יהדות | זרמים ביהדות
English: Judaism

זרמים ביהדות

במהלך השנים התפצלה היהדות למספר זרמים בעלי השקפת עולם ודרך חיים שונה. עם זאת, היהדות הרבנית היא הזרם העיקרי של היהדות בזמננו והיא כוללת כיום כמעט את כל בני העם היהודי.

היהדות הרבנית היא המשכיותם של הפרושים של ימי בית שני. לפי מסורת הפרושים, יחד עם התורה שבכתב נתן אלוהים למשה במעמד הר סיני גם את התורה שבעל פה. מול הפרושים עמדו בתקופת בית שני הצדוקים והאיסיים, ובתקופה מאוחרת יותר הקראים, המחויבים בעיקר לדברי המקרא המפורשים בלבד (הנקראים בפי היהדות הרבנית "תורה שבכתב"), ולפירושי חכמיהם שאותם אינם תופסים כעוקרים את התורה שבכתב. הופעת הקראות כתנועה דתית קשורה בדמותו של החכם ענן בן דוד, במאה ה-8. לפי הערכות של חלק מהחוקרים, במאות התשיעית והעשירית ייתכן וקרוב ל-40 אחוז מהעם היהודי היו קראים, לעומת זאת בראשית המאה ה-21, שיעור הקראים הוא פחות מאחוז אחד בעם היהודי.

מתפללים מול הכותל המערבי.

בסוף המאה ה-18, החלה במערב אירופה תקופת האמנציפציה, ועוד קודם לכן קמה תנועת ההשכלה שחתרה לאימוץ הנאורות. ההשתלבות בעולם החיצון הכתיבה התמודדות עם ערכיו, תוך אימוץ ופסילה של הנהוג בו. בהשפעת תהליכי החילון העולמיים, רוב היהודים הפסיקו לשמור את מצוות הדת ולהאמין בעיקריה, במידה חלקית או מלאה. התפרקות החברה המסורתית, שנשענה על המבנה הפוליטי האוטונומי של הקהילה היהודית הישנה ושהרבנים היו האליטה האינטלקטואלית שלה, גררה אחריה מבחר של תגובות ורעיונות חדשים לאורך המאה ה-19 וה-20, שיצרו את היהדות המודרנית לענפיה ולגווניה. בארצות מערב ומרכז אירופה ובמידת מה בארצות הברית, התגובה למודרנה התבטאה בניסיון לעצב-מחדש את היהדות כדת במובן הצר של המילה, המוגבלת לתחום האמונה האישית והפולחן. במזרח אירופה, ובהמשך בארץ ישראל, המודלים החדשים התמקדו דווקא בניתוק האמונה מן הרכיבים האתניים והפוליטיים וביצירת מספר תנועות לאומיות. כנגד כל אלו התעצבה כתגובת היהדות האורתודוקסית, שהוסיפה לעמוד על תקפות המסורת הישנה. בקרב יהודי ארצות האסלאם, למרות תהליכי חילון נרחבים, לא הייתה קריאת תיגר של ממש על הרבנים ולא התעצבה אלטרנטיבה מודרנית למגדירי הזהות הישנים.

בעת החדשה קמו שלושה זרמים עיקריים בדת היהודית, שהחלוקה ביניהם משתקפת בייחוד ביהדות ארצות הברית:

  • היהדות האורתודוקסית, המשמרת את האמונה העתיקה בתורה מן השמים במלואה, וגוזרת מכך מחויבות עקרונית מלאה לשרשרת הפסיקה המסורתית של ההלכה ולשמירה קפדנית שלה על ידי חבריה. עם הפיכת שומרי המצוות באירופה למיעוט, הם פנו יותר ויותר להסתגרות ולנוקשות בפסיקה כדי לבלום את מגמות החילון מבחוץ. האורתודוקסיה פיתחה לרוב תודעה מגזרית, ובמידה ניכרת חדלו רבניה לראות עצמם אחראים לכלל היהודים ומופקדים על הכלת ותוכחת החוטאים, כפי שהיה בקהילה היהודית הישנה.
  • היהדות הרפורמית, שהתפתחה בשנות ה-30 וה-40 של המאה ה-19 בגרמניה, ורואה את הדת כולה כתולדת התגלות מתמדת של השראה אלוהית על תודעת העם במקום הכתבה מפורשת של רצונו במעמד הר סיני. הרפורמים דגלו בכך שהמוסר והערכים המתבטאים בחזונם של נביאי ישראל הם היסוד האמיתי והקבוע היחיד של היהדות, ולא רואים ערך במצוות שאינן נוגעות לאלה כשלעצמן; עם זאת, הם סוברים שיש לשמר את אלו שיש להן ערך בעיני המקיים, גם כאמצעי לקשר עם העבר. מאז שנות ה-40, בהשפעת השואה והקמת מדינת ישראל, התקיימה אוריינטציה מחדש בזרם לכיוון מסורתי יותר, אף כי יסודותיו נותרו על כנם.
  • היהדות הקונסרבטיבית, שהתפתחה בהדרגה במחצית הראשונה של המאה ה-20 בארצות הברית, אך רואה עצמה גם כיורשתה של האסכולה הפוזיטיבית-היסטורית מן המאה ה-19. היא תופשת את ההלכה כמחייבת וגם כנתונה להשפעה חיצונית רבה מאז ומתמיד, והוגיה סוברים שיש להמשיך ולפתח אותה בהתאם לנסיבות המשתנות ולאו דווקא תוך הישענות על תקדימים. עד שנות ה-30 אסרו הקונסרבטיבים על מחקר מדעי של התורה עצמה והגבילו את הביקורת לתורה שבעל פה, אך מאז הם הלכו ואימצו את הראשון; הם עודם מחויבים לשמירת מצוות ולקיום ההלכה. סביב ראשית המאה ה-21 התגברה המגמה של פסיקה המעניקה מעמד מכריע לשיקולים אתיים (כמו כבוד הבריות) ולצורך להתאים את ההלכה למה שנתפש כדרישות המוסריות של התקופה.

ביהדות ישראל, ההגירה ההמונית וההתפתחויות האידאולוגיות יצרו לבסוף חברה המחולקת לפי מפתח סוציולוגי בן ארבע קבוצות: חרדים, העומדים על בלעדיות הדת תוך זיקה מינימלית לחוץ; דתיים לאומיים, הדוגלים גם בדת וגם בציונות; מסורתיים, המקיימים מחויבות מסוימת לדת אך בדרך כלל אינם שומרי מצוות; וחילונים, השוללים מחויבות לדת.