יוסף טרומפלדור | מאורעות תל חי

מאורעות תל חי

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מאורעות תל חי

עוד ב־1916 נחתם הסכם חשאי בין הממלכה המאוחדת לבין צרפת בדבר חלוקת האימפריה העות'מאנית לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה. לפי הסכם זה, הידוע בשם הסכם סייקס-פיקו, נכלל צפון הגליל (כולל אצבע הגליל) בתחום השפעתה של צרפת. ההסכם אושר מחדש בספטמבר 1919, בתור הסכם שנחתם בין לויד ג'ורג', ראש ממשלת בריטניה, לבין ז'ורז' קלמנסו ראש ממשלת צרפת. לפי הסכם זה, פינו האנגלים את האזורים שכבשו מצפון לקו שנמתח בין ראש הנקרה לבין בואזיה שליד אגם החולה (מעט צפונה מאילת השחר של היום).

צרפת לא ביססה את שלטונה באזור ולא שלחה אליו כוחות צבא מספיקים, אלא נאחזה בתחילה לאורך החוף באזור צידון. את המצב ניצלו ערביי המקום כדי למרוד בשלטון הצרפתי, ואף להתנכל לכפרי הנוצרים באזור, שלהם נתנה צרפת את חסותה. כנופיות רבות של בדואים פעלו באזור, בעידוד מסוים של הבריטים. ארבעה יישובים יהודיים שהיו באזור הצרפתי נקלעו לתוך מאורעות אלה: המושבה מטולה, הקבוצות תל חי וכפר גלעדי, וקבוצת מייסדי המושב חמארה. בהנהגת היישוב התנהל ויכוח האם לפנות את היישובים הללו ולהעביר את אנשיהם לשטח המנדט הבריטי או להמשיך ולהאחז בקרקע. לבסוף הוחלט שלא להחליט וכך נשארו היישובים בשטח הצרפתי.

בתחילה לא פגעו הערבים ביישובים היהודים, אולם בהמשך השתנה המצב. ב־15 בנובמבר 1919 חדרו בדואים מחופשים לז'נדרמים צרפתיים לכפר גלעדי, החרימו נשק ושדדו כסף ורכוש. ב־12 בדצמבר, תקפו את תל חי והרגו את שניאור שפושניק, תושב פתח תקווה. ב־17 בדצמבר התחוללה התקפה נוספת בה הכירו אנשי תל חי בנחיתותם הצבאית מול המורדים והמתינו לבאות. תגבורות קטנות של מספר אנשים ורובים הגיעו למקום. דוד בן-גוריון ביקש מטרומפלדור לארגן את הגנת היישובים ולדווח על המצב. טרומפלדור הגיע לתל חי בסוף דצמבר 1919. תקיפות הבדואים נמשכו. באחד האירועים נתפסו טרומפלדור ואנשיו, נשדדו ובגדיהם הופשטו מעליהם. בעקבות התקיפות ננטש המושב חמארה ולא הוקם יותר. ב־4 בינואר 1920 תקפו הבדואים את חמארה שבה שהה באותה עת כוח צרפתי וזה נסוג למטולה. הבדואים העלו את חמארה באש.

בעקבות נסיגת הצרפתים גבר חששם של מגיני תל חי שעליהם פיקד טרומפלדור. תסכולם גבר בשל העזרה המועטת שקיבלו ממוסדות היישוב החלשים וועד ההגנה שהיה אז בחיתוליו. ב־8 בינואר הוציאו מגיני הגליל כרוז שבו היה כתוב בין היתר:[7]

כרוז לצעירים בארץ: אנו עומדים על משמרתנו זמן ידוע והחלטנו להמשיך את ההגנה בגליל העליון עד הרגע האחרון... נתנגד לאויב המקיפנו ולא נזוז מפה עד נשימתנו האחרונה... אנו פונים אליכם, צעירי הארץ, שרגש של אחריות ועלבון מפעם בכם, לבוא לעזרתנו...

בהמשך החודש הגיע כוח צרפתי גדול למטולה, תושביה היהודים עזבוה והכוח הרס ובזז את המושבה לחלוטין. בתחילת פברואר נסוגו הצרפתים ממטולה והמצב באזור הלך והחמיר.

ב־9 בפברואר 1920 כתב טרומפלדור לוועד ההגנה מאיילת השחר, כי מנהיגי הערבים קיבלו החלטה "להחריב ולהשמיד את היישוב היהודי בגליל העליון".[8] טרומפלדור שלח למנהיגי היישוב בקשה לתגבר את הכוחות ולשלוח אספקה בדחיפות: "אנו דורשים שוב: החישו עזרה לתל חי וכפר גלעדי! מצבן קשה...".[9] ועד הפועלים ביפו כינס אספה, שבה השתתפו דוד בן-גוריון, אז"ר, אברהם הרצפלד, ושמואל הפטר, ובה הוחלט על תגבור הכוחות בצפון, אולם מספר האנשים שנשלחו היה מועט. ב־23 בפברואר 1920 התכנס ועד ההגנה הזמני לדיון בנושא הגנת הגליל העליון. נציגי מפלגות הפועלים ובראשם ברל כצנלסון תמכו בתגבור המגינים; בעוד שנציגי ה"אזרחים" פסחו על שתי הסעיפים משום שחששו מעימות עם הערבים. ז'בוטינסקי טען, כי אין סיכוי מעשי להגן על היישובים והציע להחזיר את כל הנמצאים באזור הצרפתי לתחום הבריטי. האספה החליטה להמשיך ולהגן על היישובים. הוחלט להקים ועדה שתארגן את ההגנה ותציל את הנקודות אולם עד שזו הגיעה לאיילת השחר כבר היה מאוחר מדי.

אבני זיכרון במקום בו היה קברם הזמני של טרומפלדור וחבריו בין תל חי לכפר גלעדי
פסל האריה השואג בבית העלמין בכפר גלעדי
חניכי תנועת הנוער בית"ר ליד פסל האריה השואג

ביום י"א באדר תר"פ, 1 במרץ 1920, הגיעו ערבים למקום ובקשו להיכנס כדי לבדוק אם אין ביישוב חיילים צרפתים. הותר להם להיכנס, אולם אז החליטו הערבים להחרים את נשקם של אנשי תל חי. כשניסו לקחת את נשקה של דבורה דרכלר בכוח, פקד טרומפלדור לפתוח באש על התוקפים, מיד לאחר מכן פרצו חילופי יריות, וטרומפלדור נפגע קשה בבטנו. האנשים סביבו חששו לחבוש את פצעיו, כיוון שלא היו בעלי הכשרה רפואית; הוא ציווה להביא לו מים, רחץ את ידו, הכניס את מעיו לתוך בטנו ונחבש. בינתיים נסוגו התוקפים זמנית וטרומפלדור מסר את הפיקוד לפנחס שניאורסון.

הקרב נמשך כאשר חלק מן הערבים התבצרו בעליית הגג של תל חי. לשני הצדדים היו אבדות, ובאמצע הקרב הוכרזה הפוגה שבה פינו הערבים את הרוגיהם ופצועיהם. מגיני תל חי הצליחו בהמשך להשליך רימוני יד ולסלק את התוקפים, אולם לנוכח האבדות הכבדות והתמעטות התחמושת, התקבלה החלטה לנטוש את תל-חי ולסגת. טרומפלדור פונה לכפר גלעדי ונפטר בדרך.

על-פי כמה עדויות ענה טרומפלדור הפצוע לשאלה לשלומו: "אין דבר, כדאי למות בעד הארץ"[10] או משפט בעל תוכן דומה. ייתכן כי אמירתו זו מקורה בפתגם לטיני נודע: "מתוק ומהולל למות למען המולדת".[11] אמירתו זו של טרומפלדור הפכה למושג וסמל, נערץ וגם שנוי במחלוקת, בתרבות ישראל.[12] הסופר יוסף חיים ברנר כתב בעקבות מאורעות תל חי: "טרומפלדור אמר לפני מותו "טוב למות בעד ארצנו" - אשרי מי שמת בהכרה זו ותל-חי מראשותיו".

ההתפנות עם הפצועים וגופות המתים מחצר תל-חי נעשתה בליל גשם סוחף והדרך הייתה מלאה בוץ. "הוחלט לסגת מתל חי ולהתרכז בכפר-גלעדי ומטולה בלבד".[13] בשעה שהגיעה הקבוצה לכפר גלעדי טרומפלדור כבר לא היה בחיים. אנשי כפר גלעדי חששו שהתקפת הערבים והבדואים תמשיך אליהם, לא הניחו למגיני תל-חי לישון תחת קורת גגם. הם קברו את גופות הלוחמים בקבר אחים זמני. לאחר שנים, הועברו שרידי הגופות אל בית העלמין בכפר גלעדי.

"מגיני כפר-גלעדי ומטולה הוסיפו עוד לעמוד בפני אויביהם, ובבוקרו של י"ג באדר תר"פ (3.3.1920) נאלצו לנטוש גם את הנקודות האלה",[13] לאחר שראו המון רוכבים ורגלים נערכים להתקפה עליהם. "אצבע הגליל" נותרה ריקה מיהודים למשך כמה חודשים. ביולי 1920 גרשו הצרפתים את פייסל מדמשק, ובדצמבר 1920 חתמו צרפת ואנגליה על הסכם לפיו הועברה אצבע הגליל לתחום השלטון הבריטי. עוד לפני כן חזרו האיכרים למטולה ואנשי "השומר" וגדוד העבודה לכפר גלעדי, ואחר לתל-חי.