה.

כאמור, על ההצעה להיות מסוימת בצורה מספקת, על מנת שקבלתה תיצור את החוזה. בנוסף, רמת המסוימות של ההצעה, מהווה אינדיקציה חשובה לקביעת גמירות הדעת שהייתה בהצעה.

הפסיקה הישראלית הכירה במספר אלמנטים חשובים שצריכים להיות מפורשים על מנת להוות מסוימות: שמות הצדדים, מהות הנכס, מהות העסקה, המחיר, מועדי מסירת הנכס, מועדי התשלום עבור הנכס, ותשלום ההוצאות והמסים[6]. פסקי דין אחרים, ומאוחרים יותר הקלו בדרישות אלו, ונקבע שהחוק או הנוהג יכולים להשלים את החסר במסוימות. בהתאם לכך נפסק שחוזה תקף, אף על פי שלא צוין בו מועד המסירה ותשלום המיסים וההוצאות.

תמורה

המשפט המקובל דורש תמורה כתנאי לקיומו של חוזה מחייב בין הצדדים. התמורה הוגדרה במשפט האנגלי כ"כל זכות, עניין, תועלת או טובת הנאה שזכה בהן צד אחד, או כל הימנעות, נזק, הפסד או אחריות שנמנע, סבל או קיבל על עצמו הצד שכנגד לבקשת הלה"[7].

המשפט הישראלי אינו דורש תמורה כתנאי לקיומו של חוזה מחייב, ומוכרת התחייבות שאין בצדה כל תמורה. בשיטות משפט המבוססות על המשפט הקונטיננטלי (מקור השראה מוכר למשפט הישראלי בתחום החוזים), אין החוזה נוצר עקב חילופין של תמורה בין הצדדים כי אם בשל מפגש הרצונות של צדדים כשירים בלבד.

דרישת הכתב

אין דרישת כתב במשפט הישראלי (למעט עסקת מקרקעין). החלפת הבטחות בעל פה יכולה ליצור חוזה מחייב בין הצדדים, שתקפו כזה של חוזה שנערך בכתב.

רוב שיטות המשפט מחייבות את העלאתם על הכתב של חוזים מסוימים, אלו הכרוכים בתשלום סכום כסף נכבד, או אלו הכרוכים במכר מקרקעין.

חוק הפרוצדורה האזרחית העות'מאני, שעדיין מחייב בארץ, דורש שחוזה לשותפות, שכירות או הלוואה שערכם עולה על 10 לירות, או חוזים מן הסוג שנהוג לעשותו בכתב, אין להוכיחם אלא בכתב. עם זאת, דרישה זו אינה דרישה מהותית, כי אם כלל הוכחתי. חוזה מן הסוג הזה שנעשה בעל פה תקף, אך אין להוכיחו אלא בכתב.

המשפט הישראלי מכיר בדרישת כתב מהותית אחת, המהווה תנאי לעצם תקפו של החוזה, והוא הוראת סעיף 8 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, הקובעת כי "התחייבות לעשות עסקה במקרקעין טעונה מסמך בכתב". להבדיל מהוראות החוק העות'מאני, הקובעות את דרכי הוכחת החוזה בבית המשפט, הוראת חוק זו קובעת כי גם אם לא יתכחשו הצדדים לחוזה, הרי שאם לא נעשה בכתב אינו תקף.

כשרות משפטית

צד המתקשר בחוזה חייב להיות בעל כשרות משפטית. נושא הכשרות המשפטית מוסדר בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962. באופן רגיל, לכל אדם כשרות משפטית, ולכן יכולת להתקשר בחוזה. דוגמה לאדם שאינו בעל כשרות משפטית הוא קטין. קטין אינו יכול להיות צד המתקשר בחוזה, וחוזה שנחתם על ידי קטין ולא אושר על ידי נציגו של הקטין, יכול להתבטל באופן חד צדדי על ידי הנציג, בתוך 30 יום מרגע שנודע לו על החוזה, או במקרה שאין לקטין נציג, תוך 30 יום מיום שהפך לבגיר.

יוצאים מן הכלל פעולות, שדרכן של קטינים לעשותן. כך למשל, קניית מוצרי מזון במכולת היא פעולה סבירה שדרכו של קטין לבצע, ולכן אין יכולת לבטלה במסגרת זו.