כדורגל | חוקי המשחק

חוקי המשחק

כדורגל ילדים הוא דוגמה ברורה להתאמת החוקים: גודל המגרש ומספר השחקנים שוּנה.

בחוקת משחק הכדורגל ישנם שבעה עשר חוקים. החוקים נכתבו כך שיהיה ניתן ליישמם בכל רמות משחק הכדורגל, אף על פי שישנן התאמות מיוחדות לקבוצות כמו ילדים, מבוגרים או נשים. החוקים נכתבו במושגים כלליים, המאפשרים גמישות ביישומם לפי טבע המשחק המדובר. בנוסף לשבעה עשר החוקים, מספר החלטות של ה-IFAB ושל גופים מנהלים אחרים תרמו להסדר הכדורגל. "חוקי המשחק" מופצים על ידי פיפ"א, אך מנוהלים על ידי ה-IFAB, ולא ארגון פיפ"א עצמו.[21]

תמצית החוקים המקובלים כמעט בכל וריאציה של המשחק מגדירה שטח אשר יהווה המגרש ושתי קבוצות בנות מספר שווה של שחקנים המתחרות זו בזו בניסיון להבקיע שער. לכל השחקנים, מלבד השוער - אסור לגעת ביד בכדור. המנצחת היא זו אשר בתום הזמן שהוקצב זכתה למספר הרב של השערים לזכותה. להלן החוקים בפירוט עבור משחקים מקצועיים.

לעיתים, במשחקי חובבים אין הקפדה על כל חוקי הכדורגל המקצועי.

שחקנים, ציוד ושיפוט

בכל קבוצה משחקים על המגרש לכל היותר 11 שחקנים, אשר אחד מהם משחק כשוער. חוקי כל תחרות בנפרד קובעים את מספר השחקנים המינימלי המאפשר לקבוצה לשחק, והוא ברוב המקרים 7. השוערים הם השחקנים היחידים להם מותר לגעת בכדור ביד, אך רק בהינתן והם נמצאים ברחבתם. אף על פי שיש מגוון עמדות בהן שחקני השדה יכולים להתמקם, הן לא קבועות בחוק.[7]

השחקנים משחקים בכדור משחק, אשר מוגדר על ידי החוקים ככדור בהיקף 68-70 סנטימטר, משקל 410-450 גרם ובלחץ 0.6-1.1 אטמוספירות בגובה פני הים. הכדור עצמו עטוף בעור או "חומר מתאים אחר".[22]

תלבושת הכדורגל, שעל השחקנים ללבוש בכל שלבי המשחק, כוללת חולצה, מכנסיים קצרים, גרביים, נעליים ומגני שוקיים. על השחקנים נאסר ללבוש או להשתמש בכל חפץ שמסכן את עצמם או שחקנים אחרים, כמו תכשיטים ושעונים. על השוערים מוטל ללבוש תלבושת שמבדילה אותם משאר השחקנים ומהשופטים.[23]

החל משנות ה-50 ניתן להחליף מספר שחקנים במהלך המשחק.[24] מספר החילופים המקסימלי הוא ברוב התחרויות הבינלאומיות והליגות המקומיות 3, אך המספר עשוי להשתנות בתחרויות השונות ובמשחקי ידידות, ואף להתבטל כליל. הסיבות הנפוצות לחילוף הן פציעה, עייפות, חוסר יעילות, שינוי טקטי או אף ניסיון לבזבז זמן לקראת סוף המשחק. במשחק טיפוסי שחקן שהוחלף לא יוכל לחזור לשחק.[25]

את חוקי המשחק אוכף שופט, אשר לו יש "הרשות המלאה לאכוף את 'חוקי המשחק' בהקשר למשחק לו מונה" (חוק מספר 5), ואשר החלטותיו הן הקובעות את התנהלות המשחק. לשופט מסייעים שני שופטי משנה, הנקראים קוונים, שכל אחד מהם אחראי על חצי אחד של המגרש. לקוונים תפקידים שונים, חלקם נוספו עם השנים והתפתחות המשחק. בין התפקידים השונים מוטל על הקוונים לקבוע לזכות מי יינתן כדור חוץ, אם התרחש נבדל או לא, לסייע לשופט בהחלטותיו וכן הלאה. כל קוון רץ לאורך אחד משני קווי הצד, בדרך כלל לצד ימין של הקבוצה התוקפת. במשחקים רבים כיום יש גם שופט רביעי, שתפקידו להציג את החילופים, להחליף את השופט במקרה הצורך, לפקח על חברי הקבוצה אשר אינם משתתפים באופן פעיל במשחק אך צופים בו מצדי המגרש, על הקהל, וכן לייעץ לשופט כאשר הוא מבקש.[26]

מגרש

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – שדה משחק הכדורגל
גודלי מגרש תקניים

אורך מגרש הכדורגל הדרוש למשחקים בינלאומיים של בוגרים הוא בין 100 ל-110 מטרים, ורוחבו בין 64 ל-75 מטרים. מגרשים המיועדים למשחקים לא בינלאומיים יכולים להיות בין 91 ל-120 מטרים באורכם, ובין 45 ל-91 מטרים ברוחבם, בתנאי שהמגרש אינו ריבוע. קווי הגבול הארוכים נקראים "קווי צד", בעוד קווי הגבול הקצרים נקראים "קווי השער", שכן עליהם ממוקמים השערים. השערים עצמם הם מלבניים וממוקמים במרכז קווי השער. אורך המשקוף התקני הוא 7.3 מטרים וגובהו 2.44 מטרים מעל לפני המגרש.[27] בדרך כלל, נהוג למקם רשת מאחורי השערים, אך אין הדבר מחויב בחוקים.[28]

מול כל שער נמצאת "רחבת השער" (מכונה לעיתים "רחבת ה-16"). אזור זה נתחם על ידי קו השער, שני קווים בני 16.5 מטרים הניצבים לו וקו נוסף המחבר ביניהם. כל אחד מהקווים הניצבים הוא במרחק 16.5 מהקורה הסמוכה לו, וכך נוצר מלבן המגדיר את הרחבה. לרחבה זו מספר שימושים, והעיקריים בהם אלו תחימת האזור בו לשוער מותר לגעת בכדור בידו, ותחימת האזור בו תינתן בעיטת עונשין כאשר תתבצע עבירה על ידי אחד משחקני הקבוצה המתגוננת. סימונים אחרים על המגרש מגדירים את מיקום הכדור או השחקנים בבעיטת הפתיחה, בעיטות שער, בעיטות עונשין ובעיטות קרן.[29]

משך המשחק ושוברי שוויון

משחק בוגרים רגיל כולל שתי מחציות שאורכן 45 דקות כל אחת. שעון המשחק אינו נעצר גם כאשר הכדור יוצא מתחומי המגרש, מתבצע חילוף, המשחק מופסק עקב פציעת שחקן או שאר פעולות המפסיקות את מהלך המשחק עצמו. לרוב בין המחציות תיקבע הפסקה בת 15 דקות.

מלבד הפסקה זו יכול השופט לעצור את שעון המשחק במקרה של עיכוב חריג במשחק. כמו כן, השופט רשאי להאריך המחציות כפיצוי על הזמן שחלף בעת שהמשחק עצר עבור הוצאת כדורי חוץ, חילופים וכן הלאה. תוספת זו מוכרת בשם "זמן פציעות".[30]

בליגות השונות משחקים יכולים להסתיים בתיקו, אך בתחרויות אשר מבוססות על שיטת גביע, המכונה גם "נוקאאוט", יש להשיג הכרעה. בחלק מהטורנירים הכרעה זו תבוא בדמות משחק חוזר בין הקבוצות, אך כיום נפוץ יותר להאריך המשחק לשובר שוויון. במצב שכזה המשחק יימשך להארכה בת משך זמן מדוד. שיטת ההכרעה בהארכה זו השתנתה לסירוגין עם השנים. ב-1993 הונהגה שיטת שער הזהב בה הקבוצה הראשונה שמבקיעה הוכרזה כמנצחת, וב-2002 שיטת שער הכסף בה קבוצה אשר שמרה על יתרונה עד סוף המחצית הראשונה של ההארכה הוכרזה כמנצחת, אך ב-2004 בוטלו שיטות אלו והשיטה שבה ההארכה משוחקת עד תומה ללא קשר לשערים אשר הובקעו במהלכה חזרה לשימוש. אם גם בסיום ההארכה תוצאת המשחק היא עדיין שוויון המשחק מוכרע באמצעות בדו-קרב בעיטות עונשין, הידוע גם כ"פנדלים". בדו-קרב שכזה בועטים שחקני הקבוצות לסירוגין בעיטות עונשין למול השוער היריב. הדו-קרב הראשוני מוכרע בתוצאה הטובה מ-5, כלומר - המנצחת היא הקבוצה שמשיגה התוצאה הטובה ביותר מבין 5 בעיטות עונשין. אם גם אחרי 5 בעיטות לקבוצות מספר שערים שווה - הקבוצה הראשונה שתבקיע בעוד שיריבתה תחמיץ תזכה.

בתחרויות שונות ההכרעה בשלבי נוקאאוט מתבצעת במסגרת שני משחקים - אחד באצטדיונה הביתי של כל קבוצה. במקרה שכזה מחברים את תוצאות שני המשחקים. אם התוצאה המשולבת היא תיקו, נעשה שימוש בחוק שערי חוץ על מנת לקבוע את הקבוצה המנצחת בסיכום שני המפגשים, כלומר, הקבוצה אשר הבקיעה יותר שערים באצטדיונה של יריבתה - תזכה. אם עדיין יש שוויון - פונים להארכה ובמידת הצורך לדו-קרב בעיטות העונשין.

הכדור בתוך ומחוץ למשחק

אבי ריקן בועט כדור חופשי במדי נבחרת ישראל.
בעיטת קרן

לפי חוקי המשחק, שני מצבי המשחק הם "כדור בתוך המשחק" ו"כדור מחוץ למשחק". על הכדור להימצא בכל זמן המשחק בתוך תחומי המגרש. הכדור נחשב כנמצא "מחוץ למשחק" במקרה שהוא יוצא מתחומי המגרש או כאשר השופט מכריז עליו ככזה. כאשר מצב זה מתרחש המשחק ימשיך באחת משמונה דרכים, בהתאם לסיבה הוצאת הכדור מהמשחק:

  • בעיטת פתיחה: כל קבוצה תתמקם במחצית המגרש שלה. שני שחקנים של אחת מהן יעמדו בעיגול האמצע ויתחילו המשחק. מצב שכזה ייווצר בתחילת מחצית או לאחר שער של הקבוצה היריבה, אז הקבוצה שספגה את השער תקבל את הכדור.[5]
  • זריקת חוץ: כאשר הכדור עובר במלוא היקפו את אחד מקווי הצד קובעים הקוונים איזה שחקן הוא זה שנגע אחרון בכדור. הכדור יינתן לשחקן הקבוצה היריבה אשר יחזירו לתחומי המגרש בזריקה מאחורי הראש ("אַאוּט"). במקרה והזריקה לא מתבצעת כראוי הכדור יועבר לקבוצה היריבה לזריקת חוץ. אם השחקן הזורק את זריקת החוץ הוא גם זה שנוגע בו לראשונה בתחומי המגרש, תיפסק בעיטה חופשית לא ישירה ממקום הנגיעה.[31]
  • בעיטת שער/כדור שוער: כאשר שחקן אחת הקבוצות בועט בכדור אל מחוץ לתחומי קו השער של הקבוצה היריבה, וזה עובר את הקו במלוא היקפו אך לא אל תוך השער, כלומר לא הובקע גול - תיפסק בעיטות שער. הבעיטה מתבצעת על ידי שחקן מהקבוצה שהכדור עבר את קו שערה, לרוב על ידי השוער אך לא בהכרח. הבעיטה תבוצע מקצה רחבה קטנה המסומנת במרחק 5.5 מ' מהשער, והכדור חייב לצאת מרחבת העונשין (רחבת ה-16) לפני ששחקן אחר רשאי לגעת בו.[32]
  • בעיטת קרן: כאשר שחקן בועט הכדור אל מחוץ לתחומי קו השער של קבוצתו שלו, וזה עובר את הקו במלוא היקפו אך לא אל תוך השער, כלומר לא הובקע גול (אשר ייחשב ל"גול עצמי"), תיפסק בעיטת קרן. הבעיטה תבוצע על ידי הקבוצה היריבה מפינת המגרש הקרובה ביותר למקום יציאת הכדור מתחומי המגרש.[33]
  • בעיטה חופשית לא ישירה: כאשר שחקן אחת הקבוצות מבצע עבירה בדרגת חומרה מועטה, כגון הרמת רגל מסוכנת, יכול השופט להעניק בעיטה חופשית לא ישירה לקבוצה השנייה. שחקן הבועט יוכל לבעוט את הכדור אל עבר שער היריבה, אך כדי שיובקע גול על שחקן אחד נוסף לפחות לגעת בכדור.[34]
  • בעיטה חופשית ישירה: כאשר שחקן אחת הקבוצות מבצע עבירה חמורה אך מחוץ לרחבת שער, יכול השופט להעניק לקבוצה היריבה בעיטה חופשית ישירה. הבעיטה יכולה להתבצע ישירות אל עבר השער, וניתן להבקיע בה שער. אם העבירה התבצעה במקום בו הבעיטה הצפויה תסכן את השער, נהוג כי מספר משחקני הקבוצה המתגוננת יסתדרו ב"חומה" - שורת שחקנים שתחצוץ בין הבועט לבין השער, ותקפוץ ברגע הבעיטה בניסיון לעצור את הכדור במסלולו.[34]
  • בעיטת עונשין: כאשר שחקן מבצע עבירה המחייבת בעיטה חופשית ישירה, אך העבירה נעשית בתחומי רחבת השער של קבוצתו, יכול השופט להעניק לקבוצה היריבה בעיטת עונשין. בעיטת עונשין מבוצעת על ידי שחקן היריבה מנקודת העונשין המסומנת במרחק 11 מטר מהשער, כאשר עליו מגן רק השוער הניצב על קו שערו. שאר השחקנים חייבים להימצא בעת ביצוע הבעיטה מחוץ לרחבת השער, לפחות 11 מטר מקו השער ולפחות 9 מטר מנקודת העונשין.[35]
  • הפלת כדור: כאשר השופט עצר את המשחק מכל סיבה אחרת, למשל, מפאת פציעה רצינית של שחקן, הפרעה חיצונית או כשנגרם נזק לכדור המשחק, מפיל השופט את הכדור ונותן למשחק להמשיך מאותה נקודה. מצב זה אינו נפוץ במשחקי מבוגרים, ופעמים רבות אין בו צורך, שכן שחקנים רבים פועלים לפי מנהג שהשתרש, ולפיו כששחקן מאחת הקבוצות שרוע על פני המגרש בשל פציעה - תוציא הקבוצה השנייה את הכדור אל מחוץ לתחומי המגרש כדי לאפשר טיפול בשחקן הפצוע.[5]

עבירות והתנהגות

שחקן מבקיע בעיטת עונשין לאחר שבוצעה עבירה ברחבת השער.

עבירה (גם "פאול") מתבצעת כאשר שחקן עובר על אחד מחוקי המשחק. עבירות נספרות בסטטיסטיקת המשחק כאשר הן "נשרקות", כלומר - השופט מכריז עליהן בשריקה. עבירה רגילה נשרקת כמעט תמיד כאשר הכדור בתוך המשחק, אך גם כאשר הכדור "מחוץ למשחק" נשרקות עבירות, בעיקר על "התנהגות בלתי הולמת". העבירות מוגדרות בסעיף 12 של החוקים, בו גם מוגדרים העונשים שיש להשית עליהן. כך, לדוגמה, נגיעת יד מכוונת, הפלת היריב או דחיפתו הן עבירות עבורן השופט יפסוק בעיטה חופשית ישירה או בעיטת עונשין לטובת הקבוצה היריבה, בהתאם למקום ביצוע העבירה במגרש. כאשר קבוצה מבצעת עבירה אחרת, מוענקת בעיטה חופשית לא ישירה לקבוצה השנייה. העבירות הנחשבות ל"התנהגות בלתי הולמת" אמנם מפורטות בקובץ החוקים, אך היקף הגדרתן רחב. בפועל, ניתן להכליל תחת העבירה "התנהגות בלתי ספורטיבית" אירועים רבים שמפרים את רוח המשחק, גם אם אינם רשומים כעבירה ספציפית.[4] השופט יכול להעניש שחקן, בין אם פעיל או מחליף, על התנהגות בלתי הולמת או עבירות על ידי אזהרה באמצעות הנפת כרטיס צהוב, או הרחקה באמצעות הנפת כרטיס אדום. שחקן אשר נשלפו כנגדו במהלך המשחק שני כרטיסים צהובים - יורחק מהמשחק מיידית באמצעות כרטיס אדום. קבוצה לה הורחק שחקן לא תוכל להכניס שחקן אחר במקומו ותאלץ להשלים המשחק עם מספר השחקנים שנותרו לה. ביכולתו של השופט אף להרחיק אנשי צוות ומאמנים במידת הצורך (ללא שליפות כרטיסים), אך מקרה זה נדיר בהרבה.[4]

לעיתים, על אף ביצוע עבירה, יתיר השופט למשחק להמשיך, במידה והמשכו ללא התערבותו ייתן לקבוצה ששחקנה היה קורבן העבירה יתרון. החלטה זו, הנקראת בשם "חוק היתרון", יכולה להתבטל במידה והשופט מתרשם שאותו יתרון שצפה לא התממש בתוך שניות בודדות, והשופט ישרוק לעבירה. על כל מקרה, גם לאחר ניצול היתרון יכול השופט לשלוף כרטיס כנגד השחקן אשר ביצע העבירה כאשר המשחק ייעצר.

חוק מורכב יותר הוא הנבדל ("אוֹפְסַייד"). עמדת נבדל היא מצב שבו שחקן התקפה (הנמצא במחצית המגרש הקרובה לשער היריב) נמצא קרוב יותר לקו השער של היריב מאשר הכדור ואין בינו ובין קו שער היריב לפחות שני שחקני הגנה ברגע בו הכדור נמסר על ידי שחקן קבוצתו. כלומר, שחקן נמצא בעמדת נבדל אם הוא עבר את כל שחקני ההגנה מלבד אחד ואינו מחזיק בכדור, בעוד שזה נמסר על ידי אחד משחקני קבוצתו אשר נמצא מאחוריו ביחס לשער.
המצאות שחקן בעמדת נבדל אינה בהכרח עבירה, אלא רק אם השחקן שנמצא בעמדת נבדל משתתף במשחק או משיג יתרון מהימצאותו בעמדת נבדל. מצב שבו שחקן נמצא בעמדת נבדל אך אינו מעורב במהלך המשחק נקרא "נבדל פאסיבי". העונש על עבירת נבדל הוא בעיטה בלתי ישירה לקבוצה היריבה. תפקידם העיקרי של הקוונים הוא לאותת לשופט הראשי על עבירת נבדל על ידי הנפת דגל, ולצורך כך הם עומדים בקו אחד עם השחקן הלפני אחרון של ההגנה (השחקן האחרון הוא בדרך כלל השוער, אך חוק הנבדל אינו מבדיל בין שוער ושחקן אחר).[36]