ימי הביניים | מאפיינים ותהליכים עיקריים בימי הביניים
English: Middle Ages

מאפיינים ותהליכים עיקריים בימי הביניים

שלהי העת העתיקה וראשית ימי הביניים

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – שלהי העת העתיקה, נדידת העמים, ראשית ימי הביניים

שלהי העת העתיקה וראשית ימי הביניים (גרמנית: Frühmittelalter) הם מונחים המציינים בדרך כלל את התקופה בהיסטוריה האירופית שנמשכה משלהי העת העתיקה בסוף המאה הרביעית ובמאה החמישית ועד המאה האחת עשרה לערך.

כבר בשלהי התקופה הרומית החל צומח סדר חברתי חדש שהחליף בהדרגה את הסדר החברתי הרומי. הקיסרים דיוקלטיאנוס וקונסטנטינוס בסוף המאה השלישית ובתחילת המאה הרביעית החלו בתהליך של שינוי, במבנה השלטון ובמבנה החברתי באימפריה הרומית. השליט הפך בהדרגה לשליט-אל בנוסח המזרחי, תוך סילוק מוקדי כוח מתחרים ובניית מערכת ביורוקרטית הנשלטת ישירות על–ידי המונארך. כדי לשמר ולממן את המערכת הריכוזית הזו הועלו המיסים באופן ניכר, ונעשה ניסיון להצמית אנשים למקום מושבם ולמקצועם, ואף לכפות הורשת מקצוע מאב לבן.

שינוי יזום זה גרם להחרפה ניכרת במצבה של האימפריה, לדעיכה של המרכזים העירוניים שאינם ערי הבירה קונסטנטינופול ורומא ולהימלטות של רבים מתושבי הערים אל אזורי הכפר או אל חסות הכנסייה. במקביל, כיוון שחלה התדרדרות במצבת כוח האדם הצבאית שנדרשה להחזקת האימפריה, החלה חדירה הדרגתית של קבוצות שבטים ברברים אל תוך גבולות הקיסרות הרומית.

חדירת השבטים הברברים מכונה בדרך כלל "נדידת העמים" (Völkerwanderung). הפולשים נמנו על שלוש קבוצות עיקריות: קבוצות שבטים ממוצא גרמאני, שחלקן ישבו מזה מאות שנים בשולי הקיסרות הרומית ובהם כאלו שראו עצמם יורשיה של האימפריה (לדוגמה: הגותים); קבוצות שבטים סלאבים, שהגיעו ממזרח, וגם הן נמנו בחלקן על שבטים שישבו בגבול האימפריה; ושבטים לא-גרמאניים כמו ההונים, האווארים או המגיארים.

פלישות אלו, בניגוד לתפישה שהייתה שלטת עד לפני מספר עשורים, לא נשאו בכל המקרים אופי אלים. לעיתים קרובות, ובמיוחד ביחס לשבטים הגרמאנים, חדרו השבטים אל תוך האימפריה בהסכמה ולעיתים בהזמנת שליטי האימפריה, ששאפו לגייס כוחות מחודשים ורעננים לחיזוק הצבא האימפריאלי הנחלש. רוב השבטים קנו להם אחיזה ראשונית בשטחי האימפריה תחת הסדרים פואדרטי, שהקצו להם שטחי אדמה בתמורה למזון ולמתן סיוע צבאי לאימפריה.

בהדרגה ולאורך המאה החמישית, החלו השבטים שזכו לאדמות בצד הרומי של הדנובה והריין מקימים ממלכות עצמאיות או עצמאיות למחצה בתחומי הקיסרות הרומית. גאליה, ספרד, ואפריקה נשמטו בהדרגה מידי האימפריה לטובת הונדלים, הויזיגותים, הפרנקים, הלומברדים ואחרים. החלק שנותר, שכלל בעיקר את איטליה ורומא עצמה עמד בשליטה הולכת ומתעצמת של גנרלים גרמאנים.

התמוטטותה הסופית של האימפריה בשנת 476, הייתה סמלית יותר מממשית. השלטון בפועל היה מסור ממילא בידי שליטי ממלכות גרמאנים שונים. חלק מהם, כמו תאודוריק הראשון, ראו עצמם כיורשיה הלגיטימיים של הקיסרות הרומית, אך הסדר שאלו רצו ויכלו לקיים, גם אם היו בו יסודות רומיים, היה שונה מאוד מסדר העולם של הציוויליזציה היוונית-רומית.

בין המאה החמישית והמאה השמינית נוצרה תשתית פוליטית וחברתית שונה לחלוטין בשטחי אירופה המערבית. תחת האוסטרוגותים באיטליה, הוויזיגותים בספרד, הפרנקים והבורגונדים בגאליה ובמערב גרמניה והסקסונים באנגליה התפוררו במהרה כל הסדרי השלטון הרומיים ופינו מקומם לשלטון שליטים-לוחמים בנוסח הגרמאני, שלא הצליחו לכונן מערכת שלטונית בת-קיימא או מערכות חוק, משפט וסדר. עם היעלמם של אלו, נעלמו גם הביטחון בקניין הפרטי ובסחר ואחריהם כל התעשיות שהיו תלויות בביטחון הקניין והסחר כמו קדרות או ייצור יין ושמן.

מידה מסוימת של התרבות הרומית הכתובה ושל קשרים בין שטחים שונים נשמרה בחסות הכנסייה, המנזרים, והבישופויות שלה, אך היוונית והלטינית, התרבות, הספרות, הממשל והחוק שמשלו באגן הים התיכון מאז עלייתה של אתונה במאה החמישית לפנה"ס נמחו במידה רבה מן העולם. מסך של קדרות ובורות ירד, ואירופה נכנסה ל" עידן האפלה".

ממלכות הונדלים בצפון אפריקה, הוויזיגותים במזרח ספרד ודרום צרפת, הפרנקים בצפונה, הבורגונדים במרכזה וממלכת אודואקר שירשה את הקיסרות הרומית באיטליה היו הכוחות העיקריים בסוף המאה החמישית. בהנהגת כלוביס הראשון, מייסד השושלת המרובינגית השתלטו הפרנקים בהדרגה עד סוף המאה השישית על שטחי צרפת כולה. מתחילת המאה השביעית, ירשו אותם הקרולינגים, שהרחיבו בהדרגה את שטחי שלטונם גם לצפון איטליה ומזרחה על פני רוב שטח גרמניה ומרכז אירופה. איטליה, לעומת זאת, התפוררה אחרי תום שלטון תאודוריק הראשון לשורה של ממלכות נפרדות ואילו ספרד דעכה עד שנכבשה ברובה על–ידי המוסלמים.

במקביל להתפתחויות אלו, החלו פולשים נוספים עושים את דרכם ממזרח. המצביא המוכשר בליסריוס השיב לאימפריה הביזנטית חלק משטחי האימפריה המערבית בתחילת המאה השישית, אך שלטונם היה קצר מועד. הדת החדשה שנוסדה בשנת 632 בחצי האי ערב — האסלאם — החלה כובשת את העולם. במהלך המאה השביעית והשמינית כבשו הפולשים הערבים את המזרח התיכון, צפון אפריקה, ספרד וחלק מאיי הים התיכון כולל סיציליה. הים התיכון הפך מ"הים שלנו" (mare nostra), כמאמר הרומאים, לים בשליטה מוסלמית. האימפריה הביזנטית איבדה את צפון אפריקה וחלק מאסיה הקטנה ונאלצה לוותר על שטחי איליריה כדי להתגונן מפני הערבים. התפתחות זו, שמה קץ לתקווה להתחדשות הסחר בשלב מוקדם, והמסחר באגן הים התיכון, ערש התרבות המערבית, נפסק כמעט לחלוטין החל במאה השביעית.

צמיחת הסדר הפיאודו-ואסאלי

מתוך אפרו של סדר העולם היווני-רומי החל לצמוח במאה השמינית סדר עולם חדש, הפיאודליזם. התמוטטות השלטון המרכזי והסמכות הממשלתית, הובילה לצמיחת מערכת של שליטים מקומיים, שקיימו כל אחד מערכת שלטונית נפרדת. במערכת זו היו אלמנטים שאומצו מתקופת שלהי השלטון הרומי, כמו קיבוע אנשים למעמדם ולעיסוקם של הוריהם והצמתת החקלאים לאדמתם; ובמקביל אימוץ מערכת הנאמנות האישית ושבועות הנאמנות האישיות שהייתה מקובלת בחברה הגרמאנית.

האדם בחברה הפיאודלית לא היה ישות אינדיבידואלית מבחינה אישית ומשפטית. עיקר האוכלוסייה הורכבה מצמיתים — איכרים ללא רכוש קרקעי שהיו להלכה חייבים להביע אמונים ( קומנדטיום) בתמורה להגנת האדון, ובפועל היו פשוט רכושו של בעל הקרקעות. בעלי הרכוש, הואסאלים תפקדו במידה רבה כבעלי אחוזות אוטארקיות, עם קשר מועט בין אחוזה אחת למשנה. הם היו קשורים ביניהם במערכת של שבועות אמונים אישיות ( הומגיום), אופקיות ואנכיות, שקבעו חובת הענקת שירותים צבאיים לאדון לו נשבעו אמונים, כאשר התמורה התדירה באה בדמות הענקת אדמות לוסאל.

האדמות או הפייף שקיבל הווסאל, הפך במהרה לתנאי מקדים לכל שירות שהעניק זה לאדון. בתחילה, היו אדמות אלו אמורות לשוב לרשות בעליהם הראשונים, האדון, אך במהרה הפכו האדמות, ומאוחר יותר גם שטחי שליטה שהוענקו לווסאלים בולטים, לרכוש העובר בירושה. מצב זה החליש בהדרגה את מחויבותם של הווסאלים לאדון וחיזק את מעמדם כשליטים עצמאיים להלכה בדוכסויות ונסיכויות נפרדות.

ראשית ימי הביניים

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ראשית ימי הביניים

עד לזמן האחרון, היה נפוץ התיאור של "הפלישות הברבריות", שעברו את הגבולות הרומאים והביאו לקריסתה של הקיסרות הרומית. היסטוריונים מודרניים, לעומת זאת, מבינים כעת שתיאור זה מכיל רק תמונה מעוותת של המציאות באותם ימים, שהייתה למעשה תקופת הגירה לא פשוטה. בכמה מקרים חשובים, כגון התיישבות הפרנקים בגאליה, יישוב הפולשים לקח עשורים רבים, כאשר קבוצות המחפשות אופציות כלכליות חדשות עברו דרך טריטוריה רומאית, מסיגים את החברה הגאלו-רומאית, בדרך כלל ללא אלימות כלל. כמו הגותים, חלק גדול מאותם מתיישבים היו פואדרטי (foederati), בעלי ברית צבאיים, של האימפריה, שזכו באפשרות ליישב טריטוריות מסוימות, הפרנקים והבורגונדים נמנו עליהם.

המלך קרל הגדול הצליח לייסד ממלכה יציבה במערב אירופה המבוססת על פיאודליזם. ממלכתו - הקיסרות הרומית הקדושה - החזיקה מעמד למעלה מ-1,000 שנה, על אף ש שנקרעו ממנה נתחים רבים עקב סכסוכים פנימיים.

בין המאה ה-5 למאה ה-8 סדר פוליטי חדש התפתח על שטחי האימפריה לשעבר, מבוסס על משפחות אצילים, ועל הממלכות החדשות של האוסטרוגותים באיטליה, הויזגותים בספרד, הפרנקים והבורגונדים בגאליה וגרמניה המערבית, והסקסונים אנגליה. אדמות אלו נשארו נוצריות, כאשר המתיישבים הפגאנים התנצרו במהרה. השילוב בין התרבות החדשה, התרבות הקלאסית ולהשפעות הנוצריות, יצר מודל חדש של חברה.

לעומת זאת, מעבר לאזורים אלו של אירופה חיו אנשים רבים ללא קשר ולו הפשוט ביותר עם הנצרות או עם התרבות הרומית. לוחמים אלו, כמו האבארים והויקינגים, עדיין היו מסוגלים לפגוע קשה במערכת החברתית החדשה שנוצרה באירופה המערבית.

הכנסייה הנוצרית, הגוף המרכזי היחיד ששרד את נפילת הקיסרות הרומית המערבית, ריכז את עבודתו בלימוד לטינית, שמירת אמנות הכתיבה ויצירת ממשל מרכזי שמנוהל בידי רשת של בישופים. ימי הביניים המוקדמים מאופיינים בידי ממשל זה של הבישופים וכן חלוקת הנחלות למשפחות אצולה, דוכסים ולורדים.

מחוץ לשרידי הערים הרומאיות הנותרות, כוח השלטון פחת בהרבה. כתוצאה מכך, הוקצו נחלות ללורדים מקומיים שניהלו את הצבא, המסים והחוק במקום, ונהנו מהכנסות שטח הקרקע. התפתחויות אלו הביאו להקמת החברה הפיאודלית. בהמשך ימי הביניים יתחזק שוב כוח השלטון המרכזי והזהות ה"לאומית" החדשה תצמח, כאשר שליטים חזקים ינסו להשמיד אצילים יריבים (או כאלו שמסכנים את שלטונם), כדוגמת "מלחמות השושנים".

מדרג זה של התחייבויות הדדיות, ידוע כפיאודליזם, או כחברה הפיאודלית, חברה הקושרת כל אדם לשירותו של שליט בתמורה להגנתו של זה. אופייה של מערכת זו יצר בלבול בנחלות (שכן הנחלות הוחלפו בין שליטים לעיתים ולפעמים אף הוחזקו בחזקת שני שליטים). היתרון בפיאודליזם היה הגמישות של החברה, ויכולתה ליצור משענת יציבה לשלטון בלא שיהיה מאחוריה כוח מלכותי או פוליטי גדול ואחיד. בתקופה זו החלה עלייתם של מעמד הפרשים המשוריינים שהיוו את עיקר כוחה הצבאי של אירופה ומאוחר יותר נהפכו למעמד האבירים - פרשים משוריינים בעלי תואר אצולה וקוד של כבוד (שכלל לרוב נאמנות למלך או לכנסייה).

האימפריה הרומית המזרחית המכונה גם האימפריה הביזנטית על שם ביזנטיון, שמה הקדום של קונסטנטינופול שרדה את רוב ימי הביניים והאריכה ימים לאחר התמוטטות הקיסרות הרומית המערבית. באימפריה הביזנטית נמשך השלטון הרומאי הנוצרי באסיה הקטנה, יוון, האזורים הסלאבים מסביב ליוון, סיציליה, ודרום איטליה. קיסרי האימפריה הביזנטית שאפו לחזור לימי הזוהר של הקיסרות הרומית ולחזור ולשלוט גם במערב, עד שהקמת האימפריה הרומית הקדושה בידי קרל הגדול שברה את חלומותיהם. קרל הגדול איגד תחתיו את האזור המוכר כיום כצרפת, מערב גרמניה וצפון איטליה. מאז והלאה הייתה אירופה יבשת דו קוטבית, כאשר המערב והמזרח מתחרים ביניהם על ההשפעה באזור הגדול והלא נוצרי של צפון אירופה.

הנצרות התפשטה מרחבי אירופה, לא רק באזור המזרח התיכון, יצרה יבשת מאוחדת כמעט לחלוטין תחת האידאולוגיה והדת הנוצרית, קריסטנדום, מאזור המאה ה-9 ועד להיפרדות הכנסייה האורתודוקסית מהכנסייה הקתולית ב-1054.

דוגמה מרכזית לכוח התרבותי של הנצרות, שיצרה "זהות" אירופאית חדשה, ניתן למצוא במסעות הצלב. אשר במהלכם, אפיפיורים, מלכים וקיסרים יצרו את המושג של אחדות נוצרית ודרבנו קבוצות אוכלוסייה גדולות מאירופה לצאת ולהגן על הקריסטנדום מהכובש המוסלמי.

מהמאה ה-7 לספירה והלאה, האסלאם כבש אדמות רבות בצדי הגבולות הדרומיים והמזרחיים של אירופה. צבאות מוסלמים כבשו את מצרים, צפון אפריקה, ירושלים, ספרד, סיציליה וחלקים גדולים מאנטליה, עד לעצירתם בקרב טור שנערך בדרום צרפת, בידי צבאות נוצרים. תמימות הדעים הפוליטית באירופה הייתה גדולה פחות משחשבו ורוב הצבא שגויס למסעות הצלב היה מאזורים ספורים באירופה. אזורים קטנים באזור צפון אירופה עדיין נשארו מחוץ לקריסטנדום עד למאה ה-12 ולאחריה והפכו גם הם יעד למסעות הצלב.

שיא ימי הביניים

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – שיא ימי הביניים, מסעי הצלב

בערך בסביבות שנת 1000, החלה תקופה של יציבות במערב אירופה כאשר נדידת העמים הגדולה נפסקה ברובה. באותו זמן המסחר גדל באיטיות ברחבי אירופה כאשר סכנות המסע קטנו, והחל גידול כלכלי איטי אך יציב. בתקופה זו נוצרה גילדת הסוחרים ואיתה שאר ארגוני מסחר ובנקאות שפעלו במערב אירופה. האוניברסיטאות הראשונות נבנו בערים אירופאיות גדולות, משנת 1080 לערך, בעיקר כדי לאמן וללמד אנשי כמורה. הספרות החלה לצמוח, ואיתה התקדמות גדולה באמנות, פיסול, מוזיקה ואדריכלות. קתדרלות גדולות נבנו ברחבי אירופה, תחילה בסגנון רומנסקי ולאחר מכן בסגנון גותי.

מגדל לונדון. מלכי ואצילי ימי הביניים ביססו את שלטונם באמצעותם בניית מערך מבצרים וטירות.

בתקופה זו החלו להתגבש הממלכות הגדולות של אירופה.

  • ב 1066 טען המלך הנורמני ויליאם הכובש לכתר אנגליה ומשלא נענה פלש אליה וכבשה. דבר זה גרם להשפעה צרפתית רבה על האיים הבריטים (שעד אז היו מושפעים בעיקר מהתרבויות הקלטיות והסקסונית) ולהקמת בית מלוכה עם קשרי דם לצרפת (דבר שיצר מריבות חוזרות ונשנות על הכתר בין שתי הממלכות כאשר כל מלך תובע מלכות גם על הממלכה השנייה). בכיבוש זה הביא ויליאם הכובש את שיא ימי הביניים לאנגליה. כדי לבצר את שלטונו הוא הקים באנגליה מערכת של טירות, הידועה שבהן היא מצודת לונדון (Tower of London) ששכנה בלב לונדון והיוותה את המרכז השלטוני של ויליאם.
  • גרמניה עדיין נשלטה בידי הקיסרות הרומית הקדושה, אך למעשה הייתה מורכבת מעשרות נסיכויות קטנות שהיו כפופות לשלטון המרכזי במעין פדרציה.
  • בצרפת, השושלת הקרולינגית נפלה ואת מקומה תפסה השושלת הקפטינגית, אשר תשלוט בצרפת (גם בשמות בית ולואה, ובית בורבון) באופן רציף, למעלה משמונה מאות שנה, עד המהפכה הצרפתית בשנת 1789. בתקופה זו נהפכה צרפת למרכז דתי כאשר נבנו בה הקתדרלות הגדולות ומנזרים גדולים וחשובים הוקמו בה. בתקופה מסוימת, האפיפיור ישב בצרפת. הפריחה הדתית והתרבותית תרמה לפריחה גדולה במסחר, וזאת אפשרה למלכי צרפת להרחיב את גבולות שלטונם ולהדוף פולשים שגרמו לצרות בגבולות צרפת במשך עשרות שונים. כיוון שויליאם הכובש, דוכס נורמנדי אשר בצרפת נהפך למלך אנגליה, נקלעה צרפת למריבות עם אנגליה על הכתר.
עמוד מתוך ספר שעות מהמאה ה-15. ספרי שעות רבים נכתבו במהלך ימי הביניים

בתקופה זו הסמכות החזקה ביותר באירופה הייתה כנראה האפיפיור, שניסה לאחד את אירופה תחת שלטון הצלב ולהקטין את המלחמות הפנימיות בין המלכים והאצילים על כתר, שלטון ונחלות. בשנת 1095 קרא האפיפיור אורבן השני לשחרר את ארץ הקודש מידי המוסלמים שמחללים את המקומות הקדושים ובכך בעצם הביא למסע הצלב הראשון. מסעי הצלב היו גורם מכונן בהתפתחותה התרבותית, הדתית, הפוליטית, הכלכלית והצבאית של אירופה.

פסל בדמותו של המלך ארתור

תקופה זו מזוהה יותר מכל עם האבירים בשריון נוצץ. האבירים היו יותר מפרשים בעלי שריון והיוו מעמד חברתי נפרד. אף על פי שכל אביר היה אציל וכל אציל היה אביר, רוב האבירים היו אצילים מהמעמד הנמוך ביותר (במדרג האצולה) שניסו להרוויח כבוד, הון ותהילה באמצעות מעשי גבורה ומשימות צבאיות. מסעי הצלב היוו כר משיכה גדול לאבירים עניים שחיפשו קרבות שיביאו להם אוצרות, נחלות ותהילה. בתחילה, לא התלוו לאבירות גינוני כבוד כלשהם ורוב האבירים היו לוחמים פראיים וגסים, אך עם הזמן התפתח קוד האבירות - שחייב את האבירים להתנהגות אצילית וגינוני נימוס - שעידן את התנהגותם. שבועת האבירות נהפכה לטקס דתי ובו האביר מיטהר מחטאיו בליל שימורים ומוכתר לאביר בחסות הכנסייה. בשיא ימי הביניים, בעיקר הודות לטרובדורים (פייטנים נודדים), נפוצו הבלדות על אבירים אצילים וגיבורים, המבצעים מעשי גבורה ונלחמים ברוע. מבלדות אלה התפתחו גם הסיפורים הרומנטיים של אהבת חצר "Courtly Love" (רומן בין אביר לנסיכה או אצילה מנשות החצר) שבהם האביר מקדיש את עצמו לאהובתו ומבצע למענה מעשי גבורה. אחרי מסעי הצלב הגדולים, בעקבות שקט יחסי ששרר באירופה באותה תקופה, החלו להתפתח הטורנירים - תחרויות ראווה ודו-קרב בין אבירים - שנועדו לספק לאבירים הזדמנות להפגין את כישוריהם, להתאמן ולזכות בתהילה, בפרס כספי או באשה נאה. על בסיס בלדות אלה וסיפורי עם שונים נוסדה התדמית של האבירים כפי שהיא מוכרת כיום בספרות ובקולנוע.

סוף ימי הביניים

מערבולת של משברים

הרעב הגדול של השנים 1315-1317 (לעיתים מתוארך לשנים 1315–1322) היה הראשון בסדרה של משברים רחבי היקף שהכו ביבשת אירופה בתחילת המאה ה-14. מיליונים מתושבי היבשת נספו ברעב שנמשך מספר שנים והוא מסמן סוף ברור לתקופת הצמיחה והפריחה שחוותה היבשת מהמאה ה-11 עד למאה ה-13. מזג אוויר קשה באביב שנת 1315, גרם לשדות להניב יבול דל ורבים אף לא הניבו כלל, המחסור הקשה במזון נמשך במהלך כל שנת 1316 והסתיים רק בקיץ 1317. יבשת אירופה לא התאוששה באופן מלא עד לשנת 1322. תקופה זו סומנה ברמות פשיעה קיצוניות, מחלות ותמותה גבוהה, תוחלת החיים הממוצעת באירופה בשנת 1376 הייתה מעט מעל 35 שנה ובזמן הרעב הגדול ירדה תוחלת החיים לפחות מ-30. לרעב זה היו השלכות לגבי תפקוד הכנסייה, המדינה, החברה האירופאית ופורענויות אחרות שחוותה היבשת במהלך המאה ה-14. הרעב הגדול היה מוגבל לצפונה של אירופה בלבד וכלל את צפון צרפת, האיים הבריטיים, ארצות השפלה, סקנדינביה, גרמניה ומערב פולין,[3] המדינות הבלטיות הושפעו גם כן מהרעב אם כי לא כולן בצורה ישירה,[4] נזקי הרעב הוגבלו בדרומה של היבשת בידי שרשרת הרי האלפים והפירנאים.

המוות השחור מגפת המוות השחור הייתה מגפה שהשתוללה בכל רחבי אירופה, בכמה גלים, בין השנים 1347–1351. קיימים חילוקי דעות לגבי הגורם למחלה, כאשר התרחישים האפשריים העיקריים הם מגפת דבר, אבעבועות שחורות ווירוס האבולה. מניחים כי מגפה החלה במרכז אסיה ומשם התפשטה מזרחה בדרך המשי על ידי סוחרים וצבאות מונגוליים לחצי האי קרים בשנת 1346. צבא מונגולי שהטיל מצור על עיר הנמל קאפה שבחצי האי קרים סבל מהמגפה, כדי להדביק את התושבים ירה הצבא המונגולי את הגוויות המזוהמות במחלה לעבר העיר על ידי בליסטראות, פעולה זו נחשבת לאחד המקרים הראשונים של שימוש בנשק ביולוגי. סוחרים מהעיר גנואה שבאיטליה נמלטו מהעיר הנצורה והעבירו את המחלה בספינותיהם לסיציליה ומשם היא התפשטה לאירופה, בשנת 1348, בתוך חמש שנים התפשטה המגפה בכל רחבי אירופה, למעט אזורים נרחבים בפולין והגיעה אף לנסיכויות הרוסיות ולכל האיים הבריטיים. הערכות סביב מספר הקורבנות נסובות בין שליש ל-60% מאוכלוסיית היבשת.[5] בסביבות שנת 1420, כתוצאה מצטברת של מגפות ושנות רעב חוזרות ונשנות הדלדלה אוכלוסיית אירופה לשפל חסר תקדים של לא יותר משליש, ככל הנראה, מסך האוכלוסייה שהתגוררה באירופה מאה שנים קודם לכן.[6] האפקט של אסונות הטבע הרבים החריף עקב סכסוכים צבאיים גדולים, במיוחד היה המקרה נכון בצרפת במהלך מלחמת מאה השנים.

בעקבות הידלדלות האוכלוסייה באירופה, נוצר שפע של מזון, אך מחסור חמור בידיים עובדות הביא לעלייה במחיר העבודה.[7] ניסיונות של בעלי האדמות להוריד בכוח את שכר העבודה באמצעות חקיקה, כמו זו שנעשתה באנגליה בשנת 1351 שקבעה כי שכר העבודה יחזור לרמות שהיו לפני פרוץ המגפה בשנת 1348, נדונו לכישלון.[8] ניסיונות אלה השיגו לא יותר מתרעומת וזעם בקרב אוכלוסיית האיכרים, שהובילה למרידות בצרפת בשנת 1358 ובאנגליה בשנת 1381.[9] התוצאה ארוכת הטווח הייתה סופה של הצמיתות[10] במערב אירופה ותחילת סופו של המשטר הפאודלי. במזרח אירופה, לעומת זאת, יכלו בעלי האדמות לנצל את המצב העגום כדי להכריח את האיכרים לשיעבוד מדכא יותר.[11]

נפילת הקיסרות הביזנטית

מהמט השני נכנס בשערי קונסטנטינופול

את תחילת קיצה של הקיסרות הביזנטית ניתן ליחס למסע הצלב הרביעי, שכבש את העיר והקים בה את האימפריה הלטינית. 60 שנה חלפו ולאחר כיבושה מחדש על ידי מיכאל השמיני, קיסר ניקאה, הוכתר האחרון כקיסר ביזנטיון. חילופי השלטון לא שינו את מצבה של הקיסרות, שנשאר בכי רע, עקב החורבן שהמיט עליה מסע הצלב הרביעי, ניסיונות ההתרחבות צלחו לזמן מוגבל ולא הביאו מזור לקיסרות השוקעת. ניסיונות לפייס את המערב להכפיף את הכנסייה האורתודוקסית לכנסייה הקתולית ברומא, העלו את חמתם של התושבים. הקיסרות שקעה במלחמת אזרחים שנמשכה שמונה שנים שהרסה סופית את שרידי הקיסרות. רעידת אדמה שהתרחשה בגליפולי בשנת 1354, הביאה לעות'מאנים, שנשכרו בידי אחד הצדדים הלוחמים במלחמת האזרחים, דריסת רגל באירופה.[12] כאשר הסתיימה מלחמת האזרחים בביזנטיון, הביסו העות'מאנים את הסרבים ושעבדו אותם לואסלים. לאחר קרב קוסובו, חלקו הגדול של הבלקנים היה נתון להשפעת העות'מאנים.[13]

הקיסרים הביזנטים לאורך השנים פנו בתחינה למערב לעזרה, אך האפיפיור היה מוכן לשלוח עזרה רק בתמורה לאיחודה מחדש של הכנסייה האורתודוקסית עם הכס הקדוש, התביעה נשקלה בידי השלטון המדיני, ולעיתים הובאה לידי מימוש על ידי צו קיסרי, אך האוכלוסייה האורתודוקסית והכמורה התרעמה נחרצות כנגד סמכותה של רומא ובמיוחד לפולחן הלטיני.[14] כמה חיילים מערביים בכל זאת הגיעו כדי לחזק את ההגנה על קונסטנטינופול, אך רוב השליטים המערביים, המוטרדים בענייני הפנים של מדינותיהם, לא עשו דבר כאשר העות'מאנים המשיכו לקטוף את שארית שטחיה של הקיסרות,[15] כפרי בשל, וזאת עקב חולשתו של צבא הקיסרות.

בשלב זה התמעטה אוכלוסיית קונסטנטינופול והייתה עתה לא יותר מצל של הכרך השוקק שבשיאו הגיע ליותר מחצי מיליון תושבים. עתה מנתה אוכלוסיית העיר לא יותר מ-50,000 תושבים שהתגוררו במה שנראה כאסופה של כפרים המופרדים בשדות ומוקפים חומה אדירה. בחודש אפריל 1453 הטיל צבאו של מהמט השני סולטאן האימפריה העות'מאנית, שמנה כ-80,000 חיילים ועוד מספר לא ידוע של כוחות לא סדירים, מצור על העיר.[16] למרות ניסיונות הגנה נואשים של הכוחות הנוצריים (המוערכים בכ־7,000 חיילים מהם 2,000 זרים[15]), נפלה קונסטנטינופול בידי העות'מאנים לאחר חודשיים בסוף חודש מאי. הקיסר הביזנטי האחרון, קונסטנטינוס האחד עשר, נראה משליך מעליו את מחלצות הקיסר והטיל את עצמו לקרב פנים אל פנים לאחר שהובקעו חומות העיר.[17]

אובדן קונסטנטינופול היה מכה קשה לעולם הנוצרי, האפיפיור קרא להתקפת נגד מיידית בדמות מסע צלב, אך כאשר השליטים האירופאים המרכזיים היו מוכנים להוביל את המסע, החליט האפיפיור עצמו להובילו, מותו המוקדם חיסל סופית כל אפשרות לתגובה מעשית.

רומא השלישית

בתקופה זו מוסקבה לא הייתה יותר מעיירה קטנה מבוצרת בחומת עץ, ציור של אפולינרי וסנצוב
ברכת הכנסייה לפני קרב קוליקובו, ציור של ארנסט ליסנר

במאה ה-13 נפלה הרוס של קייב אל מול הפלישה המונגולית.[18] במקומה תקום לימים נסיכות מוסקבה שזכתה בניצחון גדול בקרב קוליקובו בשנת 1380.[19] הניצחון לא סיים את שליטת הטטרים באזור, מכל מקום, המוטב המיידי הייתה ליטא, שהרחיבה את גבולותיה מזרחה.[20] היה זה תחת שלטונו של איוואן השלישי, הגדול (1462–1505), שנסיכות מוסקבה הפכה למעצמה אזורית, סיפוחה של רפובליקת נובגורוד בשנת 1478 הניח את היסודות למדינת הלאום הרוסית.[21] לאחר נפילתה של קונסטנטינופול, החלו הנסיכים הרוסיים לראות את עצמם כיורשיה של הקיסרות הביזנטית. לבסוף הם החלו לקחת על עצמם את התואר צאר, ורומא תוארה בידי בני אותה התקופה כרומא השלישית.[22]

בתחילת המאה ה-14 הפך הים הבאלטי לאחד מנתיבי הסחר החשובים ביותר באירופה. ברית ערי הנזה, ברית של ערי סחר, אשר סייעה בקליטתם של פולין וליטא ומדינות בלטיות אחרות לתוך כלכלת אירופה. הסחר המפותח הזין צמיחה של מדינות חזקות במזרח אירופה כולל: ליטא, פולין, הונגריה, בוהמיה ונסיכות מוסקבה.

כאמור, תאריך נפילתה של קונסטנטינופול לידי העות'מאנים מוסכם על חוקרים רבים כנקודת ציון דרמטית לסיומם של ימי הביניים. הרנסאנס שהחל מעט אחרי באיטליה ותקופת התגליות בהן התגלה "העולם החדש", סימנה את כניסתה של אירופה לתקופה חדשה, התקופה המודרנית.