ירושלים | היסטוריה
English: Jerusalem

היסטוריה

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – היסטוריה של ירושלים

מהתקופה הכלקוליתית ועד תקופת הברונזה

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ירושלים וסביבותיה מהתקופה הנאוליתית ועד תקופת הברונזה

על-פי ממצאים ארכאולוגיים, תחילת תקופת ההתיישבות בירושלים מתוארכת לתקופה הכלקוליתית. בשנת 2009 נתגלו בחפירות בשכונות הקצה של העיר ממצאים ארכאולוגיים המתוארכים לתקופה הנאוליתית[דרוש מקור: בכל שכונות הקצה התבצעו חפירות בבת אחת?]. ממצאים אלו מעידים על התיישבות בעת העתיקה, באזור השוכן על הגבעה המכונה "עיר דוד". ההתיישבות במקום זה נבעה מהקרבה ל"מעיין הגיחון", אשר שימש מקור מים לתושבי הגבעה, כמו גם היותהּ נקודת ציון אסטרטגית, החולשת על השטח הסובב אותה. עם הפיכתהּ של העיר ליישוב קבע, ניצלו תושביה את תנאי השטח הטופוגרפיים ההרריים, הקשים לטיפוס, לשם הגנה מפני כובשים.

עיר דוד - שחזור מתוך דגם ירושלים בסוף ימי בית שני

בשנת 1909 נתגלו באזור מעיין הגיחון, במחקר ארכאולוגי בראשות מונטגיו פרקר, שברי חרס אשר תוארכו לתקופת הברונזה הקדומה. ממצאים אלו היוו עדות למגורים בסמוך. הפיכתהּ של ירושלים מ יישוב ארעי ל עיר קבע התרחשה, ככל הנראה, במהלך המאה ה-19 לפנה"ס.

בתקופת הברונזה המאוחרת, במאה ה-14 לפנה"ס, ביססה ירושלים את מעמדהּ כעיר-מדינה כנענית מבוצרת וחשובה. על כך מעידים מכתבי אל-עמארנה, שבהם מוזכרת ירושלים פעמיים.

העת העתיקה

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – ירושלים בתקופת בית ראשון, שיבת ציון, ירושלים בתקופת בית שני

על פי המסופר במקרא, הייתה ירושלים עיר יבוסית, עד כיבושהּ בידי דוד המלך, אשר קבע אותה כבירת ממלכתו[10].

בנו, שלמה המלך, בנה בה את בית המקדש הראשון. ירושלים שכנה תחילה על הגבעה המזוהה כ"עיר דוד", ומאוחר יותר התפשטה צפונה להר הבית. בשנת 598 לפנה"ס נכבשה ממלכת יהודה על ידי האימפריה הבבלית. אחרי ניסיון התמרדות של המלך צדקיהו כנגד הבבלים, הטיל נְבוּכַדְנֶצַּר הַשֵּׁנִי מלך בבל, מצור על העיר, ובשנת 586 לפנה"ס כבש אותה. כעבור כחודש החריב נְבוּזְרַֿאדֶן, שר צבאו, את העיר ואת בית המקדש הראשון.

לאחר יציאת עם ישראל לגלות בבל מלאה ירושלים בני עמים מקומיים, בעיקר שומרונים (או כּוּתִים). כשבעים שנה לאחר חורבן בית המקדש הראשון, עם עליית האימפריה הפרסית ופרסום הצהרת כורש בשנת 538 לפני הספירה, הוקמה ירושלים מחדש כבירת הפחווה היהודית. רבים מהגולים שבו אליה והקימו בה את בית המקדש השני.


Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – ירושלים בתקופה הרומית ("אַיְלִיָה קַפִּיטוֹלִינָה"), ירושלים בתקופה הביזנטית

בשנת 332 לפנה"ס כבש אלכסנדר מוקדון את יהודה ללא קרב וכפה על ירושלים משטר הלני (יווני). משטר זה התאפיין בחקיקת ובהכפפת חוקים דרקוניים על היהודים, בכללם כאלו העוברים על עיקרי הדת היהודית, דוגמת ניסיון לכפות המרה של דתם ואכילת מזונות שאינם כשרים. כפייה זו הובילה למרד החשמונאים, אשר פרץ ב-167 לפני הספירה. בתום מרד זה, כבשה משפחת בית חשמונאי את יהודה מידי המשטר ההלני, ושלטה בירושלים עד כיבושהּ בשנת 63 לפני הספירה, בידי צבא האימפריה הרומית.

בשנת 37 לפני הספירה מינו הרומאים את הֿוֹרְדוּס למלך יהודה. הורדוס הרחיב ופיאר את העיר ובנה בה את מקדש הורדוס. בשנת 66 לספירה פרץ "המרד הגדול" נגד הרומאים. מרד זה דוכא ביד קשה בשנת 69, עם הגעתו של טִֿיטוּס לשערי ירושלים, בראש צבא רומי גדול. בשנת 70 לספירה, כבש טִֿיטוּס את ירושלים, שרף אותה והחריב את בית המקדש השני.

במהלך דיכוי המרד הגדול נהרגו וגורשו יהודים רבים. העיר עברה טלטלה דמוגרפית והפכה מרכז שלטון רומי. היא אוכלסה בעיקר בחיילי לגיונות הצבא הרומי ובבני לאומים אחרים. מעט היהודים שנותרו בה התגוררו בהר ציון. באותה העת החלה הנצרות להתפשט ברחבי ארץ ישראל ובירושלים בפרט. לאחר מרד בר כוכבא, אשר התרחש בין השנים 132–135, התרוקנה ירושלים באופן כמעט מוחלט מתושביה היהודיים, ולמשך פרק זמן של כ-500 שנים לא נותרו בידי החוקרים עדויות על קיום קהילה יהודית בה.

תיאור ירושלים הביזנטית במפת מידבא

ירושלים עמדה בחורבנהּ עד תקופתו של הקיסר אַדְרִיָאֿנוּס, שבנה אותה מחדש בשנת 130. העיר נשאה צביון רומי, וכונתה אַיְלִיָה קַפִּיטוֹלִינָה. במסגרת שלטונו בעיר אסר אַדְרִיָאֿנוּס על כניסת יהודים לתחומהּ. בשנת 133 השתלטו מורדים יהודיים בראשותו של בר כוכבא על ירושלים, בניסיון להפיל את השלטון הרומי. המרד דוכא באכזריות בידי חיילי הצבא הרומי והעיר שבה לשליטה רומית בשנת 136.

מעמדהּ הרם של אַיְלִיָה קַפִּיטוֹלִינָה החל לדעוך החל מאמצע המאה השלישית לספירה, עם פינויו ההדרגתי של הלגיון העשירי פרטנסיס, שהיה מוצב בעיר. החל משנת 324, עם הפיכת האימפריה הרומית לנוצרית (תחילת התקופה הביזנטית), מלאה ירושלים אנשי דת ונזירים נוצריים, למשך כ-300 שנה לפחות.

מימי הקיסר קוֹנסְטַנְטִֿינוּס, בראשית התקופה הביזנטית, עלתה קרנה של העיר כקדושה לנצרות, והפכה מרכז דתי חשוב במהלך המאה הרביעית לספירה. זאת, בזכות הקמת כנסיית הקבר וכנסיות נוספות במקום. כיבוש ירושלים בידי הפרסים, בשנת 614, הביא להפוגה קצרה בשלטון הנוצרי-ביזנטי אשר שרר בה. בשנת 628, שבו הביזנטים לשלוט בירושלים למשך עשר שנים בלבד, עד כיבושהּ בידי הערבים.

ימי הביניים

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – ירושלים בתקופה הערבית הקדומה, ירושלים בתקופה הצלבנית, ירושלים בתקופה הממלוכית

בשנת 636, לאחר המפלה הביזנטית שנחלו בקרב הירמוך, הגיעו הערביים-מוסלמיים אל שערי ירושלים, שנפלה לידם לאחר מצור של ששה חודשים. במסגרת הסכם תנאי הכניעה שנערך בין הכובשים ובין אזרחי העיר באותה העת, הובטחו שלומם של הנוצרים ושלמות כנסיותיהם. הח'ליף עבד אל-מלכ בנה בשנת 691 את כיפת הסלע על הר הבית. ירושלים עברה לשלטון בית אומיה עד שנת 750, ולאחריו- לח'ליפות בית עבאס, עד שנת 969. בשנה זו, עברה ירושלים לידי הפאטמים.

המזרח התיכון וארץ ישראל נכנסו לתקופה של אי יציבות, שאותה ניצלו בשנת 1071 הסלג'וקים, שכבשו את ירושלים והחזיקו בה לתקופה קצרה. הכיבוש הערבי-מוסלמי חולל בירושלים מהפך דמוגרפי. היישוב הנוצרי בה הצטמצם מאוד, והתרבו בה הן מוסלמים, אשר היגרו אליה מחצי האי ערב, והן יהודים, אשר הורשו לשוב אליה לאחר שנים ארוכות.

בשנת 1033 החריבה רעידת אדמה את חומות ירושלים הדרומיות. בעטייה, צומצם קו החומה, דרום העיר ננטש ותושביה היהודיים נאלצו להעתיק את מגוריהם לחלקהּ הצפוני של העיר.

עד שנת 1099 הייתה רוב אוכלוסייתה של העיר ערבית, ובמקביל פעלו בה קהילות יהודיות ונוצריות גדולות. היישוב היהודי בירושלים התרכז בעיקר בהר ציון.

עם נפילת העיר בידי הצלבנים ב-1099, שבה ירושלים לשליטת הנוצרים למשך כמאה שנים, בשני פרקי זמן נפרדים: בין השנים 1099–1187, ושוב בשנים: 1244-1229.

במהלך כיבושם של הצלבנים את העיר נטבחו רוב יושביה היהודים והמוסלמים, והיא הפכה למשך זמן מה עיר רפאים. הצלבנים התקשו למלאהּ בנוצרים, ועל כן עודדו נוצרים מארמניה וממזרח אירופה להגר אל העיר הנטושה. הצלבנים פיתחו את מערך השווקים בעיר.

בתקופת השלטון הצלבני בירושלים חל גידול בתושביה הנוצריים. מוסלמים ויהודים לא הורשו לגור בה, וביקרו בה לעיתים נדירות בלבד.

מפת העולם בצורת תלתן, אותה יצר היינריך בונטינג ב-1594, בה מוצגת ירושלים כמרכז העולם

בשנת 1187 כבש צלאח א-דין את ירושלים, ורוב האוכלוסייה הנוצרית סולקה ממנה. נותרה בה קהילה נוצרית מזרחית בעיקר. העיר קיבלה צביון מוסלמי למשך כ-700 שנים. חלק ממשפחות האצולה המוסלמיות בירושלים, אשר התיישבו בה באותה התקופה, שרדו עד ימינו אלה: חוסייני, נשאשיבי, ח'אלידי, דג'אני, נוסייבה ואחרות.

באביב 1219 חרבו חומות ירושלים בעקבות[דרושה הבהרה][11], ולמשך 316 השנים הבאות נותרה ירושלים ללא חומות[12].

לאחר מסע הצלב השישי שבה העיר לשליטת הצלבנים, והם החזיקו בה עד שחרבה פעם נוספת, בשנת 1244, הפעם בידי החואריזמים.

בשנת 1260, לאחר תום שלטון החואריזמים, נפלה העיר בידי הממלוכים, שהשתלטו על ארץ ישראל. הם החזיקו בה עד שנת 1516. בתקופת האימפריה הממלוכית הייתה ירושלים עיר חסרת חשיבות אסטרטגית ומרוחקת מדרך הדואר. הממלוכים בנו בה מבני שלטון ודת רבים, כמו גם ארמונות ומבנים מפוארים, אשר שימשו מרכזי לימוד לכתבי הקוראן.

אוכלוסייתהּ של ירושלים בעת ההיא הייתה ברובה ענייה. אף לאוכלוסייה היהודית, אשר הורשתה לשוב לירושלים עם ראשית הכיבוש הממלוכי, לקח זמן רב להתבסס בה. תיאורו של הרמב"ן, אשר ביקר בירושלים בשנת 1267 מלמד כי בעיר היו אז כ-2,000 תושבים, מתוכם כ-300 נוצרים, ואילו היהודים היו מתי מעט: "ואין ישראל בתוכה, כי אם שני אחים צבעים, קונים צביעה מאת השלטון." (אגרת הרמב"ן, 1267, עמ' ?). בהמשך גדלה האוכלוסייה היהודית בעיר.

בתקופה זו, נתקבע מעמדהּ של ירושלים בתודעה האסלאמית כעיר קודש, השלישית ברמת קדושתהּ, אחרי מכה ואל-מדינה[13].

העת החדשה

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ירושלים בתקופה העות'מאנית

במאה ה-15 החלה העיר העתיקה להתגבש בפורמט ארבעת הרבעים המוכרים לנו כיום. רוב תושביה בעת ההיא היו מוסלמים. מפקדי אוכלוסין שנערכו בעיר במהלך המאות ה-18 וה-19 (ראו טבלה מצורפת), העידו על התרבות של האוכלוסייה היהודית בעיר, בעוד שחלקהּ של האוכלוסייה הנוצרית בה הלך ופחת.

בית-הכנסת הספרדי "רבי יוחנן בן-זכאי", העיר העתיקה, 1893

ב-1517 נכבשו העיר והארץ בידי האימפריה העות'מאנית. הסולטאן סולימאן המפואר בנה את חומות ירושלים המוכרות כיום ושיפץ את המצודה[דרושה הבהרה] ואת מגדל דוד. עם זאת, בעקבות שקיעתהּ הממושכת של האימפריה העות'מאנית, התדרדר גם מצבהּ הדמוגרפי של ירושלים וחלקים גדולים בתוך העיר העתיקה הפכו שוממים. במאות ה-18 וה-19, החל היישוב היהודי להתעצם, ולקראת סוף המאה מנה כ-11,000 נפש, הקהילה הגדולה ביותר בעיר[14].

חבורת רבי יהודה החסיד, בני יהדות אשכנז, אשר עלתה לארץ ישראל בשנת 1700, סולקה מן העיר עקב חוב כספי גדול לבנאים מוסלמים. עם זאת, מצבם הכלכלי של יהודי העיר השתפר בראשית המאה ה-19, בעקבות עליית תלמידי הגר"א[דרושה הבהרה], בראשות רבי מנחם מנדל משקלוב, כמו גם סיועה של משפחת רוטשילד. האחרונה פרעה את חובה של חבורת רבי יהודה החסיד, ואפשרה לחבריה לשוב ולגור בירושלים בבטחה.

המאה ה-19

במאה ה-19, החלו המעצמות הקולוניאליות האירופאיות לגלות עניין בארץ ישראל בכלל, ובירושלים בפרט. מחקרים ופרסומים שונים על אודותיהן ראו אור והעלו את המודעות אליהן, בכל הקשור לחשיבותן הדתית, התרבותית וההיסטורית. בעקבות זאת החלו המעצמות לבנות בעיר מוסדות דת ותרבות, חינוך, מחקר, בריאות ותיירות, וכן להציב בה קונסולים ואנשי דת מטעמן. בתחילה בנו המעצמות את מבניהן בשטחים שבין החומות, ולאחר זמן מה מחוץ להן. במחצית השנייה של המאה ה-19 גברה ההשפעה האירופאית.

הציבור הנוצרי בירושלים של אז כלל ערבים, ילידי אירופה, תושבים ארעיים ואנשי כמורה ודת.

היציאה מן החומות הקיפה גם את הציבור היהודי. בשנת 1860 נוסדה השכונה היהודית משכנות שאננים בידי משה מונטיפיורי, והייתה לשכונה היהודית הראשונה שנבנתה מחוץ לחומות ירושלים. אחריה נבנו שכונות יהודיות נוספות, בפרט "שכונות חצר", השוכנות כיום במרכז העיר והיו אבני יסוד עבור העיר החדשה. בין היתר נבנו מחנה ישראל, נחלת שבעה, בית דוד ומאה שערים.

בכתבה "בנינים ופרוורים חדשים" אשר התפרסמה בעיתון "המליץ", בי"ט באב תר"מ (1880), דווח כי "בירושלים הושלש מספר הבתים", והוצג בה תיאור מפורט אודות פלאי הבנייה:

האדון ל. שיק איש אשכנזי אדריכל חכם משגיח על בניני העיר (בוי-אינספעקטור) בירושלים כותב: בירושלים יסדו היהודים אגודות שותפים ויבנו בנינים רבים, ארוכים בתבניתם כאוהלים ומסוגלים לישיבת משפחות רבות, מספר הבתים בירושלים גדל במשך כ"ה השנים האחרונות על אחת שתים או גם על אחת שלוש.

המליץ, "בנינים ופרברים חדשים", י"ט אב תר"מ, (1880), מתוך: "ארץ ציון ירושלים", שלמה שבא, דן בן אמוץ, הוצאת זמורה, ביתן, מודן, 1973, שער ראשון: ארץ חמדת אבות (1857–1882), פרק: ערים ומושבות, עמוד 30

המאה ה-20

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – ירושלים בתקופת המנדט הבריטי, המערכה על ירושלים במלחמת העצמאות, ירושלים המחולקת, הכרזת ירושלים כבירת ישראל, מערב ירושלים

בשנת 1917 עברה ירושלים לידי שלטון המנדט הבריטי, שקבע אותה כבירת ארץ ישראל וריכז בה את מוסדות שלטונו, בכללם: מקום מושבו של הנציב העליון, משרדי הממשלה, בית המשפט העליון ובית הסוהר המרכזי.

בעת ההיא, שימשה ירושלים מרכזהּ המדיני של היישוב היהודי והתנועה הציונית, ובה שוכנו מוסדותיו הלאומיים: ועד הצירים, הסוכנות היהודית לארץ ישראל, הוועד הלאומי, הקרן הקיימת לישראל וקרן היסוד. נוסף על מוסדות אלו, נבנתה בה האוניברסיטה העברית, השוכנת על הר הצופים.

מפת הקו העירוני בשנים 1948–1967

בכ"ט בנובמבר 1947, לאחר הכרזת חלוקת ארץ ישראל בעצרת האו"ם, פרצה מלחמת העצמאות. על פי תוכנית החלוקה של האו"ם, אמורות היו ירושלים ובית לחם להיכלל באזור נייטרלי, תחת שליטה בינלאומית. אולם, שני הצדדים- הן היהודי והן הערבי- התעלמו ממנה, וחתרו להגיע למצב של שליטה על העיר ועל סביבתהּ.

הכוחות הלוחמים הערביים בעיר כללו תושבים מקומיים, כמו גם כוחות עזר של מתנדבים, אשר נשלחו אליה מטעמן של מדינות ערב. כוחות אלו כללו את "הלגיון הערבי", "האחים המוסלמים" וצבא סדיר ממצרים. הכוחות הטילו מצור על כניסת יהודים אליה, והפסיקו את אספקת המים לתושביה. ההגנה על העיר ועל היישובים סביבה הופקדה על חטיבת עציוני, ואילו על הפרוזדור לירושלים הייתה אמונה חטיבת הראל של הפלמ"ח. לאחר קרבות עזים ועקובים מדם, השכילו שיירות המשוריינים היהודיים לפרוץ את המצור שהוחל על העיר, ופילסו אליה דרך, באמצעותה סיפקו לתושביה מזון, מים וציוד.

בלטרון התנהלו בין צדדים קרבות כבדים. במסגרת מבצע נחשון נכבשו כפרים ערביים בדרך לירושלים, אך למרות זאת נחסמה הגישה לעיר באופן מוחלט החל מסוף חודש אפריל, והעיר הייתה נתונה במצור.

במאי 1948 עזבו הבריטים את העיר והמלחמה התעצמה. העיר העתיקה נפלה בידי הכוחות הירדניים, אשר השתלטו על מזרחהּ של העיר. בד בבד, השתלט הכוח היהודי על השכונות הערביות במערבה של העיר, בכללן קטמון, טלביה ובקעה. המצור על העיר נמשך עד פילוס דרך בּוּרְמָה, ביולי 1948, אשר לאחריו יכלו שיירות, אשר סיפקו מזון וציוד לתושבי העיר- לנסוע ברציפות ובביטחון יחסי- בדרכן אליה.

בנובמבר 1948 הוכרזה הפסקת אש בעיר והמלחמה הסתיימה. שנה לאחר מכן, ב-5 בדצמבר 1949, הכריז דוד בן-גוריון על ירושלים כבירת מדינת ישראל[15].

בין השנים 1948–1967 הייתה העיר חצויה. הקו העירוני היה קו שביתת הנשק, כפי שסוכם בהסכמי רודוס, כקטע של הקו הירוק. אורכו היה שבעה קילומטרים, והוא חילק את העיר בין מזרח ירושלים, שהייתה אז חלק מהממלכה הירדנית ההאשמית, ובין מערב ירושלים, שהייתה בשליטת מדינת ישראל. משני צידי הקו פרסו הצדדים ביצורים ומכשולים, ובניינים שונים לאורכו שימשו כעמדות צבאיות. כל העיר העתיקה, השכונות שמצפון אליה, והר הזיתים נכללו בתחום השליטה הירדני. מערב העיר, וכן מובלעת על הר הצופים בצפון-מזרחהּ של העיר- נכללו בתחום השליטה הישראלי. באזור ארמון הנציב היה שטח מפורז, בשליטת האו"ם, והארמון עצמו נקבע כמטה משקיפי האו"ם. שער מנדלבאום הפריד בין שני חלקי העיר, ודרכו ניתן היה לעבור מחציה האחד של העיר- למשנהו. המעבר נוהל על ידי אנשי מכס ישראליים וירדניים, שימש בעיקר למעבר דיפלומטים ואנשי או"ם, וכן למעבר צליינים נוצריים בחג המולד. משער זה יצאה שיירת חיילים ושוטרים, דו-שבועית, אל המובלעת הישראלית בהר הצופים[דרושה הבהרה].

שכונות ירושלים המערבית שלאורך הקו היו לשכונות סְפָר, שאליהן צלפו מפעם לפעם חיילים ירדניים; על כן הפכו אלה שכונות מצוקה והתאפיינו בעוני. על שכונות אלה נמנו: שמואל הנביא, מאה שערים, מוסררה, ממילא וימין משה.

אחרי 1967
מלחמת ששת הימים, 7 ביוני 1967. בכירי צה"ל בהר הבית.
Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – הקרב על ירושלים במלחמת ששת הימים, ירושלים המאוחדת

עם פרוץ מלחמת ששת הימים ב-5 ביוני 1967, הפגיז הלגיון הערבי את ירושלים. צה"ל הגיב בהשתלטות על מזרח העיר.

מאז מלחמת ששת הימים, נבנו שכונות רבות בשטח שנוסף לעיר (חלקן היו יישובים יהודיים אשר ננטשו במהלך מלחמת העצמאות). כיום, חלק ניכר מהאוכלוסייה היהודית בירושלים מתגורר בשכונות אלו[16].

מאז שנות ה-90 של המאה ה-20 ניכרת מגמת התחרדות בירושלים. מדי שנה, החל מאמצע שנות ה-90, יורד באופן עקבי מספר ילדיה היהודים החילוניים, בעוד שאחוז ילדי האוכלוסייה החרדית עולה בהתמדה במהלך שנים אלה. בשנת 2010 נרשמו לחינוך הממלכתי-חילוני 13% מכלל הנרשמים לכיתות א' בעיר, יהודים וערבים[17]. חלקהּ היחסי של האוכלוסייה הערבית-נוצרית בעיר יורד בשל הגירת תושבים ממנה, בפרט למדינות אחרות.

בעיר ניטש מאבק על צביונה הדתי. בין המאבקים הבולטים בתחום זה: ההפגנות בכביש בר-אילן, ההתנגדות לבניית אצטדיון טדי בצפון העיר, פתיחת חניון קרתא בשבת וקיום אירועים בו.

במהלך האינתיפאדה הראשונה, אשר פרצה בשנת 1987, אירעו במזרח ירושלים ובשכונות על קו התפר ניסיונות חבלה והצתות כלי רכב. במהלך האינתיפאדה השנייה, אשר פרצה בראשית המאה ה-21, אירעו בה פיגועי התאבדות, בהם: הפיגוע במסעדת סבארו, הפיגוע בקפה מומנט, הפיגוע במדרחוב בן יהודה, הפיגוע בשוק מחנה יהודה, הפיגוע בקפה הלל והפיגוע בקו 32א.

המאה ה-21

בעשור הראשון של המאה ה-21 פחתה הבנייה הפרברית בשולי העיר ומרכז העיר שופץ. נוסף על אלו, הוקמה בה הרכבת הקלה, המשרתת עשרות אלפי אנשים מדי יום.

במהלך מבצע עמוד ענן, ב-2012, שוגרו לראשונה טילים מרצועת עזה לכיוון ירושלים, נשמעו בה אזעקות והתושבים נאלצו להיכנס למקלטים. מציאות זו חזרה על עצמה גם במהלך מבצע צוק איתן, אשר התרחש ב-2014.

החל מסוף שנת 2015 ועד סוף 2016 פקד את העיר, כמו מקומות נוספים בישראל, גל טרור. גל זה התאפיין בתקיפת עוברי אורח ואנשי כוחות הביטחון בידי ערבים, בפרט בחלקה המזרחי של העיר, תוך שימוש בירי, בדקירה ובדריסה.