יישוב קהילתי | היסטוריה

היסטוריה

בראשית ימי מדינת ישראל הוכרו שתי צורות התיישבות: עירונית וכפרית־חקלאית. ההתיישבות הכפרית התבססה ברובה על יישובים קטנים הומוגניים מבחינה חברתית. אמנם, היו יישובים כמו נוה מונוסון, שהוקם בשנת 1953, אשר הוקמו על ידי גרעין מגובש חברתית ועל כן נחשב כיישוב הקהילתי הראשון,[דרושה הבהרה] הגם שהמושג טרם היה קיים אז. עם ירידת קרנה של החקלאות, החל לעלות הרעיון להקים יישובים קטנים בעלי אופי ייחודי שאין בהם עיסוק בחקלאות.

בשנת 1970 הוקם היישוב אלון שבות שהוגדר כמרכז אזורי. היה זה ניסיון ראשון מסוגו להקים מרכז קהילתי, יישוב שאינו מבוסס על חקלאות ושירותים סביבתיים, אלא מהווה קהילה עצמאית מחד ומרכז אזורי מאידך, והצלחתו הפכה אותו לדגם שלפיו הוקמו יישובים חדשים אחרים ברחבי ישראל. בשנת 1974 הוקם היישוב יעד שהוגדר כמושב שיתופי, אולם בניגוד למושבים עד אז התבסס על תעשייה ולא על חקלאות ונקרא כפר תעשייה (כפ"ת). בשנים שלאחר מכן קמו עוד מספר יישובים תעשייתיים בגוש שגב. אולם המודל של כפר תעשייתי נכשל משום שחלק מהמפעלים עליהם הם התבססו נסגרו, והיישובים הפכו ליישובים קהילתיים.

צורת התיישבות זו רווחת באזורים בישראל בהם החלה ההתיישבות לאחר מלחמת ששת הימים כגון תוכנית המצפים בגליל, וההתנחלויות שחלק ניכר מהן הוא יישובים קהילתיים[3].

לרוב, על-מנת להתקבל לאגודה (דהיינו ליישוב), יש לעבור ועדת קבלה של היישוב, ורק מי שמאושר על ידה רשאי לגור ביישוב[4].